כשעוגת התקציב מתחלקת, אני יודעת שנשים ערביות יהיו בתחתית הסולם", אומרת עולא נג'מי־יוסף המובילה מיזם למיגור האלימות בחברה הערבית. “נשים ערביות מצויות בשלושה מעגלי דיכוי – הן חלק ממיעוט לאומי, מחברה פטריארכלית וחלק מכלל הנשים בישראל. זה משפיע ישירות על מעמדן, וההזדמנויות הולכות ומצטמצמות לגביהן".

נג'מי־יוסף היא אחת משלוש נשים שיקבלו מחר, יום המאבק למניעת אלימות נגד נשים, מהנשיא יצחק הרצוג את אות ההוקרה לפעילות בתחום אלימות נגד נשים בחברה הערבית, במטרה להעלות את המודעות לסוגיה. לצד נג'מי־יוסף, יקבלו את האות, שיוענק זו הפעם הראשונה, גם אמל אלנסאסרה, פעילה חברתית למען זכויות נשים בחברה הבדואית המסייעת לנשים בעת חירום, ומנאל שלבי, מנכ"לית עמותת אד'אר - פורום אנשי ונשות מקצוע למאבק בפשעי רצח נשים.

האירוע יתקיים בבית הנשיא במעמד הנשיא הרצוג, רעייתו מיכל הרצוג, השרה לשוויון חברתי מרב כהן ומנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה אוה מדז'יבוז'. “אני מתרגשת מאוד לקבל את אות ההוקרה", אומרת נג'מי־יוסף. "זה הפתיע אותי מאוד. אני מודה לנשיא ולמשרד לשוויון חברתי על האפשרות לחשוף את פועלי".

עולא נג'מי־יוסף (צילום: באדיבות יוזמות אברהם)עולא נג'מי־יוסף (צילום: באדיבות יוזמות אברהם)

“אני עוסקת בנושא כי הוא קרוב ללבי: אני חיה את המציאות הקשה והאלימה ביומיום", מעידה נג'מי־יוסף, בוגרת תואר בפסיכולוגיה ותואר נוסף במידענות ומנהלת מיזם “קהילות בטוחות" בעמותת יוזמות אברהם, המקדם ביטחון אישי וקהילתי.

היא עצמה האישה הראשונה במשפחתה שרכשה השכלה אקדמית. “אני מאמינה שלא אוכל לשנות את המציאות שלי ושל כלל הנשים אם לא אשפיע על מקבלי ההחלטות ואשים את נושא האלימות נגד נשים בראש סדר העדיפויות", היא אומרת. “אני מאמינה שיש לנו יכולת לשנות. לצד זה אני מאמינה שגם לחברה הערבית יש אחריות וחלק בשינוי. כל שינוי יבוא משני צדדים: האחריות של משרדי הממשלה והמדינה והצד של החברה. מצד אחד צריך לקדם מדיניות מול משרדי הממשלה, ומצד שני לנו, כחברה, אין את הפריווילגיה להמשיך לטמון את הראש בחול ולהטיל את האחריות רק על המדינה".

איך מתבצעת הפעילות שלך בפועל?
“אני מובילה קמפיינים שמטרתם להעלות מודעות בתוך החברה הערבית ומול מקבלי ההחלטות, עם דגש על טיפול בגברים אלימים. נוכל לעבוד עם נשים, אבל כל עוד לא יהיה מענה בתחום זה, האישה הקורבן תחזור לאותו מעגל. עוד דגש הוא שימוש באמצעים טכנולוגיים לשמירה על חיי נשים, לדוגמה אזיק אלקטרוני. דגש שלישי הוא שיקום האסיר, כלומר לתמוך בנשים נפגעות ולא להדיר אותן. אנחנו לרוב מוציאים נשים למקלט ולא מטפלים בסביבה".

איך את רואה את התפקיד של החברה עצמה בהובלת השינוי?
“אני רוצה שהחברה הערבית תבין שהאחריות למיגור האלימות היא גם שלה, ולא רק של המשטרה והממשלה או של משרד החינוך. כולנו שמענו על המקרה של ופאא עבאהרה שנרצחה בנובמבר 2020 בעראבה. היא ידעה שהיא יכולה לפנות למשטרה ולרווחה והשתמשה בכל הכלים, ועוד כשהייתה במקלט התקשרה לשוטר והתריעה שהיא עדיין בסכנת חיים וביקשה ליווי, והוא סירב. שנה אחר כך היא נרצחה בכיכר העיר לאור יום. והנורא מכל, הרוצח הצליח להסתתר שלושה שבועות כי החברה עזרה לו. האחריות היא על כולם, והשינוי צריך להיות גם מבפנים וגם מבחוץ".

לדברי נג'מי־יוסף, אין מספיק חוקרי משטרה בתחום האלימות במשפחה, ובמגזר הערבי המחסור חמור עוד יותר: "ולכן אנחנו דורשים עוד חוקרים ועוד תוכניות בבתי ספר, כי זה חלק מחינוך. בעקבות הפעילות שלנו, היום יש יותר מודעות לתופעה. לפני 10־20 שנים טאטאו הכל מתחת לשטיח, והחברה הערבית עברה שינוי בזכות זה שהשיח הפמיניסטי נכנס והוליד גם יוזמות בשטח. ככלל, בחברה הערבית לא מתייחסים באהדה לפמיניזם, ויש עדיין קשיים כי החברה עדיין לא בשלה לקבל שיח אחר. יש הרבה נשים פורצות דרך, אבל עדיין המון נשים מובטלות, אחוזי אלימות גבוהים. יש קושי בחברה פנימה לקבל שיח של זכויות נשים".

איך תשני את זה?
“כל שינוי צריך לבוא בהדרגה כדי לשמור על זה לטווח ארוך. שינוי שיבוא מהר גם ייגמר מהר. אני צופה שבעתיד יותר צעירים יושפעו משיח חיובי ומכיל, ואולי זה ישנה את המציאות הכללית".

אמל אלנסאסרה (צילום: פרטי)אמל אלנסאסרה (צילום: פרטי)

הזרועות בשטח

על פי נתוני מרכז המחקר והמידע בכנסת, בשנים 2015־2019 מספר התיקים הקשורים באלימות במשפחה בחברה הערבית עלה ב־26%. על פי נתוני משטרת ישראל, שפורסמו בשנתון הסטטיסטי של המשטרה לשנת 2019, בשנים 2017־2019 נרצחו בישראל 67 נשים – 54% מהן אינן יהודיות, 34% מהן נרצחו על ידי בני זוגן.

לפי נתוני משרד הרווחה, בישראל פועלים 169 מרכזים ויחידות למניעה וטיפול באלימות במשפחה ברשויות המקומיות, בהם 59 ברשויות ערביות ועוד 8 בערים מעורבות. 15.5% מהמטופלים הינם מהחברה הערבית. מתוך 16 מקלטים המיועדים לנפגעות אלימות במשפחה, שלושה הינם ייעודיים לחברה הערבית. בין השנים 2013־2020, כ־41% מהנשים ששהו במקלטים היו מהחברה הערבית.

בנגב, בכפרים לא מוכרזים, המשימה העיקרית של אמל אלנסאסרה, פעילה לקידום נשים בנגב ושותפה עמיתה בעמותת “סידרה", היא קודם כל לאתר את אותן נשים הסובלות מאלימות במשפחה ולהכיר להן את זכויותיהן.

“משנת 2013 אני מנהלת מאבק נגד אלימות כלפי נשים, עובדת עבור נשים בשוליים ודואגת שיגיעו למרכז וישפיעו", היא אומרת. "אני מאתרת נשים ואז מחברת אותן לכתובת המקצועית והטיפולית במשרד הרווחה ובארגוני סיוע. כך הצלחנו לעזור לנשים רבות. מדובר בתהליך עדין מאוד בחברה הבדואית. מלאכת מחשבת. אנחנו עוברים בין היישובים עם אנשי המקצוע ובונים יחד מנגנון אלטרנטיבי לאלימות שיהפוך כבר ב־2022 לתוכנית עבודה במשרדי הממשלה".

נשים רבות בחברה הערבית כלל אינן מודעות לעובדה שהן שרויות במעגל חיים אלים, ושינוי התפיסה הוא האתגר הראשון הניצב בפני פעילים כמו אלנסאסרה. “אותן נשים חושבות שזו נורמת חיים לגיטימית שמתנהלת במשק הבית, ולכן תפקידנו הוא להעלות מודעות", היא אומרת. “נניח שישנה אמא שצועקת ומרביצה לילדיה וחושבת שזה לגיטימי לגדל כך ילדים, ואז כשהיא מקבלת מכות מאביה או מבעלה, היא גם חושבת שזו נורמה וזה בסדר גמור. גם הבת שלה תחשוב שזה לגיטימי. אותה אמא לא מודעת להשלכות ולא מבינה את הנזק.

"כשאנחנו נכנסים לתמונה, היא מתעוררת ומבינה שזו לא נורמה מקובלת. גם בבתי הספר מקובל שמורים מכים ילדים, ואנו מסייעות להסברה. לאט־לאט נשים אומרות 'די', מעירות למורים ומבחינות בתופעה של אלימות, בין שהיא מילולית, נפשית או פיזית. זה מהלך עדין כי מדובר בחברה מסורתית שמרנית, והתהליך נעשה בעזרת מגשרים ועובדים סוציאליים. אנחנו בעצם משנים התנהגות ומלווים את האישה".

איפה הקושי הכי גדול שלכם?
“בכפרים הלא מוכרים. שם אין מענה, ויש צורך בסיסי בשירותים הללו. בגלל שזה לא מקום מוגדר, אין תשתיות חשמל ומים ואין מסגרות לנשים ולילדים, אין שירותי בריאות, וזה מעמיס על האישה, ששקועה רק בתחזוק משק הבית ובגידול הילדים. כל הנטל על הכתפיים שלה. אנחנו מלמדים אותה מהן הזכויות שלה, מה מגיע לה מבחינה בריאותית, מחברים אותה לרווחה. אנחנו הזרועות בשטח, העיניים, הפה. אנו משקפות את המציאות האמיתית בשטח".

אחת ממלכודות הפטריארכיה בחברה הבדואית היא סוגיית החיתון המוקדם והאיסור לאפשר לנשים ללמוד ולפתח קריירה. “זכור לי מקרה של מישהי שמשפחתה רצתה לחתן אותה והיא רצתה ללמוד", מספרת אלנסאסרה. “זה סוג של מלכודת כי אם תתחתן, היא לא תורשה לצאת מהבית, לא תתפתח ותפתח קריירה.

"יצרנו קשר עם השייח' שאחראי על השבט והסברנו את החשיבות עבורה, הבטחנו ללוות אותה ולקחנו עליה אחריות. בנינו חבילה שתהיה תואמת לצורכי השבט, והוא הסכים. כיום היא בעלת השכלה אקדמית וקריירה ונשואה. כמו כן, בזכות הפרויקט הגענו לנשים שסובלות מאלימות כלכלית ולא מודעות לכך. עבורי ההישג המשמעותי הוא הגישור ביחד עם אנשי המקצוע והיכולת לגרום לנשים להאמין בעצמן".

כחלק מעבודתה, אלנסאסרה סופגת לא פעם איומים מבעל או אח שדורשים ממנה להפסיק להתערב בתוך המשפחה והשבט. “אומרים לי להפסיק, אבל מכבדים אותי, ואני עושה זאת לאט ובעדינות כדי שלא ירגישו שאני מתערבת", היא מספרת. “הם חושבים שבאנו לקלקל ולא לסייע. היו מקרים שהצלנו נשים בזכות עדינות, גמישות ושקט. נשים חוששות לשתף כי אז יהיה לזה מחיר. בעיקר במקרי רצח, אונס וסכנת חיים, נשים פה לא מקבלות גיבוי ובוחרות לשתוק.

"המשימה שלנו היא להסביר להן לא לשתוק אלא למצוא את הכתובת הכי נכונה. לפעמים אני רואה סימני אלימות, ונשים מסתירות וטוענות שנפלו או נתקעו בדלת. אני מסבירה להן שהן לא לבד ושהסבל הזה יימשך ויחמיר. המשטרה היא לא תמיד כתובת. פנייה אליה לעתים מסכנת את הנשים: כשהמתלוננת חוזרת הביתה היא מסומנת כי פנתה למשטרה ולא עירבה את השבט. כך שלמעשה, אני האישה הראשונה שיכולה לגבות אותה, שהיא יכולה לתת בה אמון".

“מאוד התרגשתי לקבל את הבשורה על קבלת אות ההוקרה", היא אומרת. "אני מקווה שזה יעזור להעלות מודעות לתופעה".

מנאל שלבי (צילום: פרטי)מנאל שלבי (צילום: פרטי)

לא קורבן

מנאל שלבי, עובדת סוציאלית, מומחית לטיפול באלימות מגדרית ומנכ"לית עמותת אד'אר - הפורום המקצועי למאבק בפשעי רצח נשים - מכנה את עצמה “לונג לייף אקטיביסטית". היא מרצה וחוקרת שנמצאת בתחום כבר כ־26 שנה, ושואפת להגיע לשינוי תודעתי אצל נשים, שיוביל לשינוי רחב יותר ביחסי הכוח בחברה.

“תפיסות חברתיות שלמות מקבעות מעמד של נשים ומותירות אותן קורבנות לאלימות", אומרת שלבי. “כל מה שקורה בתוך הבית נגד נשים הוא לא בעיה פרטית של האישה, אלא השתקפות של יחסי כוח בחברה, ולכן צריך לשנות את התפיסות בחברה כולה. חלק מהנשים מאמצות תפיסות אלה כי הן חושבות שזה עושה להן שקט, הן לא רוצות להיכנס למאבק. החיבור בין העבודה כעובדת סוציאלית ובין האקטיביזם שלי עזר לי מאוד. אני מאמינה שכדי לשנות תופעות שליליות, פמיניזם הוא התשובה כי הוא מערער על מוסכמות ויחסי כוח בתוך החברה".

את רואה הבדל בתופעת האלימות נגד נשים בין החברה היהודית לערבית?
“אחוזי האלימות נגד נשים בתוך החברה הערבית דומים לאלו שבעולם כולו. אבל כשמסתכלים על אחוז הנשים הנרצחות בשנה בישראל, שיעור הנשים הערביות עולה על 50%".

לדברי שלבי, האלימות הגואה ברחוב הערבי הביאה דווקא לרגרסיה בשיח ובטיפול באלימות נגד נשים. “יש מודעות, התעוררות מסוימת, אבל לא מספיק", אומרת שלבי. “שיח על אלימות הפך להיות טריוויאלי. זה קורה לכולם, גם לגברים ברחובות. מבחינה זו, האלימות הכללית החזירה את השיח שלנו אחורה, וזה לא טוב למאבק. נשים משלימות עם המצב, ואנשים בכלל אומרים בחצי צחוק שנמאס להם לדבר על אלימות נגד נשים כי הם עסוקים בפרנסה וטובעים בהמון בעיות, ומבחינתם הנושאים המשפחתיים לא מעניינים.

"זה מצער אותי כי העבודה שלנו מתפוצצת בפרצוף. המאמץ להעלות את הנושא לראש סדר העדיפויות הוא כיום קשה יותר. בנוסף, בתוך המשפחות רואים עדיין תופעות כמו חיתון בנות בגיל צעיר, כבוד המשפחה עדיין קיים עמוק בתודעה. החברה שלנו מקבלת בסלחנות את הגברים האלימים. נמשיך להיאבק כך שהתופעה הזו והפרקטיקות הדכאניות ייפסקו, והאישה תרגיש שיש לה מרחב לבטא את דעותיה והיא לא קורבן".