ב־4 במאי 2006 בחרה הכנסת ברוב של 107 חברי כנסת, ללא מתנגדים, את ח"כ (דאז) דליה איציק ליו"ר הכנסת ה־17. "לא אגיד לך שגם לא הייתה הרמת גבה כשנבחרתי", אומרת איציק, 69, המכהנת כיום כיו"ר מועצת המנהלים של המרכז הרפואי הדסה.
"אין לי גם מושג למה זה מועדון שנשמר עד אז לגברים, זה לא ברור למה. היו כאלה שאמרו לי: 'תקשיבי, זה לא יעניין אותך, את אולי תהיי משועממת', ואילו אני מאוד אהבתי את התפקיד. גם מאוד שמתי לב לנראות של הבית, אני מאמינה שזו גישה הוליסטית כזאת. לא כל אחד מסתובב, לא כל אחד הולך, לא כל אחד מתלבש איך שהוא רוצה כאילו הוא בא לשפת הים. אין פרלמנטים בעולם שזה ככה".
לדברי איציק, היא אף פעם לא השתמשה בפטיש היו"ר. "זו הייתה עבודה בפנים", היא אומרת. "הייתי למשל קוראת אליי לחדר חברי כנסת שהיה נדמה לי שהם מועדים לפורענות. זיהיתי את זה די מהר ואמרתי להם: 'תקשיבו, זו כאילו הפרעה נגדי. אל תגרמו לי להוציא אתכם'. לרוב זה עבד. הייתה ביני ובין חברי הכנסת מעין אמנה בלתי כתובה, שלא מפריעים. כל הרעיון הוא לייצר אמון איתם, ובסוף הם גם יודעים שלא מתעסקים איתך, יודעים עם מי כן ועם לא".
"אסור להתרגל לתפקיד", אומרת איציק. "כל ישיבה היא משהו חדש. בכל ישיבה את במעין מבחן מחדש: איך עברה הישיבה, מה נאמר בישיבה. כל פעם הייתי אומרת לעצמי 'אל תתרגלי'. גם עניין האמינות היה מאוד חשוב לי. יו"ר הכנסת יודע דברים. בכנסת יש מרפאות, שם יש רופאים שיודעים מתי אתה חולה, מה קרה לך. שמירה על דיסקרטיות היא מאוד חשובה כדי שחברי הכנסת ידעו שהם יכולים לסמוך עלייך ולתת בך אמון".
"האתגר בתפקיד הוא גם לדעת להיות בסדר עם האופוזיציה. צריך מאוד להקפיד על הכבוד של הכנסת, לא לוותר על כבודם של חברי הכנסת, שהממשלה תדע שאם לא באים לשאילתה שחבר כנסת שואל, אז מודיעים לשר: 'אני מורידה לך את הדיון שלך'. שחברי הכנסת יאמינו שאת שומרת עליהם במובן הזה שאת שומרת על הכללים של הבית, וכמובן צריך להיזהר מלהיות פוליטי. אני למשל לא השתתפתי באותה עת בישיבות סיעה, מיעטתי ללכת לישיבות מפלגה, כל הזמן שיננתי לעצמי שאני יו"ר הבית של כולם".
פרופ' קרנית פלוג, הנגידה הראשונה של בנק ישראל, 2013־2018
"כשנכנסתי לתפקיד, קיבלתי המון פרגון ותמיכה מעובדי בנק ישראל, אולי גם כי הייתי הנגיד(ה) הראשונה שעשתה את כל המסלול המקצועי בבנק", אומרת פרופ' קרנית פלוג. "מאנשים מחוץ לבנק ישראל, הופתעתי מתשומת הלב שהתמקדה בהיותי האישה הראשונה בתפקיד. במפגשים עם סטודנטיות בשנים האחרונות זכיתי להרבה תגובות אוהדות והמון שאלות על הקשיים שבדרך, על המסלול שעברתי ועד כמה המסלול שעשיתי בדרך לנגידות הושפע מהיותי אישה".
פלוג, 67, המכהנת כיום כסגנית נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באוניברסיטה העברית, מציינת שזכתה לעבוד עם סטנלי פישר, "שהיווה עבורי מנטור, גם בצד המקצועי וגם באופן שבו ניהל את הארגון. בין הדברים החשובים שלמדתי ממנו היו החתירה הבלתי מתפשרת לעבודה מקצועית מעמיקה המגבה כל החלטת מדיניות, וגם הדיון הפתוח בכל סוגיה, לרבות ההתעקשות לשמוע את העמדות של כל מי שבחדר, כולל הזוטרים והצעירים, כדי לקבל החלטות מושכלות".
"הכין תוכנית כלכלית מקיפה להעלאת הפריון במשק (שהושלמה ופורסמה בתקופת הנגיד הנוכחי), ופעל להכנת היכולות לפעול במגוון כלי מדיניות במקרה של זעזוע למערכת הכלכלית, כפי שהתרחש במגיפת הקורונה. כל זאת מעבר לתפקידו המרכזי של בנק ישראל בשמירה על יציבות המחירים ותמיכה בפעילות הכלכלית של המשק. הישג חשוב נוסף בתחום הניהול של הבנק היה לרתום את עובדי הבנק לחשוב כמו משרתי ציבור.
"השארתי בנק מרכזי מקצועי וממוקד בשירות הציבור בכל תחומי העשייה, העומד בסטנדרטים של הבנקים המרכזיים המתקדמים ביותר", היא אומרת. "בתחום של המדיניות הכלכלית, הטמעתי את התפיסה של מדיניות כלכלית החותרת ל'צמיחה מכלילה' - כזו שמפירותיה נהנים כל חלקי החברה. הזכרתי זאת כבר בנאום שלי בטקס המינוי בבית הנשיא, ובהמלצות המדיניות שלי כנגידה הדגשתי את הצורך לכוון לא רק לצמיחה, אלא גם לצמצום הפערים באמצעות הקניית כלים להשתלבות מוצלחת בשוק העבודה של כל חלקי החברה".
רב גונדר בדימוס אורית אדאטו, נציבת שב"ס הראשונה, 2000־2003
"פריצת דרך היא לא אירוע חד־פעמי בעיניי", אומרת אורית אדאטו, 67. "את כפורצת צריכה לדאוג שהדרך תימשך עבור נשים אחרייך ולא כאפיזודה חד־פעמית. אני עשיתי הכל כדי שזה יקרה, ולראיה, היום מכהנת נציבה שלישית. זיהיתי וקידמתי נשים איכותיות בכל הרמות. כשזיהיתי פוטנציאל, טיפחתי וקידמתי ופתחתי דרך. נתתי דרגת תת גונדר ראשונה לאישה, ומשם הכל היסטוריה". כיום כאמור יש נציבה מכהנת, ושתי קצינות בדרגת תת גונדר.
"הוגשו נגד המינוי שתי עתירות לבג"ץ, שכמובן נדחו. נכנסתי לתפקיד ללא טקס רגיל של מפקד נכנס ויוצא. הגעתי לבדי ללשכת ראש הממשלה כדי לקבל את הדרגה. תחילת התפקיד הייתה בשביתת רעב של אסירים ביטחוניים ושיחות עם הפלסטינים בשטוקהולם, כשאף אחד לא מאמין בי. זמן קצר אחר כך פרצה האינתיפאדה על כל אלפי המרצחים, ואירוע מכונן נוסף היה מעצרו של אריה דרעי".
חוסניה ג'בארה, חברת הכנסת הערבייה המוסלמית הראשונה (מרצ), 1999־2003
"כל הזמן היו גברים ערבים שנכנסו לכנסת, וחשבתי שמגיע גם לאישה ערבייה להיות בין מקבלי ההחלטות, בין האנשים שעושים שינוי", אומרת חוסניה ג'בארה. "זו לא הייתה החלטה קלה להתמודד לכנסת. גם החברה הישראלית וגם הערבית הן עדיין פטריארכליות. פתאום להיות בין מקבלי ההחלטות ולהיות מיעוט בתוך מיעוט - גם אישה וגם ערבייה מוסלמית - זה לא היה פשוט. היו כאלה שהיה להם קשה לראות אישה במקום של קבלת החלטות. היו אנשים שפוליטיקה מבחינתם היא קו אדום לאישה. היו גם תגובות קשות, זה לא היה קל, אבל התמודדתי עם זה כי היה לי הרצון להצליח".
העשייה הפרלמנטרית שלה, לדבריה, התמקדה בניסיון להיטיב את מצבן הכלכלי והחברתי של האוכלוסיות החלשות בישראל. "בתחום החקיקה קודמו על ידי מגוון הצעות חוק בנושאי חינוך ושוויון זכויות, ובהן קביעת קריטריונים כלכליים וחברתיים להכרזה על אזורי פיתוח, חובת לימוד השפה הערבית במוסדות החינוך הממלכתיים, הכרה בהוצאות טיפול בילדים לצורכי מס ועוד.
"נאבקתי גם למען חוק להצבת אישה במקום ריאלי ברשימות של המפלגות הקטנות בכנסת. לחוק התנגדו בממשלה, אבל הוא זכה להדים תקשורתיים רחבים. פעלתי גם לקידום דו־קיום וסובלנות בין יהודים וערבים. שאפתי לשינוי מדיני שיהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. ייצגתי בכהונתי יהודים וערבים וזכיתי על ידי ארגון אמריקאי גדול בתואר 'שגרירת השלום בעולם'".
במהלך כהונתה נבחרה ג'בארה לכהן בוועדה לבחירת קאדים שרעיים, תקדים במזרח התיכון. "ישבתי בוועדה שהחליטה למי מגיע להיות קאדי שרעי שמחליט בתיקים של משפחות, גירושים ועוד", היא אומרת.
כיום ג'בארה, 64, היא סבתא במשרה מלאה. "הרבה נשים מתקשרות ומתייעצות איתי, נשים שמובילות ארגונים מדברות איתי, מזמינות אותי לכנסים", היא אומרת. "אני קוראת לכל הנשים הערביות שלא יחששו, שיהיו חזקות ואמיצות. נשים ערביות יכולות להגיע לכל מקום ולהשפיע. אך אל לנו לשכוח את הדבר החשוב ביותר, את הגורם האמיתי לכל ההצלחות הגדולות: התמיכה והחיזוק האמיתי מתחילים מתוך גדרות הבית, בתוך המשפחה".
שלומית כורם, המפקדת הראשונה של תחנת משטרה (מגדל העמק), 1990־1995
"עוד טרם המינוי שלי, נושא קידום נשים במשטרה התנהל על סמך שיקולים זרים, הקשורים לתפיסת עולם מעוותת ביחס למקומה של האישה", אומרת שלומית כורם. "לא עלה על הדעת שאישה תהיה מסוגלת למלא תפקידים שנחשבו גבריים נטו ולעמוד במשימה: שעות עבודה רבות, זמינות 24 שעות, השאלה אם גברים יקבלו מרות של אישה כמפקדת. לא מעט שנים ניהלתי מאבק נגד תפיסות עולם אלו ולא בדיוק הצלחתי. זה היה דור אחר, ונתקלתי בלא מעט אמירות בוטות ממפקדים בכירים כמו: 'לא הייתי רוצה להיות נשוי לך'. תמיד השבתי: 'מצוין, כי זה הדדי'.
"עובדת היותי אישה לא היוותה שום מחסום לאחר המינוי, אלא רק לפניו, בדרך לשכנע את המערכת שזה אפשרי. בתחילה התמניתי לראש לשכת חקירות, מה שגם היה מינוי ראשון של אישה. שם הוכחתי את יכולותיי לעמוד בראש מערכת ולהתמודד עם אירועים קשים. במינוי שלי הייתה אמירה, וגם אולי אלמנטים מסוימים של יחסי ציבור. אבל התוצאות דיברו בעד עצמן. כמובן שהיו קשיים. מגדל העמק דאז הייתה מאתגרת. האוכלוסייה הייתה ברובה דתית ומזרחית, והצניחו לה מפקדת אפיקורסית, אשכנזייה ואישה.
"לתושבים היה קשה לקבל את נוכחותי ולסמוך על כך שהניהול יהיה ענייני. זה הורגש בתגובות ובהתייחסות. הרבה תופעות של אלימות במטרה להרתיע אותי ולבחון את התגובה שלי כמו להגיע לתחנה, לצרוח או להפוך שולחנות. התגובה שלי הייתה מאוד פשוטה – פה לא צועקים. תירגע ויקבלו אותך יפה. בסוף זה הוטמע שיש פה כללי משחק חדשים. בנוסף, הייתה תופעה של מעורבות גדולה מדי של אנשי ציבור בעבודת המשטרה, וזה לא היה מקובל עליי. למשל, היו ניסיונות להפעיל עליי לחצים לשחרר גורמים מסוימים, אבל נעמדתי כמו חומה בצורה, והמסר היה לא להתעסק איתי.
"הקולגות הכירו אותי מתפקידים קודמים, ואיתם לא היה שום קושי של קבלת מרות. הכל התנהל לגופו של עניין, והם קיבלו את הסמכות שלי מיד. אולי בחנו אותי קצת יותר, אבל האמנתי בכל לבי שאין אישה שלא מסוגלת לבצע את העבודה הזו. נכון, הייתי עם ילדים קטנים בבית, אבל זה לא הפריע לי להתקדם ולבצע את המוטל עליי. הקושי היחיד היה בתקופת הפיגועים, כשנאלצתי לחזור מהתופת, להתנתק ממה שחוויתי ולא להכניס עבודה הביתה. המעברים הללו חייבו אותי לבצע הפרדה.
"נשים במערכת פרגנו בצורה בלתי רגילה, בעיקר כאלה שניהלו מאבקים דומים. הוצפתי בתמיכה ובברכות הצלחה מנשים שמעולם לא פגשתי, אבל לצערי המינוי שלי השפיע באופן מקומי בלבד. אני לא חושבת שזה העביר את המשטרה כולה לתפיסת עולם יותר פתוחה. זה העביר את המחוז הצפוני בלבד לתפיסה כזו, ובאמת בהמשך ראינו עוד מינויים של נשים לתפקידי מפקדות תחנה במחוז הזה. אין ספק שהמשטרה התקדמה בקידום נשים, אבל עוד לא מדובר בשינוי משמעותי ומלא. מי שכן עשה שינוי גדול הוא מג"ב, שהוא אות ומופת לגוף שעשה שינוי בתפיסת העולם. נשים לוחמות לצד גברים וממלאות אותם תפקידים כמוהם".
"אני מתגעגעת לתקופה שבה חלוקת תפקידים מגדרית לא שיחקה תפקיד כמו בהקמת המדינה. נשים היו שוות ולקחו חלק מלא במחתרות, במלחמת השחרור, בפלמ"ח, בקיבוצים ובחקלאות. אישה שובצה לפי יכולותיה וכישוריה. הייתי רוצה להגיע למצב שבו לא תהיה הבחנה מגדרית או עדתית".
אורנה בלונדהיים, המנהלת הראשונה של בית חולים כללי (המרכז הרפואי העמק), 2002־2019
מעולם לא חשבתי על עצמי כעל פורצת דרך", אומרת אורנה בלונדהיים, 69. "הלכתי בעקבות הלב" והתשוקה, וכבר כילדה בגן רציתי להיות רופאה. אחרי הצבא למדתי רפואה בירושלים, התמחיתי ברפואת ילדים ונסעתי לארצות הברית להתמחות בטיפול נמרץ ביילודים ובילדים קטנים. בשובי ארצה היו לי הזכות והכבוד לעזור בהקמת יחידת האקמו הראשונה בארץ במרכז הרפואי העמק.
"פריצת הדרך העיקרית הייתה כשהטלפון צלצל, ומנכ"ל הכללית ביקש ממני לנהל את בית החולים שניידר. אני זוכרת את ההתרגשות והיראה שחשתי כשטיפסתי במדרגות הכניסה בפעם הראשונה. בעקבות שיחת טלפון דומה כעבור כשנתיים חזרתי למרכז הרפואי העמק, אך הפעם כמנהלת המרכז, ובכך הגשמתי חלום.
"בשובי למרכז הרפואי העמק, לא חשבתי על כך שאני האישה הראשונה לנהל בית חולים כללי בישראל. מול עיניי ראיתי את האתגרים, את הצרכים, את הפערים בין מרכז ופריפריה, וידעתי ששליחות חיי תהיה ארוכה וקשה. עצם המינוי למנהלת מרכז רפואי פרץ את הדרך לנשים מוכשרות להתקדם לתפקידי ניהול בכירים. נשים נוכחו לדעת שזה אפשרי וקיבלו את האומץ להעז ביודען שגם נשים יכולות להגיע רחוק. המציאות אכן השתנתה, והיום שלוש קופות חולים מנוהלות על ידי נשים, וכמה בתי חולים כלליים ומיוחדים מנוהלים על ידי רופאות".
"קיבלתי השראה מדמויות רבות ומסיפוריהן פורצי הדרך של מארי קירי, הנרייטה סאלד שהקימה את ארגון נשות הדסה, ד"ר איגנץ זמלווייס שהיה הראשון להבין שמחלות מועברות על ידי ידיים לא נקיות. השראה מיוחדת קיבלתי גם מסבתי פורצת הדרך, שלמדה משחק בברלין, ויחד עם חבריה שעלו לארץ הקימה את התיאטרון הראשון עוד לפני הבימה".
גולת הכותרת היא ללא ספק הקמת מרכז הסרטן ע"ש שולמית כצמן, שבנייתו תסתיים בקרוב. אני מאמינה בטוב שבאדם, וברפואה אני רואה שליחות מיוחדת. אני מאמינה שמצוינות אפשרית בכל מקום למרות שבפריפריה צריך להתאמץ יותר, ומאחלת שהמרכז הרפואי העמק ימשיך לגדול ולהתפתח ולצמצם פערים לעומת מרכז הארץ. אני מקווה שיגיע יום שבו פריצות דרך יצוינו בזכות חשיבותן וללא קשר אם בוצעו על ידי נשים או גברים".
שיר פלד, המסתערבת הראשונה בצה"ל, 2002־2006
בשנת 2002, במהלך הטירונות שלי כלוחמת במשמר הגבול, אותרתי לתפקיד ניסיוני ופורץ דרך -" נשים מסתערבות”, מספרת שיר פלד, 38, כיום מרצה ויזמית חברתית. “לאחר מיונים והכשרה מיוחדת הגעתי ליחידת המסתערבים, ובמשך ארבע שנות שירותי פעלתי תחת מסווה של דמויות שונות בירושלים ובשטחים. סביבת העבודה הייתה מן הסתם בלתי מתפשרת ובתנאי אי־ודאות קיצוניים. למרות נקודת המפנה המשמעותית הזו, כבר בתחילת דרכי ביחידה הבנתי כי פריצת הדרך המשמעותית היא לא בשטח, אלא בקרב השקוף שעליו לא מדברים.
“כאחת משלוש הנשים הראשונות ביחידה חוויתי קרב כפול: האחד בשטח, בעבודה היומיומית במהלך האינתיפאדה השנייה, והשני בתוך היחידה ואל מול התפיסה החברתית שלפיה מקומן של נשים הוא לא בשטח. נאלצתי להתנהל תחת חובת הוכחה כבדה ויומיומית לאורך כל השירות ונאבקתי על מקומי כאישה ביחידה. לשמחתי, פריצת הדרך הזו פתחה את דלתות התפקיד לנשים נוספות.
“לפני שלוש שנים החלטתי לחשוף את השירות הצבאי שלי ואת ההתמודדות שלי עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD). הבנתי שמאז השירות שלי תמונת המצב עבור נשים לא השתנתה. היום אני משתפת את הסיפור שלי בהרצאות ומנהלת את הקהילה שייסדתי ‘אחוות לוחמות’ - רשת נשים ללוחמות ותומכות לחימה.
"הקהילה מייצרת מרחבים לעיבוד חוויות לחימה לנשים בוגרות שירות מבצעי ומעלה מודעות לשוויון הזדמנויות בצה”ל ולהשפעות קדימה על נשים. הסיפור שלי ופעילות הקהילה זכו להדים רבים ותרמו לשיח החברתי סביב נשים. ההשפעה ארוכת הטווח מבחינתי היא פתיחת הדלת לנשים ביחידות מסתערבים וההבנה שמקצועיות ויכולות מבצעיות אינן קשורות למגדר".
ריבי אדרי (עזריאל), ראשת המועצה הדתית הראשונה (בנימינה־גבעת עדה), 2022
אני חשה פורצת דרך ברמה האישית, בשל העובדה שהגעתי ממשפחה חמה ואוהבת, שתמיד הייתה" ותהיה שם לצדי, אך כזו שלא בהכרח דחפה להתפתחות אישית”, אומרת רבקה עזריאל, 43, שמונתה לאחרונה לתפקידה. “בחברה החרדית, הציפיות לקריירה ולתפקידים בכירים בקרב נשים בנות גילי - נמוכות מאוד.
"התארים האקדמיים וכל תפקידי הניהול הבכירים שלי בשנים האחרונות הם פריצת דרך חברתית ואישית גדולה, בעיקר עבורי. עצם הגעתי למשרות כאלה, כולל הנוכחית, גורם לנשים להבין שהן יכולות לעשות הכל. להיות אישה זו לא מגבלה. נשים מסוגלות להצליח ולהגיע לכל מטרה שירצו, גם אם הן מגיעות מהחברה החרדית וגם אם הן אמהות לילדים כמוני. הכל אפשרי והשמיים לא נפלו".
“כמובן שכל ההתחלות קשות, יש צורך ללמוד את התפקיד ואת האנשים. בנוסף, את צריכה להוכיח שהציפיות ממך אכן נכונות ומוצדקות, ואני מקווה לעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר ולהראות שזה שאני אישה - זה לא מגבלה. אני לא רבנית, לא פוסקת הלכה ולא מתיימרת להיות כזו. מטרתי היא רק להנגיש את שירותי הדת לכלל האוכלוסייה מתוך הבנת החשיבות של כך. כל אדם שמצליח לתת את שירותי הדת בצורה נעימה, נוחה, לבבית וחוצת מגזרים הוא השראה עבורי. היהדות ושירותי הדת במדינה שייכים לכולם, ולא רק למגזר כזה או אחר.
"כמדינה יהודית עלינו להנגיש את שירותי הדת בצורה נאותה ומכובדת לכולם, וזו מטרתי העיקרית. לדוגמה, אנו נותנים את שירותי בית הכנסת או טהרת המשפחה, אך בסופו של יום כל אחד יעשה בבית הכנסת שלו כפי שהוא רואה לנכון. המטרה שלי היא לאפשר לו לעשות את זה בצורה הטובה ביותר, בלי לעסוק בנושא המגזריות או בעמדות פוליטיות. אני נושאת תפילה בכל יום שדרכי תצלח ושאעשה את עבודתי על הצד הטוב ביותר, ואני בטוחה שהשם יהיה בעזרי”.
ד״ר עינת רמון, הרבה (הקונסרבטיבית) הישראלית הראשונה, 1989־2009
בשנת 2006 ייבאתי לישראל את שיטת ההכשרה בליווי רוחני, וכתבתי את קוד האתיקה ואת הסטנדרטים הראשונים מתוך לימוד של הנורמות המקצועיות ומתוך רצון להתאים את הכלים הללו לציבור יהודי ברובו ולמדינת ישראל", אומרת ד"ר עינת רמון, 63, כיום מרצה בכירה למחשבת ישראל וללימודי מגדר ופמיניזם, שהפכה ב־1989 לישראלית הראשונה שהוסמכה להיות רבה קונסרבטיבית. "כמו כן, הייתי חלק מקהילת היוזמים של דרכי פיתוח הליווי הרוחני בישראל בשילוב ההכשרה באקדמיה.
"לפני 12 שנה פתחתי במכון שכטר למדעי היהדות את תוכנית 'מרפא', התוכנית האקדמית היחידה בישראל שגם מעניקה תואר שני במדעי היהדות למסיימי תוכנית ההכשרה, שאותה אני מנהלת עד היום. במסגרת תוכנית 'מרפא', הלומדים והבוגרים שלנו פרצו דרכים והעניקו ליווי רוחני לכלל האוכלוסיות בישראל, בהתחלה בעיקר במוסדות סיעודיים, אבל בהמשך הדרך נכנסנו לעוד תחומים, בהם דרי רחוב, תלמידי בית ספר, שורדי שואה בבתיהם, חיילים ללא עורף משפחתי, וגם בדואים או עובדים זרים שהתמודדו עם מחלות וקשיים.
"כמעט אין חתך אוכלוסייה שלא נגענו בו באמצעות הכלים של הליווי הרוחני ועזרנו לו למצוא את המשאבים הרוחניים המצויים בתוכו כדי להתמודד עם אתגרי החיים. ראיתי הרבה ברכה בכך לאורך השנים ושמחתי בזכות לפרוץ דרך ולהנגיש את הליווי הרוחני.
"בהיותי חוקרת מחשבת ישראל, פיתחתי את דרכי המחקר של הגותו של אהרן דוד גורדון. מעת לעת, הן נשים והן גברים כותבים לי ומודים לי על המאמרים והספרים השונים, על ההוראה וכמובן על ההכשרה המקצועית בליווי רוחני. אני בעיקר שמחה שפתחתי נתיבים חדשים לנשים יהודיות ללמוד את התורה ולצמוח רוחנית מתוכה. כמה מן המאמרים שכתבתי קירבו חלקים בעם ישראל זה לזה מתוך הבנת תרומתן של נשים יהודיות לעם ישראל בעבר ובהווה.
"אני מקווה שהמחקר וההוראה שלי לאורך השנים בקהילות ישראל השונות עזרו לנשים ולגברים בעם ישראל להתחבר גם בזוגיות טובה ולחבור לקהילות המעשירות אותם ואת העולם במחויבות לעם היהודי ולמורשתו. כמובן שלאורך הדרך נתקלתי גם בקשיים, בעיקר של מודעות של אנשים למה שאני עושה, אבל זה חלק מהעשייה, ואני מודה על כל מה שהצלחתי לעשות".
את החיים אני רואה כמסע של ברכות רבות וניסיונות קיומיים שהתברכתי בהם: קודם כל, הזכות לחיות בארץ ישראל בזמן של קיבוץ גלויות למרות כל המחלוקות הכרוכות בכך. פרט להישגים המקצועיים שלי, ההישג העיקרי שלי הוא שאני משתדלת ללמד זכות ולראות את התרומה הייחודית של כל הציבורים בעם היהודי כיום. זה אתגר, וזה דורש המון עבודה פנימית. כיום איני שייכת לעולם הרבנות הדתית של נשים יותר. עזבתי את העולם הקונסרבטיבי כי היו לי מחלוקות קשות עם העולם הדתי־ליברלי על סוגיית הפמיניזם.
"כיום אני לא רואה את עצמי רבה ולא מזדהה עם זה בגלל המחלוקת על השאלה מה יעדו של הפמיניזם. אני מאמינה בחיזוק המשפחה המסורתית, אבל אין לזה מקום יותר בתוך העולם הפמיניסטי לצערי. המורשת שארצה להשאיר אחריי היא להיות כנה עם עצמי ועם האמת שלי: לא לפחד לומר את האמת, להתעקש עליה ולהתרחק עד כמה שאפשר מן הכעס. לדעת שדברים גדולים טמונים במעשים קטנים ולהרבות בערבות הדדית ובעשייה של חסד בבתים, בקהילות ובמדינה".
השופטת הנא מנצור ח'טיב, הקאדית הראשונה (בית הדין השרעי בעכו), 2017 עד היום
"אני רואה את עצמי כמיישמת את השילוב בין ההלכה לבין מקצועיות משפטית מבלי לפגוע בעקרונות" הדת”, אומרת הקאדית הנא חטיב, 49. ”שמירה על זכויות המתדיינים, כולל נשים ואמהות שמקבלות זכויות על פי ההלכה בהתאם לחוקים בעידן המודרני, הכוללים חידושים רבים לטובת הקטין והאישה. האסלאם שמר על זכות האישה, אבל אנחנו מעגנים את זה באופן מוסלמי שרעי. זה מחזק את מעמד האישה ואת מיצוי הזכויות שלה.
"ישנם בתי משפט למשפחה בסמכות מקבילה, אבל על פי הסטטיסטיקה, נשים רבות מעדיפות להתדיין בבית הדין הדתי השרעי. זה אומר שיש הכרה משפטית בסוגיות כגון מזונות אישה וקטינים, שמירה על מעמדה של האישה כבעלת משמורת, ענייני אפוטרופסות וירושה. כאישה פורצת דרך שיושבת על כס בית הדין, אני רואה את השינוי בשימוש בכלים חיצוניים כמו לשכות רווחה ואנשי מקצוע ומשלבת זאת עם ההלכה. אני לא שונה מגבר שהוא דיין שרעי בשום צורה.
“אני האישה היחידה המכהנת כקאדית, אבל לשמחתי כנראה לא האחרונה. לפני כחודש התקיים מכרז נוסף למינוי קאדים, והרבה נשים ניגשו אליו. זה מעודד ומשמח לראות שעוד נשים פונות להשתלב בתפקיד. המינוי שלי עודד אותן לפרוץ דרך וסלל את הדרך לאחרות. כשהמינוי שלי צלח באופן מעשי של פסקי דין יעילים, זריזים ומקצועיים, זה דרבן הרבה עורכות דין להיכנס לנישה זו”.
"את יכולה לממש את עצמך גם בהיותך אישה מוסלמית או בכל דת אחרת, ולפרוץ כל דרך למרות המחסומים וההתנגדויות, תוך שמירה על המוסר וההלכה בלי לפגוע בזכויות ובקדמה, אלא דווקא לשלב אותן. אף שאני אישה דתייה עם כיסוי ראש ומאפיינים דתיים, זה לא עוצר או מעכב אותי, וכל אחת מסוגלת להגיע רחוק תוך שמירה על מוסר עבודה, עקרונות הדת ומקצועיות גבוהה”.
זה היה רגע אחד בחיים, רגע מזוקק של אושר עילאי של הגשמת חלום שאני מקווה שאזכור אותו כל" חיי”, מתארת יעל ארד את הרגע שבו זכתה במשחקים האולימפיים בברצלונה בשנת 1992 במדליית הכסף בג’ודו, ובכך הביאה את המדליה האולימפית הראשונה לישראל. “הצלחות מהסוג הזה הן רגע שמוהל את ההצלחה האישית בהצלחה בפן הציבורי.
"הייתי נערה שחלמה חלום גדול, שהוא הרבה יותר גדול ממה שכל מי שסביבי היה יכול להאמין שיכול לקרות. זה להיות הכי טובה בעולם במשהו, ובטח בימים ההם אף אחד לא האמין שאנחנו, הישראלים, יכולים להיות כאלה. רגע ההגשמה הוא רגע שבו הרגשתי שהגשמתי את החלום הפרטי שלי מילדות, שהצלחתי לעשות משהו בלתי ייאמן, ומצד שני ידעתי כמה זה רגע ישראלי, רגע ציבורי, רגע שכל המדינה מצפה לו. זה נכון כמובן למדליה הראשונה, אבל אני חושבת שזה נכון גם לכל מדליה אולימפית, שבה יש את האיחוד בין האישי לציבורי, בין האישי ללאומי”.
ארד, 54, מנהלת כיום את הפעילות המסחרית של חברת פרמאונט בישראל וגם משמשת כיו”ר הוועד האולימפי בישראל, כשגם בתפקיד זה היא האישה הראשונה שמכהנת בו. “ההשראה שהצלחה בספורט נותנת היא לכל תחומי החיים".
היא אומרת כי “הערכים שספורט מביא עמו - התמדה, נחישות, הצבת מטרות ארוכות טווח, משמעת עצמית ואמונה ביכולת של עצמך - הם ערכים שנכונים לכל תחום. לכן אני יודעת שההשראה שלי ושל חבריי, ספורטאים ישראלים נוספים שזכו במדליות, היא תמיד מאוד רחבה. אני פוגשת לאורך השנים נשים וגברים שמספרים לי איך ההצלחה שלי ופריצת המחסום נתנו להם אמונה שגם הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים בכל תחום”.
שרי רז, המגישה הראשונה בטלוויזיה, 1968 עד שנות ה־90
עת שידור מהדורת החדשות הראשונה של "מבט" ב־1 באוגוסט 1968, הגישה שרי רז כתבת אופנה" ובכך הפכה למגישה הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית. "המהדורה הראשונה הייתה מאוד כבדה, היו בה אייטמים על חטיפת המטוס באלג'יריה, היה ראיון מאוד כבד עם אבא אבן", היא מספרת. "היו אייטמים נורא קשים, אז החליטו שצריך משהו קליל לסיום המהדורה כדי שהצופים לא יצאו עם מפח נפש כבר בהתחלה. אז אמרו: 'בואו נעשה משהו על אופנה'. ומי יעשה אופנה? הייתי הבחורה היחידה שם, לא הבנתי שום דבר באופנה, אבל מכיוון שהטילו עליי את המשימה, התיישבתי לעשות את זה ונכנסתי למהדורה עם האייטם הזה".
מאז שימשה רז שנים ארוכות כאחת ממגישי המהדורה. "דליה מזור ואני התחלקנו עם הגברים בהגשת המהדורה, והקיפוח היה בולט", היא מספרת. "הגברים קראו את הפתיח, את האייטם הראשון שהיה מדיני ואת האייטם השני שהיה צבאי, ואנחנו הגענו עם משהו של עירייה או של רפואה, הדברים הרכים יותר".
"באיזשהו שלב עזבתי את המאבק הנואש הזה, אי אפשר היה להיאבק כי כולם היו גברים. המנהל של הרשות היה גבר, מנהל הטלוויזיה היה גבר, מנהל החדשות היה גבר, מנהל 'מבט' היה גבר. באיזשהו שלב התמסרתי לעשיית כתבות. עשיתי דברים שזכו להדים, כמו למשל כתבה על הנזק של ניתוחים פלסטיים. גם כיום אני ממשיכה בעשיית כתבות. יש לי ערוץ יוטיוב בשם 'שרי רז תרבות ואמנות', שבו אני ממשיכה להעלות כתבות בסגנון התוכנית 'רואים עולם' שאני מצלמת בעצמי".
שנת 1981 מונתה ציפי פינס למנכ"לית ומנהלת אמנותית של תיאטרון באר שבע. משנת 1993 היא" ממלאת את שני התפקידים הללו בתיאטרון בית ליסין בתל אביב. "הייתי כל כך מופתעת שקיבלתי את התפקיד בבאר שבע", היא אומרת. "הייתי אז מאוד צעירה, קיבלתי את התפקיד ללא כל ניסיון, כשאני באה מתחום התוכן ולא מתחום הניהול הכללי. עבדתי בתיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת כבמאית בית ועשיתי עוד עבודות במקביל".
לדבריה, היו לה 12 שנים מופלאות בבאר שבע, אך "זו הייתה דרך ארוכה ומייסרת", היא אומרת. "זה לא היה פשוט. את באה לתיאטרון, יש שם צוות טכני, כולם גברים. עשיתי דרך חתחתים, אבל העובדה שאני אישה לא ישבה לי בכלל בראש אז. רק יותר מאוחר הבנתי שהייתי שקופה, ותמיד חשבו שאני המזכירה של המנהל. הבנתי שאני יצור שלא היה קיים בתחום שלנו אז. בהבימה, בקאמרי, בחיפה ובכל מקום היו רק גברים".
"היינו באולם קטן בכיכר המדינה. לאורך כל הקריירה הייתי צריכה להילחם שיכירו במעמד של התיאטרון שהייתי בו, הייתי צריכה לבנות כל דבר מאפס ולהחליט על אג'נדה ומה אני עושה ואיך אני מגיעה למוניטין ולבולטות. התחלנו בזמנו עם אולם של 300 מקומות, ללא כסף, ללא תקצוב עירוני, רק תקציב מההסתדרות שגם הופסק. המקום היה נסגר אם לא הייתי נלחמת. כיום אנחנו עם שני אולמות בלב תל אביב שבנו לבית ליסין.
"אנחנו נמצאים במקום מצוין, מוביל, כשהאג'נדה שלנו היא מחזאות ישראלית, שזה גם דבר פורץ דרך. האג'נדה שלי הייתה גם לבסס את הכותבות וגם להעניק תפקידים ראשיים לנשים. כשהייתי בבאר שבע היו 70% שחקנים גברים על הבמה ו־30% נשים. עכשיו זה הפוך. היום גם אף אחד לא ירים גבה יותר למראה אישה שעומדת בראש תיאטרון. לא יגידו לי שאני צריכה לנקות שולחן כשבאים גברים לישיבה, שתפקידי המסורתי הוא גם ניקיון חוץ מהניהול".
התרעות פיקוד העורף