“בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, הגיע, כמדי חודש דצמבר, חג חנוכה. אבא שלי אברהם, שבא מבית דתי ושירת בבריגדה היהודית באיטליה, נתקע בלי חנוכייה, שזה בערך כמו אדם דתי ללא כיפה. מאחר שהוא היה קצין נשק, הוא לקח פיקה של פגז, תרמיל של קליע נגד מטוסים, פיסת מתכת ותרמילים של קליעי 9 מ"מ, חתך אותם, הלחים אותם ויצר מהם בעבודת יד חנוכייה. כשהוא עלה לארץ, הוא לקח עמו את החנוכייה, וכשנפטר הוריש אותה לי. אני ומשפחתי מקפידים בכל שנה להדליק אותה. היא שמורה היטב עד היום, ואני מתכנן בעזרת השם להוריש אותה גם לבני, ערן, כדי שהוא ימשיך את שושלת החנוכייה הזו".
“סבא שלי, ליאו זיגל, גדל בעיירה קטנה בשם אלטונה, ליד המבורג. הוא היה הבן של החזן הראשי של בית הכנסת הגדול בהמבורג, שנשרף בליל הבדולח. בשל הייחוס המשפחתי, כולם הכירו את סבא שלי. היה גוי גרמני מאלטונה, שבמשך המלחמה שמר כל מיני פריטים יהודיים למשפחות יהודיות שנלקחו למחנות הריכוז וההשמדה, מתוך מחשבה להחזיר להן את הציוד כשהן יחזרו. הוא שמר את הפריטים בעליית גג של בניין של האס־אס, למרבה האירוניה. אחד הפריטים היה החנוכייה הזו, שהוא התבקש על ידי משפחה אחת לשמור עליה מכל משמר. אותו גרמני הוריד את סמל המגן דוד מהשמש כדי שאם יתפסו את החנוכייה, לא יראו זאת כסממן יהודי. למרבה הצער, המשפחה הזו לא שרדה את השואה ולא חזרה. אחרי המלחמה סבא שלי חזר לאלטונה ופגש את אותו גרמני, שהכיר את סבא שלי וידע כי סבא שלי מכיר את אותה משפחה שלא שרדה. הוא הביא לו את החנוכייה, וסבא שלי נדר להדליק את הנרות בחנוכייה הזו, בכל חנוכה מאז, גם לזכר אותה משפחה שלא שרדה את השואה. החנוכייה עברה לאמא שלי ואז אליי, ואני מדליקה אותה בכל שנה לזכר אותה משפחה".
“בשנת 1930 סבתא שלי קנתה את החנוכייה בווינה אצל צורף בשם קרמפלר. החנוכייה שימשה אותה בגולה ועלתה יחד איתה לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כיוון שאז, בגולה, לא ידעו להגות ח', על החנוכייה מופיע הכיתוב ‘להדליק נר של הנוכה', עם ה', מה שעד היום תופס את מלוא סקרנות האנשים. בהמשך החנוכייה עברה לאבא שלי, שהוא די אתאיסט, אז מבחינתו החנוכייה הייתה סמל למורשת משפחתית וזיכרון מאמו. מאז שאני לקחתי אותה, אני מקפידה להדליק אותה בכל חנוכה, לספר לבנות שלי את הסיפור מאחוריה, ומבחינתי אין לי זיכרון מחנוכייה שאינה זו, והיא בעיניי חלק מהסמל של החג הזה. היא יותר מלהיבה מחנוכייה רגילה, השמש שלה נשלף וזה מרהיב. סגירת המעגל הכי מרתקת היא שהחנוכייה היא מבית היוצר של הצורף קרמפלר, וגם היום המשפחה שלי ואני קונים תכשיטים מאותה משפחה, קרמפלר, בחנות שלהם ברחוב בן יהודה בתל אביב".
“לפני מלחמת העולם השנייה, כשסבא וסבתא שלי התחתנו, הם קיבלו את החנוכייה מהוריהם כמתנה ליום הנישואים. לסביי היה עסק של שמיכות פוך, ובשלב מסוים, משיקולים עסקיים, הם עברו לאוסטריה, ושם הם גרו גם כשפרץ ליל הבדולח. אחרי ליל הבדולח, אבי, שהיה אז ילד קטן, קיבל מכות רצח על שהתחצף לשוטרים נאצים, ואז המשפחה עברה להונגריה ולקחה כמובן את החנוכייה כחלק בלתי נפרד מהמסורת המשפחתית. לפני סוף מלחמת העולם השנייה סבא שלי עבר לקפריסין וקנה בה אדמה, הפך להיות קצין בריטי והצליח להביא את אשתו ושלושת ילדיו לישראל דרך אונייה מאלכסנדריה, כשגם על האונייה הדליקו את אותה החנוכייה. בשנת 1942 הם הגיעו לתל אביב. עד היום אנחנו מדליקים את החנוכייה כאות להישרדות של סבי וסבתי. החנוכייה קצת התקמטה עם השנים, אבל אנחנו שומרים עליה ובכל שנה מדליקים אותה יחד, זה חלק בלתי נפרד מהמורשת שלנו. זה מרגיש כאילו כל המשפחה נוכחת יחד בחג".
“בשנת 1944 אבי, חיים בן־יעקב, שהיה מפקד בארגון האצ"ל, נכלא בכלא לטרון. בכלא, הבריטים, שרצו להעסיק את האסירים, הקצו להם בית מלאכה לייצור דברים, ואבי, שאהב יצירה, יצר עבודות עץ בעזרת נייר זכוכית וסכיני גילוח שהקצו לו. באחד הביקורים שאמי טובה ביקרה אותו, כשהיא נושאת אותי, התינוקת, בזרועותיה, הוא הביא לי לרגל יום הולדתי חנוכייה שבנה במו ידיו, ובה רואים שלשלאות אזיקים ולוחם, שאוחז דגל ישראל, מרים ידו ושובר את השלשלאות, כמו יצא מעבדות לחירות. הוא כתב עליה: ‘לרותי'לה, מזכרת ליום הולדתך, מאביך במעצר'. כילדה, כנראה ניסיתי להדליק את החנוכייה, העשויה מעץ זית, עד כי כמעט שרפתי אותה, ועד היום יש עליה סימנים מכך. החנוכייה שהתה במשך שנים בבית הוריי בנורדיה, וכשנפטרו עברה אליי, אך לא ניתן היה להדליק בה נרות. ביום הולדתי ה־70, לפני כמה שנים, בעלי גדי לקח את החנוכייה, שיפץ אותה בעצמו והשמיש אותה להדלקה. זו הייתה הפתעה נעימה ומחווה מרגשת לאבא שלי ולמורשת הזו, שהחנוכייה היא חלק בלתי נפרד ממנה".
“החנוכייה גולפה על ידי סבא של סבא שלי, עזריאל איציקזון, באוקראינה בשנת 1895, היא שנת תרנ"ו. אם אתה משחק באותיות של תרנ"ו מתקבלת המילה ‘נרות', ולכן הוא חרט על החנוכייה ‘שנת נרות'. הוא יצר את החנוכייה לכבוד נכדו, סבא שלי, ברוך דוד איציקזון, שהיה אז בן כמה חודשים. סבא שלי עלה לארץ בשנת 1922. בהתחלה החנוכייה נשארה באוקראינה. אבל אז אחותו, שעלתה אחריו בשנת 1925, הביאה איתה את החנוכייה, וכיוון שהוא היה הבן הבכור במשפחה, החנוכייה עברה אליו. מאז סבא שלי נהג להדליק בכל חג חנוכה את החנוכייה הזו, וזה היה אירוע משפחתי אצלנו. אחרי שסבי נפטר היא עברה לאבי, שגם היה הבכור מתוך שישה אחים. אחרי שאבי נפטר, היא עברה לאחי, הבן הבכור במשפחתנו. מאז שאבא שלי נפטר בשנת 1987, אנחנו מקפידים, המשפחה המורחבת, להתכנס בכל חנוכה ולהדליק בחנוכייה נרות, בטקסיות משפחתית מרגשת. אנחנו ממשיכים להדליק את החנוכייה בשמן, בדיוק כמו שהיא הודלקה בשנת 1895".
התרעות פיקוד העורף