שיאה של האינתיפאדה השנייה. מוצאי שבת, 9 במרץ, 2002. בסמוך לשעה 23:00, על רקע הפגנה גדולה של תנועת "שלום עכשיו" שמתקיימת ליד, נכנס מחבל פלסטיני לבית הקפה "קפה מומנט" בלב שכונת רחביה בירושלים, מרחק קצר מבית ראש הממשלה, חוצה את החצר ההומה ומפוצץ את חומר הנפץ שעל גופו. 11 אזרחים ישראלים נהרגו במקום ו־64 נוספים נפצעו במה שהופך לאחד הפיגועים המזעזעים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

כבר שנים שבית הקפה המיתולוגי ההוא, שהיה מוסד בילוי ירושלמי שמדי יום פקדו אותו צעירים רבים, אינו קיים. על חורבותיו ניצב כיום בניין דירות יוקרתי. שם אני פוגשת את בנצי בן שוהם, אחיה הגדול של לימור בן שוהם ז"ל, שנהרגה בפיגוע. זהו יום הולדתו של בנצי, ומבחינתו אין זה מקרי שדווקא היום הוא חוזר לאירוע הקשה שהתרחש לפני 20 שנה.

לימור בן שוהם, בת 27 במותה, הייתה בת הזקונים של הוריה מבין חמישה אחים. היא נולדה ביפו, ושנתיים לאחר הולדתה עברה המשפחה מבת ים לשכונת גילה בירושלים. "אני האח השלישי, ומגיל מאוד קטן לימור הייתה על הידיים שלי. אין יום שלא הייתי איתה", נזכר בנצי.

"כחודש־חודשיים לפני הפיגוע, הרגשתי שדברים לא טובים מתחוללים לי בנפש. התחילו לי חרדות ותחושות לא מובנות, והפנו אותי לקבוע פגישה עם פסיכולוג. כששאלו אותי: 'למה באת?', עניתי ש'אני מרגיש שאסון מתקרב אלינו הביתה'. ימים אחר כך כבר אירע הפיגוע".

לימור בן שוהם, מקורבנות הפיגוע ב''קפה מומנט'' (צילום: באדיבות המשפחה)לימור בן שוהם, מקורבנות הפיגוע ב''קפה מומנט'' (צילום: באדיבות המשפחה)


הפעם האחרונה שבן שוהם ראה את אחותו הייתה באותו יום שבת שבו התרחש הפיגוע. "היא הראתה לי את השמלה שקנתה לחתונה של אחי, ומשם נסעה לים בתל אביב, חזרה, הלכה לטייל בעין כרם ובערב עוד פגשה חברות ב'קפה מומנט'", הוא מספר. "לא נחה לרגע".
בהגיעה לבית הקפה, לימור הייתה מהסועדים הראשונים שהתיישבו בו. "בינתיים הגיעה רק חברה אחת שקמה בדיוק לשירותים", מספר אחיה. "התקשרתי ללימור ואמרתי לה: 'לימור, עומד להיות פיגוע. תברחי משם'".

מה גרם לך לצלצל אליה?
"היו התרעות חמות על ירושלים".

אבל איך ידעת שזה יקרה דווקא בבית הקפה שבו היא נמצאת?
"כמו שידעתי שמגיע אסון הביתה".

מה היא ענתה?
"היא ענתה: 'כבר, כבר אני יוצאת מכאן', אבל זה נגמר שם".

בהמשך הערב התקבלו דיווחים על הפיגוע במקום. "אמרו שהיה פיגוע קשה ב'מומנט'", הוא מספר. "ידעתי שהיא שם, אבל לא ידעתי איפה. אמרו לי: 'אל תדאג, בית הקפה גדול, ולימור תמיד יושבת בפנים, אז אין לך מה לדאוג'. בשבעה הגיע אלינו הפרמדיק שסיפר לי שראה את הפלאפון ביד של לימור, ושאני מצלצל אליה. הפלאפון שלה היה זמין עדיין, והפרמדיק לא ידע מה לעשות, אם לענות לי או לא".

עד היום חדר השינה של לימור ז"ל בבית הוריה נותר כפי שהיה. עוד ניתן לראות בו את התמונות והמכתבים האישיים, את מזוודת האיפור של לימור, את הבגדים התלויים בארון. "אלה חיים שנעלמו. החדר הזה היה אמור להיות חי ובמקום זה הוא נשאר דומם", אומר בן שוהם.

לדבריו, על אף שני העשורים שחלפו מאז, הכאב נותר טרי. "20 שנים חלפו וחלק ממני לא נמצא, כאילו עקרו אותה מהגוף שלי. היינו חברים כל כך טובים", הוא אומר. "זה אסון שילווה אותנו עד שנמות. זה לא עוזב אותנו".

כיום שוהם עובד כנהג מונית. הוא מספר כיצד הוא מאט לעתים את הרכב ומספר לנוסעיו מה קרה בפינה הזאת שבה היה בית הקפה. מסלול הנסיעה שלו לא פעם משחזר את חייה של אחותו: החברה שבה עבדה כמנהלת חשבונות, מקומות הבילוי שפקדה, והאנדרטה שהוקמה לזכרה, מרחק נסיעה קצר מביתה שבגילה. "ירושלים היא עיר עצובה, פגועה. כמו פטריות אחרי הגשם צמחו בכל העיר אנדרטאות", הוא אומר.

כמו אתמול

בשולחן אחר בבית הקפה, באותו ערב טרגי, ישב אברהם חיים (אבי) רחמים עם חבריו. הוא היה ההרוג היחיד שמותו לא נקבע במקום, אלא הוא נפצע באורח קשה והובהל לבית החולים שערי צדק, שם נפטר. רחמים, בן 28 במותו, הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים, אחד מהם תאום זהה בשם ירון.

"אבי וירון היו ממש קופי זה של זה", מספרת האם סימה רחמים. "מאז שהם היו תינוקות ועד שגדלו הם היו תמיד יחד, כמו בן אדם אחד, אף פעם לא ידעו מי זה אבי ומי זה ירון. גם החברות חשבו שהאחד הוא השני. היה להם את אותו צבע עיניים, הכל היה אותו דבר. לירון היה מאוד קשה בשנים הראשונות. גם עכשיו קשה לו, אבל בשנים הראשונות זה היה קשה במיוחד".

בשנת 2002 התגורר אבי עם משפחתו במרכז ירושלים. "בכל פעם שהיו פיגועים, אמרתי לו לא ללכת לעיר, בכלל לא ידעתי איפה זה קפה 'מומנט'", אומרת אמו. "אבי אמר לי: 'מה את דואגת, אני הולך למקום בטוח, לא לעיר, אני ליד בית ראש הממשלה'. כששמענו על הפיגוע צלצלתי לבת הקטנה שלי ושאלתי אותה איפה היא. היא אמרה לי: 'אל תדאגי לי, תדאגי לאבי, הוא הלך לקפה מומנט'. היא שמעה שהיה פיגוע, אבל לא ידענו איפה הוא או מה קרה. אף אחד לא הודיע לנו, אז התחלנו לחפש אותו. נסענו להדסה עין כרם, וירון, התאום שלו, נסע לשערי צדק. כשהגענו לשערי צדק, ירון ראה רשימה של החללים, ואז הוא ראה את השם של אבי עם מספר תעודת הזהות שלו. זהו. זה היה הסוף".

אבי רחמים, מהרוגי הפיגוע ב''קפה מומנט'' (צילום: באדיבות המשפחה)אבי רחמים, מהרוגי הפיגוע ב''קפה מומנט'' (צילום: באדיבות המשפחה)


מתי הגעת לזירה?
"אחרי השבעה הלכנו לראות איפה זה קרה. הכל כבר היה הרוס. אחרי זה, באזכרות של השנה הראשונה והשנייה הלכתי שוב, אבל אז החלטתי שאין לי מה לעשות שם. גם היום, כשאני עוברת שם, למרות שאני משתדלת שלא, אני לא מסתכלת על המקום. אני לא רוצה לראות אותו".
רחמים לא מפסיקה לכאוב את החיים שבנה פספס. "אבי היה ילד מיוחד, ילד של נתינה. הוא למד והשקיע והיה ילד טוב לא רק להורים, גם לחברים שלו, כולם אהבו אותו", היא אומרת. "כנראה שאלוהים לוקח את הטובים. הוא היה ילד נשמה".

משה רחמים, אביו של אבי, עובר כמעט מדי יום ליד זירת הפיגוע. “אני לא רוצה לעבור כאן, אבל זאת הדרך המרכזית, וגם כשכבר אין כאן כלום היום, אין בר או בית קפה, המבט מופנה אוטומטית לשם”, הוא משתף. “פעם השלט היה בחזית, ובגלל השיפוצים הסירו אותו, ועכשיו מיקמו אותו למטה יותר, אז גם זה מקשה”.

הוא מספר שהזיכרונות והכאב לא מרפים גם שני עשורים אחרי. “אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול”, הוא אומר. “יש הרבה מחשבות על מה היה יכול להיות אם, אבל זה הכל בגדר ‘נדמה לי’. בעיקר אני מנסה לחשוב על כמה טוב היה עד שהוא מת”.

בערב הפיגוע, בזמן שרחל דבש צפתה בחדשות, בתה לבנת התכוננה לצאת עם חברים ל"קפה מומנט". "תפסתי אותה בדלת כי הודיעו שיש מחבל בדרום ירושלים ואמרתי לה: 'לבנת, תיזהרי ותשמרי על עצמך'", מספרת האם. "היא ענתה לי: 'אמא, את יודעת איפה זה 'מומנט'? בדיוק מול בית ראש הממשלה. אין סיכוי שהוא יגיע לשם, עם כל המאבטחים מסביב'".

רחל דבש (צילום: צילום פרטי)רחל דבש (צילום: צילום פרטי)


לבנת, בת 27 במותה, הותירה אחריה את אמה, אביה יוסף ושני אחים. החברים שעמם נפגשה, ניר בורוכוב ודן אימני, גם הם נהרגו בפיגוע. "היא הייתה קרטיסטית מגיל 12 ונהרגה שבועיים לפני שקיבלה חגורה שחורה", מספרת אמה. "היא הייתה חברותית ועבדה בחברת אורנג', שם כינו אותה 'מלכת האירועים'. היא הלכה עם צחוק על הפנים שלה". חמש שנים לפני הפיגוע, אחיה של לבנת, אילן, נרצח כשנורה בסמוך ליישוב נטף, ואילו אחותה נדירה נפטרה לפני כשנתיים ממחלת הסרטן.

לבנת דבש, מקורבנות הפיגוע ב''קפה מומנט'' (צילום: באדיבות המשפחה)לבנת דבש, מקורבנות הפיגוע ב''קפה מומנט'' (צילום: באדיבות המשפחה)


יום לפני הפיגוע עלתה המשפחה, כפי שנהגה לעשות מדי שישי, לקברו של אילן בהר המנוחות. משם המשיכה לבנת לקפה "מומנט" ובילתה בו עד לכניסת השבת. "הם ישבו שם עד 17:00, עד שיורם, הבעלים, אמר להם ללכת הביתה ושיחזרו למחרת", מספרת האם. "ובאמת היא חזרה בהתלהבות למחרת לבית הקפה".

איך שמעתם על מה שקרה?
"ראיתי הודעה על הפיגוע בטלוויזיה והתחלתי לצרוח. הערתי את בעלי: 'צריך לנסוע ל'מומנט'. לבנת שם'. אבל לא היה לנו רכב, כי לבנת לקחה את האוטו, אז צלצלתי לבן שלי, מושיק, שיבוא. כשהגענו כבר הכל היה חסום, אבל הצלחנו להשתחל. יוסי הגיע עד לחלונות של בית הקפה וראינו איך מוציאים אותם על האלונקות".

לא דרכו של עולם

הערב (19:00), במלאת 20 שנה לפיגוע, תקיים עמותת "משפחה אחת", יחד עם המשפחות השכולות, טקס אזכרה והתייחדות במקום הפיגוע. "אנו נמצאים איתם מהרגעים הראשונים וצועדים לצדם יד ביד לאורך המסע, מסע שנמשך כל חייהם", אומרים בעמותה.

עבור חלק מהמשפחות, העובדה שבית הקפה נעלם מהנוף אינה מקילה עליהן. "הייתי פה ביום הראשון כשהטרקטור התחיל להרוס את הבניין", מספר בן שוהם.

רצית שיהרסו את המקום?
"ממש לא. זה מבחינתי אתר היסטורי. איבדנו במקום הזה 11 עולמות. לא הייתי רוצה שישכחו אותם".

רחמים: "לי זה לא שינה. גם כשהיה בית קפה ואמרו שרוצים לעשות הפגנה נגד בית הקפה, אמרתי בשביל מה זה יעזור, זה לא יחזיר לנו את הילדים".

דבש: "נכון, הילדים נהרגו שם. אבל זה בסדר שבנו שם בניין. אני רק ביקשתי ששמות הילדים יהיו חרוטים על המצבה, כדי שמי שעובר שם ידע שקרה מה שקרה".

רחמים משתפת כי החגים והשבתות הם הימים הקשים ביותר, אז חסרונו של בנה משמעותי במיוחד. "אני בדרך כלל לא מדברת עליו כי קשה לי", היא אומרת. "זה הילד הבכור שלי. הוא הילד שעשינו עליו פדיון ונתנו לו עוד שם 'חיים'. איפה החיים האלה?".

זירת הפיגוע בקפה מומנט בירושלים (צילום: פלאש 90)זירת הפיגוע בקפה מומנט בירושלים (צילום: פלאש 90)


גם משפחתה של דבש וגם משפחתו של רחמים החליטו במהלך השנים לעבור לבית אחר. "היה לי קשה מאוד להסתובב בבית שפעם היו בו תנועה וצחוק, והיום יש בו דממה", אומרת דבש. "בלילות חשבתי שאני שומעת את הצעדים של לבנת במדרגות. היה לי מאוד קשה. בחודש שלפני יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה, מתחיל הגוף שלי לרעוד ולחלות. חשבתי בהתחלה שרק לי זה קורה, אבל שמעתי מאמהות רבות שהן לא מצליחות לקום מהמיטה בחודש הזה".

"בשביל הורים לאבד ילד זה הכי קשה, זאת לא דרכו של עולם", אומרת רחמים. "לכן על כל חייל שנהרג במלחמות - כואב לי, על כל הילדים שנהרגו כאן - כואב לי. השכול עשה אותנו אנשים לא בריאים. זה לא מצב רגיל".