חלי שלומי־נעים וגל לוגסי נפגשות לראשונה במתחם שוקק חיים בתל אביב. מה שקושר ביניהן הוא העובדה ששתיהן אחיות שכולות לאחים ששמו קץ לחייהם. שלומי־נעים (31), העובדת במשרד פרסום ומתגוררת בחולון, איבדה את אחיה חיים לפני כשנתיים וחצי. לוגסי (31), מוזיקאית מאזור הצפון ומי שמוכרת מההרכב עילי בוטנר וילדי החוץ שבו הייתה חברה, איבדה את אחותה הגדולה דניאל לפני כחמש שנים. מאז, לדבריהן, החיים מתחלקים ללפני ואחרי. "אני מבשרת לעצמי בכל בוקר שזה קרה", משתפת לוגסי.

אנחנו נפגשות לרגל השבוע למניעה ולטיפול באובדנות, שהעצרת המרכזית שלו תיערך היום (18:00) בהיכל התרבות בתל אביב ותישא את הכותרת: "אובדנות - זוכרים ומונעים". העצרת, שבה ישתתפו גם שר הבריאות ניצן הורוביץ והזמר והמוזיקאי פבלו רוזנברג נערכת בזכות שיתוף פעולה בין עמותת "בשביל החיים", שהוקמה במטרה להתמודד עם התאבדויות בישראל ולתמוך במשפחות שיקיריהן שלחו יד בנפשם, ובין משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטחון החברתי ומרכז אלה. מטרת העצרת היא להאיר את העובדה שהתאבדות אינה גזירת גורל ואפשר למנוע אותה, וכמו במקרים רבים, מודעות ושיח הם חלק מרכזי ביצירת השינוי ביחס לנושא.

כמיליון איש ברחבי העולם מתאבדים מדי שנה. בישראל, מספר המתאבדים הממוצע מדי שנה עומד על כ־500. כ־100 מתוכם צעירים עד גיל 24. יותר מ־7,000 בני אדם מגיעים לחדרי המיון מדי שנה בעקבות ניסיון התאבדות. בעשור האחרון הוכפל מספר המתאבדים שגיל צעיר מ־14. עם זאת, אף שזהו אחד מגורמי המוות המרכזיים בעולם המערבי, החברה עדיין ממעטת לדבר על הנושא הקשה והכאוב. "יש חוסר מודעות גדול מאוד בנוגע לנושא ההתאבדויות", אומרת שלומי־נעים.

חיים שלומי ז''ל, אחיה של חלי (צילום: באדיבות המשפחה)חיים שלומי ז''ל, אחיה של חלי (צילום: באדיבות המשפחה)


למה אתן חושבות שהנושא הזה עדיין לא מדובר?
לוגסי: "כי מתביישים בזה בבתים מסוימים, מתביישים בזה בחברה. זה משאיר את מי שנשאר עם המון אשמה. אפילו המחקר על זה אינו שלם".
בעניין זה אומרים בעמותת "בשביל החיים" כי "רשם מקרי האובדנות אמור לספק נתונים בזמן אמת על מספר המתאבדים ומספר ניסיונות ההתאבדות, ולא בעיכוב של שנתיים־שלוש כפי שקורה כיום. העברת מידע בזמן אמת תאפשר פעילות לסיוע ולמניעה".

הטרגדיות האישיות שחוו שינו לבלי הכר את חייהן של שלומי־נעים ולוגסי. "יש כאן חלוקה בין 'לפני' ו'אחרי', אבל ברמה קיצונית יותר", אומרת שלומי־נעים. "נותרנו עם המון סימני שאלה. אחי לא השאיר אחריו שום מכתב. הוא היה מטופל, היינו בטוחים שהוא בידיים טובות. לא האמנו שהוא ישים קץ לחייו".

"התאבדות היא לא מוות טבעי, היא מוות טראומטי", אומרת לוגסי. "לאבא שקובר ילדה כבר יש גוון טראומטי, ובמקרים של התאבדות - על אחת כמה וכמה. ברוב הפעמים, אם לא בכולן, זה מפתיע, גם אם היו סימנים או ניסיונות לפני. יש פה מוות שהגוון שלו הוא טראומה. אני מרגישה מוכת הלם. אני לא רק אחות שכולה, אני אחות שכולה לאחות שהתאבדה, הייתי צריכה לגלות את השוני הזה לבד".

סימני האזהרה

כשהאחת מדברת, השנייה מהנהנת בהסכמה. עבורן זאת הפעם הראשונה שבה הן מקשיבות לסיפור דומה. ניכר כי השיחה ביניהן והנוכחות שלהן יחד באותו החלל  מסייעות מעט. לדבריהן, העובדה שאחיהן שמו קץ לחייהם היא אחד הפרטים האישיים הראשונים שהן מספרות על עצמן. "אני משתוקקת לדבר על זה, כי עד שזה קרה עם אחי לא נתקלתי בסיפורים כאלה", אומרת שלומי־נעים. "אני עוד לא מעכלת עד הסוף שזה קרה, וכל הסיפור לא מתחבר לי בכלל. לכן חשוב לי לדבר על זה ולספר את זה. חשוב לי שאנשים יידעו שזה יכול לקרות לכל אחד".

"אני, בדומה לחלי, מיד מביאה לשולחן את הסיפור של דניאל", מספרת לוגסי. "אני מציינת שקוראים לי גל, מאיפה אני, מה אני עושה בחיים ושאחותי הגדולה התאבדה. זה חלק מהזהות שלי כרגע. זאת גם שליחות, אבל גם רצון לומר את זה ישר כי זה אומר הרבה מאוד דברים עליי".

דניאל ז''ל, אחותה של גל לוגסי (צילום: באדיבות המשפחה)דניאל ז''ל, אחותה של גל לוגסי (צילום: באדיבות המשפחה)


לוגסי משתפת שבשנים האחרונות הייתה בטיפול שסייע לה להתמודד עם הטרגדיה. "היום אני מתחילה לקבל זהות חדשה, שיכולה גם להסתכל על הדברים ממרחק ולא להיות משולבת כל כך בשכול", היא מתארת. לדבריה, אחותה התאבדה ארבעה חודשים לאחר שילדה, אך מבחינתה לא מדובר בהכרח במקרה של דיכאון אחרי לידה. "אולי לאחרים זה עוזר להניח את המקרה בקופסה מסוימת, אבל לי זה לא עוזר", היא מסבירה. "אין לי מושג מה קרה שם, היא לא השאירה שום מכתב. הדאגות והדברים שהטרידו אותה היו כמו אלו של כל אמא טרייה".
"התאבדות יכולה להיגרם מכל סיבה, אבל בסוף זאת המצוקה הפנימית שלא נראית לעין", מסכימה שלומי־נעים.

איך אתן מתמודדות עם תגובות של הסביבה?
לוגסי: "חשוב לי לסמן את הגבולות ולבקש שלא ישאלו אותי איך היא עשתה את זה, כי אנשים שואלים אותי כל הזמן, גם בשיחות חולין".

שלומי־נעים: "מישהי שעובדת איתי אמרה לי: 'יו, בא לי להתאבד', ועניתי לה: 'לא כדאי לך, אחי עשה את זה'. מרגיז כשאנשים מדברים ככה, אל תזלזלו בזה".

לוגסי: "בארוחת ערב שהייתי בה נאמר משפט נוראי על הנושא, שבעקבותיו יצאתי החוצה והתפרקתי בבכי. זה היה חסר רגישות וציני".

שלומי־נעים: "אותי מטריף אנשים ששופטים ואומרים: 'איך הוא עשה את זה להורים, איך הוא עשה את זה לאשתו?'. הסביבה לא מבינה מה נפש האדם יכולה לעבור. הוא לא 'עשה' את זה. הוא לא קם בבוקר ואמר: היום אני הולך לפגוע בהורים שלי, זה לא מה שהוא עשה".

אחד מסימני האזהרה המרכזיים למקרה פוטנציאלי של התאבדות הוא אדם שמדבר על רצונו למות, עוסק בנושא המוות, מדבר על כך שאין סיבה לחיות. "הכי התרסקתי כשאנשים בסביבה שלי אמרו לי: 'אל תדאגי, אם הוא מדבר על זה, הוא לא יתאבד, הוא מדבר על זה רק כי הוא רוצה להלחיץ אתכם'", מספרת שלומי־נעים. "זה גמר אותי. אנשים צריכים לדעת שאסור להגיד את הדברים האלה, זה לא נכון, זה שבן אדם מדבר על זה, לא אומר שהוא לא יעשה את זה. זה אומר שהוא במצוקה. הבעיה היא שלא מדברים על זה כדי לא לעודד מקרים נוספים, אבל אז אין ידע או הבנה שזה קיים. לכן אני מדברת על זה כל הזמן". "בעיניי, כל דבר שלא מדברים עליו כתופעה - מחמיר אותה", מוסיפה לוגסי. "הכל מתחיל בשיח".

עולם רגיש יותר

השתיים קיבלו לאורך הדרך סיוע מעמותת "בשביל החיים" ומרכז אלה, שמפעילים מרכזי סיוע מטעם משרד הרווחה והביטחון החברתי למשפחות שיקיריהן התאבדו. על פי הנתונים, משפחות שיקיריהן התאבדו מצויות בסיכון של פי שמונה להתאבדות נוספת במשפחה, ולכן הסיוע ממומן בין היתר גם מכספי התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות במשרד הבריאות. "אחרי המוות של דניאל התחלתי לקבל כלים וללמוד מקצועות טיפוליים כדי לטפל גם בעצמי", משתפת לוגסי.

בימים האחרונים הוציאה לוגסי לרדיו את השיר "מה שלומך אחות", שכתבה נעמי שמר, בלחן מקורי חדש שלה. היא תשיר אותו גם בעצרת היום. לדבריה, מה שהניע אותה להלחין את השיר מחדש היה ההתרגשות שחשה כשקראה את מילותיה של שמר: "בשעה שקשה לי לשיר // והכל מתמוטט על ראשי // התרשי לי לזכור // ולהזכיר תמיד // לך יש אותי// לי יש אותך// לנו יש אותנו". "סיימתי לקרוא ולבכות ופשוט הלחנתי אותו ב־40 דקות", היא מספרת.

שלומי־נעים: "זה עוד משהו שלך ושלה".

לוגסי: "בדיוק. זאת הדרך שלי להיות איתה"

שלומי־נעים: "אני כותבת לאחי בפייסבוק. זאת הדרך ליצור איתם דברים משותפים גם אם הם כבר לא כאן".

לוגסי: "כמה זה עוזר. אני למשל שרה לה. זאת דרך עקיפה לגשת לנשמה שלא נמצאת בגוף פיזי. מוזיקה בעיניי היא גשר ליקומים אחרים".

מה אתן מקוות שהמילים שלכן יעוררו?
לוגסי: "בא לי לבקש עולם רגיש יותר. אל תחכו שהדבר הנוראי הזה יקרה בבית שלכם, תהיו מודעים ורגישים".

שלומי־נעים: "הייתי שמחה שבעקבות השיתוף שלנו אנשים יידעו לא להתייחס לכך בקלות דעת. כשבן אדם חולה בסרטן, לוקחים אותו לרופא, מטפלים בו. כשמדובר בהתמודדות נפשית, היא דורשת טיפול כמו כל דבר. אל תגידו: 'זה שלו, הוא יתמודד עם זה לבד'. תביאו בחשבון שאולי הוא לא יצליח להתמודד עם זה לבד, או שהוא לא יודע איך או אולי הוא צריך עזרה בהתמודדות, אבל מתבייש לבקש אותה. ייתכן שהוא אפילו לא יודע איך לגשת לזה כי זה לא מדובר ולא מונגש. הייתי רוצה שיידעו שזה יכול לקרות לכל אחד". 

לקבלת עזרה מקצועית:

עמותת "בשביל החיים", סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771
מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן: 03-3767227
האתר של סה"ר- סיוע והקשבה ברשת
ער"ן - עזרה ראשונה נפשית.