"ופתאום הייתה אופירה, מקום של בוהמה משוחררת, אנשים משונים שהלכו בלי חולצות, ילדים שהלכו יחפים על החול הלוהט, והקצונה הבכירה של חיל הים שתמיד הערצנו מרחוק", היא מחייכת היום. "זה היה הלם. שוק תרבותי".
מהפשטות הצנועה נזרקה בבת אחת למקום של חופש טוטאלי: "הפער היה כל כך עמוק, שכשבאתי לראיון עבודה עם מנהלת בית הספר, היא הזמינה אותי לבית שלה במקום אל המשרד. והיה בבית אורגן, ומוצרט התנגן ברקע. מי שמע מוזיקה קלאסית בשיכון בבאר שבע? אני זוכרת שעמדתי באמצע המטבח שלה ולא ידעתי את נפשי".
משם התפתחה ידידות מופלאה. בני הזוג פרץ הקימו באופירה בית, נטעו עציץ ועץ, הרחיבו את המשפחה והתאהבו בנופים, בחופים ובפלטת הים השטוחה בזהרורי טורקיז. שש שנים מאוחר יותר יתפנו משם בכאב גדול עם שני ילדיהם הגדולים - אוריאל ואלירז - שנולדו על ההר באופירה ונפלו מאוחר יותר במערכות ישראל. יחד איתם יעזבו את אופירה מאות משפחות.
בעוד פחות מחודש ימלאו 40 שנה לפינוי שארם א־שייח' והעיר הישראלית לשעבר אופירה, ששכנה על מצוק ראס אום סיד בקצה הדרומי של מדבר סיני. המקום ההיסטורי הזה, על צחיחותו הפראית ויופיו הסוער, נכבש במלחמת ששת הימים וכמעט מיד משך אליו מאות ישראלים שנשבו בקסמו.
רק אחרי מלחמת יום הכיפורים והמהלומה שספג, החל דיין לדבר אחרת. היהירות התחלפה בתוכניות, ויתורים ומעשי תכלית. 15 שנה לאחר ההתיישבות באופירה, פינתה ישראל את שארם א־שייח' בעקבות החתימה על הסכם השלום עם מצרים.
תושבי העיר הקטנה נאלצו לארוז את בתיהם וילדותם, לדחוס זיכרונות בארגזי ברזל ולחזור בשיירת משאיות אל "הארץ". ואף ש־40 שנה חלפו מאז, הם עדיין זוכרים, וגם אם ברבות השנים נטעו חיים והקימו בית במקום אחר, הם עדיין כואבים את הפינוי ומתגעגעים אל היופי והקסם.
"גרנו באופירה כמעט שנתיים, באווירת קיבוץ מוחלטת. אף פעם לא נעלנו את הדלתות ולא היינו לבד. החגים היו משותפים, השבתות משותפות, בית הספר והחיים שאחריו מעורבבים יחד. מקצה המצוק צפינו לים מדהים ביופיו, ובגלל ששעות הצהריים היו חמות, חיינו יותר בלילות ובבקרים. צללנו בים וטיילנו באזורי הנוף.
"עבדנו מאוד קשה כלוחמים, אבל התחושה הייתה של יום יום חג, כי בערבים היינו יושבים כולם ביחד ושרים כמו ערימה של חבר'ה על הדשא, למרות שדשא לא ממש היה שם. אני חושב שהניתוק והמרחק מהעיר הפכו את כולנו לקהילה אחת גדולה".
"כשלא היינו בים, הלכנו יחפים, כמו בקיבוץ. קפצנו מההר למים מגובה 50 מטר ולא פחדנו. הייתה פריצת גבולות מוחלטת. בית הספר היה המוקד שלנו. לקח שתי דקות בערך להגיע אליו, וכשסיימנו ללמוד, ירדנו לים דרך ההר. לא היו רדיו וטלוויזיה באופירה, בקושי הגיעו עיתונים, אז יצרנו עולם תוכן בעצמנו. היו אירועים קהילתיים שהמבוגרים ארגנו, והצגות משותפות של הילדים עם כל המשפחה, ופעם בשבוע הביאו לנו סרט לבית הספר. קראנו המון בספרייה, והיו חוגים שהתושבים העבירו. כל מה שמישהו ידע, הפך לחוג. זה היה ממש ניצול משאבים".
"הייתה פתיחות, היה שחרור, אבל אף אחד לא ניצל את זה לרעה", היא מבארת. "בסך הכל היינו ילדים מאוד טובים שלמדו לנצל את הזמן הפנוי לדברים חיוביים. וגם למדנו לחיות בצניעות.
"פעם בשבוע הגיעה המשאית של השקם עם החלב והעיתון של יום ראשון והיינו צריכים לעמוד בתור ולהתפלל שיספיק לכולם. אם למשל רציתי ביסלי גריל, ואחותי ביסלי בצל, אז לא היה מספיק והיינו צריכות לבחור רק טעם אחד, חלב אחד, קוטג' אחד. ואם היינו מגיעים אל טוביה הלר מתחנת הדלק בשמונה וחמש דקות, כבר לא השגנו עיתונים".
"הכל היה בתול, בשלבי התחלה", הוא משחזר. "היה צריך לארגן את הכל מכלום ועוד בסוף העולם. אז לקחתי על עצמי להקים את תחום התרבות והספורט באופירה. הבאתי מקרן מההסתדרות כדי שלתושבים יהיה סרטי קולנוע פעם בשבוע, ארגנתי מסיבות בבית הספר, הטסתי אומנים לשארם, והקמתי ארבע ליגות - כדורגל, כדורסל, כדורעף וקט־רגל".
בעזרת קשרים עם הצבא והרבה נחישות השיג גלנוס את עזרת גדוד ההנדסה, וטרקטורים יישרו את האזור הסמוך לשיכונים כדי להקים מגרש כדורגל. כולם השתתפו במשחקים. גם חיילי האו"ם וגם שופטי כדורגל שהגיעו לטעום את החוויה המדברית.
והיה גם בית כנסת באופירה. "היינו המשפחה הדתית האזרחית הראשונה שם", מספרת מרים פרץ. "בעלי הקים בית כנסת, אבל לא היה לנו מניין. היינו שולחים את הילדים אוריאל ואלירז לכביש הראשי לחפש אנשים לתפילה בציבור. והילדים עמדו שם בחום של 45 מעלות ולכל אדם שעבר הם אמרו, אתה העשירי למניין, וכשהוא הגיע לבית הכנסת, התברר שהוא רק השלישי או החמישי, אבל ככה הם ליקטו מתפללים. הגיעו לתפילה אנשים בלי חולצות, עם כלי הדיג, ובבית הכנסת חיכו להם כיפות, חולצות וסידורי תפילה".
"את התעודות חילקנו בים. כל הילדים שוחים, אני יושבת על החוף, כל ילד יוצא מהים ואני יושבת איתו ומקריאה לו את התעודה. הים היה חלק מתוכנית הלימודים. בפעם הראשונה התלמידים לקחו אותי לשם על חסקה, ובגלל שלא ידעתי לשחות, הם זרקו אותי בלב ים. ככה למדתי לשחות.
"אבל החיים עצמם היו מיוחדים במינם, והילדים צברו כל כך הרבה חוויות באופירה. ביום העצמאות חיל הים היה מזמין את כל התושבים לעלות על סטי"ל, להסתובב בבסיסים, לשוט לראס מוחמד כשדולפינים קופצים אחרינו. וכשמסוק של חיל האוויר היה מגיע לשארם, הטייסים היו זורקים אל הילדים שקיות ממתקים עם הכיתוב 'לילדי אופירה היקרים, בהוקרה ממפקדי, קציני וחיילי בסיס חיל האוויר אופירה'.
השמועות על הפינוי הצפוי משארם א־שייח' לא הגיעו באחת. להפך, גם כשדלפו הפרטים הראשונים על תנאי השלום קיבלו תושבי אופירה את תג המחיר הצפוי בנאיביות מסוימת. מי שגר על הים וחולם על החול לא מסוגל להכיל תרחישי קטסטרופה.
"ההורים שלנו לא באמת האמינו שיאלצו אותנו לעזוב", מחדדת סייפר. "הרי דיין בכבודו ובעצמו אמר שעדיף שארם בלי שלום מאשר שלום בלי שארם. אז עשינו קולות של התנגדות אבל הם היו עמומים. יצאנו להפגין עם שלטים חמודים כאלה. כשסאדאת הגיע לבקר ברכבו, כתבנו 'לא לפנות אותנו' והמשכנו הלאה. רק מאוחר יותר הבנו שלא הייתה שום הכנה לילדים וגם למבוגרים לגבי הבאות, ולכן כשהפינוי הפך למציאות, הרבה אנשים חוו משבר נוראי".
טרבלסי: "כשהשמועות על הפינוי התחזקו, משפחות התחילו לעזוב ולאט־לאט הכיתות שלנו הצטמקו. התחילו לחבר כיתות ונשארנו בערך 12 ילדים בכיתה. אני לא חושבת שהיינו ילדים פוליטיים בכלל, בוודאי לא כמו הדור של היום, שהרבה יותר מעורב, אבל אני זוכרת שהלכנו לבחירות ואבא שלי הצביע בעד השלום ואני לא יכולתי להבין איך אבא שלי מצביע בעד לעזוב את המקום המופלא הזה. הוא עשה את זה בכאב, ולמרות שהיה ימני בדעותיו הוא בחר לתמוך בהחלטה של מנחם בגין".
גלנוס: "כשסאדאת הגיע לשארם, בגין הגיע לפניו עם הפמליה שלו. כל שדה התעופה היה מאורגן לקראתו, ואני קיבלתי את פניו במשרד שלי כמנהל התחנה של ארקיע. הייתי מיודד מאוד עם הבת של בגין, לאה, שעבדה איתי לפני כן כדיילת קרקע באל־על ועם השנים התקרבתי גם אל אביה. עמדתי לידו כשהמטוס של סאדאת נחת. בגין התבונן על הרחבה שטופת השמש ואמר לי, 'תראה, דוד, איזה יום יפה לעשות בו שלום'".
בן בעש"ט: "לא חשבנו על השלום כמו שחשבנו שלא יפנו את אופירה. להפך. היינו בטוחים שהיא תתפתח ותהפוך לעיר בישראל. הייתה צביטה בלב על הפן האסטרטגי של החזרת המקום היפה הזה החולש על הים האדום. מצד שני, השלום עם מצרים היה כל כך חזק וחריג בעוצמתו שהוא איזן את תחושת ההחמצה".
פרץ: "לא השתמשו במילה עקירה, השתמשו במילה פינוי, אבל אני שמעתי שלוקחים לנו את הבית. לפני כן החזירו למצרים את סנטה קתרינה, ואנחנו ביקשנו מהבת של סאדאת, שביקרה בבית הספר, לאפשר לנו לקחת את הילדים לשם בשנה האחרונה שלהם בבית הספר. המצרים הסכימו וכולנו נסענו לאזור, ופתאום האוטובוסים נתקעו באזור המפורז בין ישראל למצרים. לא ידענו מה לעשות, היה מדבר, וקר, וקצת מפחיד, אבל המצרים הביאו לנו פיתות וחומוס ודאגו לרכב גדול שיעביר אותנו לאזור הישראלי. אלו היו חוויות שאין לילדים בבית ספר רגיל".
"היה הבדל מהותי בין הפינוי השקט מאופירה לבין הפינוי האמוציונלי מימית והפינוי האלים בהתנתקות", אומרת פרופ' נירית רייכל, מומחית להיסטוריה של החינוך במכללת כנרת, שניהלה את בית הספר באופירה. "הסיבה נעוצה באוכלוסייה שגרה שם. לאופירה הגיעו משפחות של אנשי צבא לתקופה קצובה, ולמרות שנשבו ביופיו של המקום, הם ידעו מראש שיצטרכו לעזוב. והיו גם אנשים או קבוצות שהיו צריכים את ההתבודדות שהמקום הציע, שהמאפיין שלהם היה רוגע וקבלה.
"האנשים שם היו מכילים ושלווים, בשום אופן לא קיצונים, ולכן גם ההתנתקות, כל כמה שהייתה כואבת, התנהלה בצורה רגועה. לא היו באופירה אנשי דת קנאים או אידיאולוגים שרצו להחזיק במקום בכל מחיר. כל רוח המקום הייתה דמוקרטית ותומכת בהחלטות המדינה. בבית הספר עודדנו את הילדים להביע את דעתם, אבל גם הסברנו שחשוב שנעשה מה שנכון למדינה בעיני מי שנבחר להנהיג אותה".
ב־1982 החל הפינוי משארם א־שייח'. שיירת משאיות הגיעה אל ההר והחלה לשנע את הארגזים המכסים על פיסות חיים שלמות. "החלק הכי קשה היה לארוז", אומרת פרץ. "הילדים הביאו צדפים מהים, אלירז מילא בקבוק במי הים ואטם אותו וביקש שאשמור למזכרת, ובליל הסדר האחרון החלטנו לחגוג כעשר משפחות ביחד. היה ליל סדר של בכי, כי בהגדה קראנו 'שהוציאנו אדוני אלוהינו ממצרים', ופתאום אנחנו אלו שיוצאים מהארץ ונותנים אותה למצרים. זה היה ליל סדר שבו ההגדה השתבשה".
גלנוס: "היה מאוד־מאוד עצוב. סיגלנו לעצמנו חיים נוחים, הייתה לנו עבודה טובה, זהבה אשתי הייתה הגננת באופירה, הילדים היו מאוד קשורים אליה, ופתאום אמרו, 'עזבו, חפשו לכם מקום אחר'. עוד לפני כן, כשהרגשתי שהדברים הולכים למקום הזה, לקחתי את האוטו והתחלתי לנסוע צפונה לחפש לנו בית חדש לגור בו וגם עבודה, כי בארקיע אמרו, זה שאתה מנהל תחנה בשארם, לא אומר שתוכל לקבל את אותם התנאים בתל אביב. בכל מקום שתגיע אליו תצטרך להתחיל מההתחלה".
סייפר: "הרבה ילדים עוברים דירה, אבל כשכל העיר שלך עוזבת ביחד איתך ויודעת שלא תוכל לחזור, זה מייצר משבר. אני יכולה לספר על השתיקה שהייתה באוטו, בדרך הארוכה שבה אף אחד לא דיבר. כולנו נסענו יחד בשיירה ענקית שנראתה כמו מסע הלוויה. מאה איש יגידו, 'אני האחרון שנעלתי את אופירה', וכולם יהיו צודקים".
הדרך לאילת מעולם לא הייתה ארוכה כל כך. "וכל הזמן הזה הילדים הביטו אחורה ובכו", אומרת פרץ. "שלוש וחצי שעות בכינו. אני זוכרת שהייתי חייבת לטעת בילדים תקווה, אז אמרתי להם, אנחנו הולכים לבנות בית חדש בארץ ישראל".
טרבלסי הגיעה עם משפחתה לרמלה. הלכה שם יחפה כפי שהורגלה באופירה. "ואנשים חשבו שאנחנו עניים כי אין לנו כסף לנעליים", היא דומעת. "בהתחלה זה היה שוק תרבותי, כי היה הבדל של שמיים וארץ בין איך שהתלבשנו באופירה ואיך שהיינו צריכים להתלבש בעיר. אבל לאט־לאט התאמנו את עצמנו, כדי לא להיות שונים".
סייפר: "הגענו לחולון, נכנסתי לכיתה החדשה והיו בה 30 ומשהו תלמידים. באופירה היינו בערך שליש מזה. שאלתי את עצמי, מה, כל בית הספר בכיתה אחת? באופירה המורה הייתה השכנה שלי, עשיתי בייביסיטר לילדים שלה, ובעיר הייתה מורה שאסור לקרוא לה בשמה. אז התמרדתי. והמשכתי ללכת יחפה למרות שאנשים ברחוב חשבו שצריך לדווח לרווחה".
המולת הכרך הייתה ניגוד מטריד לשלווה של סיני. כי מה היה באופירה בסך הכל? כמה חנויות, מעדנייה קטנה, רחבה בינונית וספרייה. ובעיר הגדולה היו מתחמי הקניות והקונים והחוגים וצפירת המכוניות הצפופות. "היום אני נמצאת ברעש גדול, המון דברים סביבי", אומרת פרץ בעצב. "שם זו הייתה שלווה, אדם צריך גם את זה בחייו. כנראה שאלוקים העניק לי קצת שקט לפני שהוריד עליי את המכה הגדולה. לכי תדעי את דרכיו".
"אני מתגעגעת לריח של הים, לגן העדן שהיה לנו", אומרת סייפר. "אני מתגעגעת לילדות המיוחדת שהייתה לי, לנופים, לחוויות. כדי להתגבר על הגעגוע החלטתי להמשיך את שארם באיזה שהוא אופן גם אחרי הפינוי. אז במשך השנים ליקטתי אחד־אחד את הילדים שפונו מאופירה. בכל שנה דאגתי לכנס אותם למפגש, ולפני שנתיים כינסתי גם את המבוגרים. זאת הייתה הדרך שלי להשאיר את שארם בתמונה".
לא כולם התאימו את עצמם למצב החדש. חלק מהילדים לא נקלטו בבתי הספר החדשים, אחרים נשלחו לפנימיות. "ערכתי מחקר על ילדי אופירה וממנו עלה שהסיבה לקושי של רוב הילדים הייתה שלא השכילו לקבל אותם כמו שצריך במקומות החדשים", אומרת פרופ' רייכל.
שש שנים אחרי הפינוי, חזרה טרבלסי לשארם. במקום גן העדן שחי ושקק בדמיונה, מצאה במקום שאריות והזנחה: "החוף הנקי והיפה הפך לאתר תיירות משגשג, ומלונות נבנו 50 מטר מהמים. ממש כמו דובאי. אבל אני הלכתי לראות קודם כל את הבית שלי.
"מצאתי על הדלת חותמת של הממשלה המצרית, שזה אומר שאף אחד עדיין לא נכנס פנימה. וזה שימח אותי, כי זה הרגיש כאילו למרות הכל, לא חדרו לפרטיות שלי. ראיתי את השמות שלנו על תיבות הדואר. ואת בית הספר שהיום נבנה לידו מסגד. אני זוכרת שהזעתי, הלכתי כמו סהרורית, לא יכולתי לעמוד בזה, ולמחרת חזרתי הביתה".
גם רייכל חזרה לשארם עם הילדה הקטנה שהרתה באופירה ונולדה לאחר הפינוי בכפר תבור: "זה היה אחרי 14 שנה. מאוד התרגשתי. הגענו לבית שלי שגרו בו שני חיילים מצרים. מצאנו קרוון מגעיל ומוזנח, והבת שלי אמרה בפליאה, לדבר הזה כל כך התגעגעתם? אז לקחתי אותה לנקודה שרואים ממנה את הים ואת הנוף ואמרתי לה, רואה? לזה התגעגעתי".
זהבה ודוד גלנוס חזרו פעמיים לשארם. הראשונה אחרי 18 שנה לבדם, והשנייה עם הבת הקטנה שנולדה בכפר תבור: "לעומת החוף והים עם בתי המלון הגדולים, הסירות והיאכטות, בשיכונים שלטו הלכלוך וההזנחה, כי שיכנו שם את העובדים של בתי המלון. הסתובבנו בין הבתים והרגשנו שלמרות שחלפו 40 שנה מאז עזבנו, הכל קפא בזמן".
ב־25 במרץ יתקיים במלון "השרון" כנס גדול שיפגיש את משפחות המפונים מאופירה. תהיה פעילות נוסטלגית סביב זיכרונות שארם א־שייח', יהיו קטעי שירה ואומנות ובעיקר מפגשים מרגשים של אנשי הצבא לשעבר, המורות, הגננות והילדים.
המטרה, אומר גלנוס, היא לשחזר מחדש את החיבור שהיה באופירה ונפרם עם השנים. שבוע לאחר מכן ייצאו כ־150 מתושבי אופירה לשעבר לשארם לטיול שורשים מאורגן. הם ימצאו שם יוקרה ושעשועים. כי שארם הפכה לעיר משגשגת, ההפך הגמור מחושות וקרוונים קטנים.
מלבד בתי המלון המפוארים יש שם כיום שוק שוקק וצבעוני, מערכת תחבורה מטופחת ו־75 אלף תושבים שעוסקים בעיקר בתיירות. ורק הים נשאר כשהיה. מכסה על מגוון צורות חיים ייחודיות ואלמוגים שמצליחים באורח פלא להתרבות ולהתרחב. חולות המדבר עדיין לוהטים והרי הגרניט קורצים באדום בוהק לא רק בשקיעה אלא גם כשהשמש ברום השמיים.
מרים פרץ יכולה לתאר את הגוונים בדייקנות מוחלטת למרות הזמן שחלף והעובדה שאחרי השלום נאלצה להכיר גם את מחיר המלחמה. "אמרו שהשגנו שלום קר עם מצרים, אבל גם אם זה שלום קר, העובדה שאמהות לא קברו יותר ילדים בגללו הייתה שווה את הכל", היא אומרת. "אמא אחת פחות שקוברת ילד זה דבר עצום. כי במוות אין חיים. מוות זה רק חורבן.
"הייתה לי הזכות לחוות את השלום ולחוות את ייסורי המלחמה. את שניהם אני מכירה, ואם שואלים אותי מה עדיף, עדיפים לי ייסורי השלום. דווקא מהמקום שלי אני אומרת ששארם א־שייח' לימדה אותי שתמיד צריך להתאמץ ולהגיע לשלום".
התרעות פיקוד העורף