יאן קוביש ויוזף גבצ'יק היו שני חיילים במחתרת הצ'כית שעליהם הוטלה המשימה: חמישה חודשים אחרי שסיימו את אימוניהם בבריטניה והוצנחו באזור הכפרי של צ'כיה, הגיעה שעתם להתנקש באחד מסמלי השלטון הנאצי.
27 במאי 1942 היה יום שמשי בפראג ורכבו של המושל הנאצי באזור יצא לדרכו סביב השעה 10 בבוקר. סמוך לעיקול חד התמקם צנחן שלישי, שאותת לקוביש וגבצ'יק על התקרבות המכונית. כשהתקרבה לסיבוב והחלה להאט, שלף גבצ'יק את מקלע ה"סטן" שלו בכוונה לירות, אך דווקא ברגע החשוב בחייו, אחרי שבועות ארוכים של אימונים, הנשק נתקל במעצור.
הקצין הנאצי הבכיר, הבלונדיני בעל שיעור הקומה, העיניים הכחולות והמבט המקפיא, הורה בשחצנותו לנהג לעצור את הרכב. במקום להימלט מזירת האירוע הוא החליט ללמד את המתנקש לקח. הוא שלף את אקדחו וירה לעברו של גבצ'יק, אלא שאז השליך קוביש את רימון היד שהסתיר במעילו אל עבר המכונית. הקצין, שרכבו נהרס, פונה לקבלת טיפול בבית חולים גרמני ומצבו התייצב. כעבור מספר ימים מצבו החל להחמיר - ככל הנראה בעקבות זיהום בדמו, שנגרם על ידי חדירת שערות זנב סוס שריפדו את המושב במכונית שהתפוצצה. ב־4 ביוני מת מפצעיו ריינהרד היידריך.
הכפר לידיצה נשרף עד היסוד, כולל בית הקברות שבו, ושמו נמחק מכל המפות בגרמניה על פי הוראתו של היטלר. קבוצה של 30 יהודים, אסירי טרזיינשטאט, נשלחו עם סיד, כלור, אתים ומכושים כדי לקבור את הגופות. שלושה ימים לאחר מכן נשלחה קבוצה נוספת מטרזיינשטאט לכסות את הקברים ולהעלים את שאריות הטבח.
בחלוף השנים נוצרה גם גרסת אמצע משולבת, אבל כמו בכל דבר בחיינו, קיבלו גם הגישות גוון פוליטי. בעוד הימין הישראלי תומך ברובו בגישה האינטנציונליסטית כדי להוכיח את רדיפת היהודים, קיבלה הגישה הפונקציונליסטית גוון שמאלני־אוניברסלי, שלפיו כל פקיד, אפור ככל שיהיה, יכול לתת את ידו למנגנון מחולל זוועות, ללא קשר לעניין היהודי.
רצח היהודים בירי לבורות יימשך במזרח אירופה לכל אורך המלחמה, גם אחרי שיוקמו כבר מחנות ההשמדה, ומיליון וחצי יהודים ימצאו את מותם בדרך הזו. כשמשתתפי ועידת ואנזה יפקדו את הווילה המפורסמת ב־20 בינואר 1942, הם יעשו זאת מתוך ידיעה שהשמדת היהודים היא עובדה מוגמרת שמיושמת בשטח זה חצי שנה.
"כשהגיעה המשאית הראשונה של הקורבנות, היד רעדה לי קצת, אבל מתרגלים. כשהגיעה המשאית העשירית, כבר כיוונתי בשלווה גדולה יותר ויריתי בביטחון בנשים, בילדים ובתינוקות הרבים, מתוך ידיעה שגם לי יש שני תינוקות בבית, והאספסוף הזה היה עושה להם את אותו דבר, אם לא משהו גרוע פי עשרה... תינוקות עפו בקשת רחבה, ואנחנו ירינו בהם כשהיו עוד באוויר, לפני שנפלו לבור ולמים. רק להיפטר מהחלאה הזאת, שגררה את כל אירופה למלחמה ועדיין מסיתה באמריקה". העדות הזו - של שוטר וינאי בשם ולטר מטנר, שתיאר במכתב לאשתו את
אירועי הירי במוגילב שבהם לקח חלק - מובאת בספרם של איתמר לוין ושלומית לן "הנדון: השמדה", שבו נסקרת ועידת ואנזה מזוויות רבות. לוין, היסטוריון ועיתונאי באתר News1, מנסה בראש ובראשונה להבהיר עד כמה הייתה האווירה בכינוס בוואנזה הפוכה מאווירת הרצח והאימה שאפפה באותם ימים את מזרח היבשת.
"זה כמעט הניגוד הכי גדול שאפשר לעלות על הדעת", הוא מתאר, "מדובר בווילה שמזכירה יותר בית מלון. היא כל כך מרשימה מבחוץ ומבפנים, עם עמודים עתיקים בכניסה ופסלים מדנמרק. בסמוך אליה יש אגם פסטורלי ו־100 מטר משם גרים עשירי גרמניה או אלה שמחזיקים בית קיץ באזור. את 15 הפקידים שנקראים לאירוע מזמינים קודם כל לארוחת צהריים קלה באווירה ידידותית, רק כדי שלאחריה ייכנסו כולם לחדר הישיבות ובשעה וחצי משמימות למדי יחליטו באופן מפורש ורשמי על אופן ביצועו של רצח עם".
העיכוב הבלתי צפוי ברוסיה, גרמניה היא עדיין המעצמה של אירופה. אז האנשים האלה מרגישים שהם קודם כל בעלי כוח. מביאים אותם למקום מקסים, פורסים בפניהם ארוחה קלה, וגם אייכמן בחקירתו מספר שהייתה אווירה של יותר מסתם פגישת עבודה טכנית, של התגייסות למשימה.
עם זאת, חייבים לציין משהו בקשר לאייכמן: האיש היה אומנם הקשר האנושי היחיד שלנו לאירוע הזה והוא אכן נשאל עליו רבות בחקירה, אבל כמו הטבלה שהכין לקראת הפגישה, גם הדברים האלה מעובדים, משום ששיטת ההגנה המשפטית שלו הייתה לספר עד כמה כל השאר אימצו בשמחה את רעיון ההשמדה, בעוד הוא, הזוטר, נדחק הצדה וקולו לא נשמע עד כדי כך שהיה רק בורג במערכת. העובדה שאין לנו סטנוגרפיה - כמו למשל בישיבה המפורסמת של ראשי המפלגה אחרי ליל הבדולח, כשמשפטים נקטעים באמצע ואנשים משתעלים וכו' - אלא פרוטוקול יבש שנכתב ברובו מראש, מקשה לדעת מה באמת הלך שם בחדר".
"בראש הישראלי שלנו, פקידים רוצים לסיים את יום העבודה שלהם וללכת הביתה. אבל כשאנחנו מדברים על גרמניה הנאצית, עולה השאלה: אולי פקיד רוצה דווקא להמציא לעצמו עוד עבודה?", טוען לוין בתשובה לשאלה מה גורם לאנשים להתנדב להשתתף בפרויקט שכלל לא הוטל עליהם ושהם לא קיבלו אפילו תקציב לביצועו. "בפועל מה שקורה הוא שכולם משתפים פעולה כדי לכוון לרצונו של הפיהרר להיפטר מהיהודים. השנאה ליהודים היא העניין שאיתו מתחיל היטלר את הקריירה הפוליטית שלו, והשמדתם היא הנושא המרכזי בצוואה שהוא מכתיב לפני מותו. הפקידים הבינו שמי שרוצה להיות בליבת העשייה - לצורך קידום, יוקרה או סיפוק - צריך לטפל ביהודים. אז הם באו בנפש חפצה".
בהיותו עיתונאי וחוקר היסטורי, שכתב ספרים רבים בנושא השואה, מעלה לוין לאוויר את אותו מסמך שהציג אייכמן ליושבי ועידת ואנזה באשר למספר היהודים שנותרו ויש לרצוח בכל מדינה באירופה: "בספר של אלווין רוזנפלד על 'קץ השואה' הוא מציין שהאמריקאים מתוודעים היום לנושא השואה משני צירים מרכזיים שהם כלל לא אופייניים: אנה פרנק, שכתבה יומן מאוד לא אופייני, אבל עשתה זאת באופן רך ואוניברסלי שיכול לגעת בכל אדם - וסיפורו של אוסקר שינדלר, שהפך לסמל קודם כל משום שסטיבן ספילברג הוא גאון, אבל בעיקר משום שזה סרט עם הפי אנד. בקיצור, לא סיפור שואה קלאסי".
על פניו, המסמך הבירוקרטי הוא לא רק היסטורי אלא גם מקור מידע חשוב. אלא שכשצוללים לפרטים, מתגלים בו לא מעט אי־דיוקים. "אנחנו יודעים היום שמספר היהודים באירופה באותה תקופה היה בערך תשעה מיליון וחצי, אבל בטבלה כתוב 11 מיליון, אז יש פה פער שנובע מטעויות", מנתח פרופ' מכמן.
"בהחלט יש מספרים מדויקים, כמו למשל אלה שמתארים את יהדות הולנד. במסמך כתוב שבהולנד היו 160 אלף יהודים, ובמפקד אוכלוסין שנערך שם אכן התברר שבמדינה חיו 140 אלף יהודים מלאים וכ־20 אלף יהודים למחצה ולרביע, אז זה מאוד מדויק. כך גם בנורווגיה. אבל יש מקומות, כמו ברית המועצות, שכתוב 'חמישה מיליון' וזה מוגזם בכל מקרה. על אחת כמה וכמה אם לוקחים בחשבון שיש ארצות שהיו קודם לכן בשטחי ברית המועצות - אסטוניה, ליטא ולטביה למשל - וכעת נספרות פעמיים משום שבראשית 1942 גרמניה כבר שולטת בהן וסופרת אותן בנפרד. טעות אחרת היא אופן חלוקת הטבלה. מי שמתבונן בה מגלה שהיא מחולקת לארצות שכבושות על ידי הנאצים ולכאלה שהן בנות בריתה של גרמניה, או ניטרליות, או עדיין לא נכבשו, כמו למשל שווייץ ואנגליה", הוסיף
בזמנו לא היה ברור אם זו ההוראה לעצם קיום השואה, אבל היה מובן שמדובר במסמך בעל ערך. עורך הדין היהודי־גרמני רוברט קמפנר, ששימש כעוזר התובע הראשי במשפטי נירנברג וכעד במשפט אייכמן, כתב בזיכרונותיו שגילוי המסמך ב־1947 היה ידיעה של ממש. באותה העת נראה היה שנמצא האקדח המעשן.
אלא שעם השנים והתקדמות המחקר התברר שהרציחות התחילו חצי שנה קודם לכן, שרוב משתתפי הוועידה לא היו בכירים במיוחד ושמשמעותה הייתה יותר פנים־נאצית. מה שמעלה את התהייה הבלתי נמנעת: האם ועידת ואנזה היא יותר מיתוס מאשר כינוס שהכריע את גורל יהודי אירופה. לפי לוין, "מיתוסים לא תמיד מתיישבים עם המציאות. החשיבות היא בעצם הפרוטוקול. העובדה שהיידריך מרגיש צורך לכנס את ואנזה מלמדת שאולי גם בלי ואנזה אפשר לבצע רצח עם, אבל כדי לארגן שואה בסדר הגודל הזה צריך שיתוף פעולה של כולם".
פרופ' מכמן: "בוועידה אין החלטה מפורשת. לאחר נאום הסקירה הפותח של היידריך נכתב כי בעקבות הסכמה מוקדמת של הפיהרר, אירופה תיסרק. כחלק מהשפה המכובסת, לא מצוינות בטקסט המילים 'רצח' או 'גז', ככל הנראה מחשש של היידריך שהן עלולות להפליל אותו בעתיד. היום יש הסכמה רחבה שפגישת העבודה הזו היא לצורך תיאום וגיוס שורה של משרדים ממשלתיים ואנשים שיש להם נגיעה לביצוע של הפתרון הסופי".
מטיוס: "כשאייכמן נשאל בחקירה אם גם בישיבה הם דיברו בשפה מכובסת, הוא ענה בשפתו: 'מה פתאום - דיברנו דוגרי'. מתברר שחלקים שלמים מהפרוטוקול נכתבו בכלל לפני הישיבה ורק עברו תיקון קל לאחריה, כשהופץ למשתתפים. כך שיותר משזה פרוטוקול של דיון אמיתי זה סיכום משפטי הפתיחה של היידריך, הנתונים שאייכמן הביא וכמה הערות מחכימות שמתרכזות בעיקר בשאלה איך מגדירים יהודי ומה עושים עם בני התערובת".
לדבריו, "הרוצחים שמאחורי שולחן הכתיבה הם הייחוד של השואה. הרי היו מקרים של רצח עם גם לפני כן, אבל זו הפעם הראשונה שמדינה מודרנית לוקחת את משאביה ומפנה אותם לרצח עם. זה לא דומה לטורקים שיורים בארמנים. הרי המאפיינים הבולטים של מדינה מודרנית הם דמוקרטיה וחוק. הסיפור של השואה הוא חוקי. הכל על השולחן. מוציאים צווים, יש פקודות ויש דיווחים. זה בירוקרטי להפליא, כי כל המערכות מתגייסות. ובדיוק לצורך ההבנה הזו - ואנזה חשובה".
התרעות פיקוד העורף