ביום חמישי האחרון התבשר עשהאל שבו בן ה־28, שאמו ושלושת אחיו נרצחו בפיגוע באיתמר כשהיה בן 9, כי נבחר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות ה־74 בערב יום העצמאות הקרוב. “עשהאל הוא סמל לניצחון הרוח”, נימק שר התרבות והספורט חילי טרופר את הבחירה בו.
“כשחילי צלצל לבשר לי את הבשורה, הייתי עוד ברגעי ההתעוררות של הבוקר, באמצע החלפת טיטול לילד”, הוא מספר כעת. “זו הייתה הפתעה רצינית”.
ב־20 ביוני 2002, ליל חמישי, נכנס מחבל לבית משפחת שבו ביישוב איתמר שבשומרון וירה למוות באם רחל (40) ובשלושה מבניה: נריה (15), צביקה (12) ואבישי (5). שני ילדי המשפחה - הבת אביה (13) והבן עשהאל – נפצעו. האחרון איבד בפיגוע את רגלו הימנית לאחר ש־200 רסיסים ושלושה כדורים חדרו לגופו. במהלך פעולת החילוץ נהרג גם יוסף טויטו, מפקד כיתת הכוננות. לאחר קרב קצר המחבל חוסל בחצר הבית.
“אומנם לכאורה עברו 20 שנה מאז, אבל אני מרגיש את זה כאילו זה קרה עכשיו, לזמן אין ערך במקרים כאלה”, אומר שבו. “אני זוכר כל פרט בבירור. אני זוכר את הפנים של המחבל, אני זוכר את הטלפון מצלצל כל הזמן, זוכר את הרימונים שהתפוצצו לידי וגם את החיילים שעמדו מחוץ לחלון וניסו לעזור בכל דרך אפשרית. אני זוכר את כל האירועים האלה וגם את המחשבות שעלו לי בראש. הזיכרון הוא די חי, ויש דילמה כזו של כמה אתה רוצה לזכור, כי ככל שאתה זוכר יותר, אז זה קשה יותר, ומצד שני ככל שאתה שוכח יותר, אז אתה גם שוכח את החוויות הטובות”.
להבין את הקושי
כחלק מתהליך השיקום אחרי הפיגוע, החל שבו לשחות בבריכה שיקומית ברמת גן. “זה מאוד עזר לי עם הפציעה שלי, אז במשך שנה שחיתי באופן שיקומי ואחרי כן התחלתי לשחות גם באופן תחרותי וספורטיבי”, הוא מספר.
במשך שמונה שנים שחה בנבחרת השחייה של ישראל. “בגיל 17, בזכות המאמן שלי ליאור דרור, נכנסתי לעולם הכדורסל”, הוא מספר. “ברגע שהתיישבתי על כיסא הגלגלים והתחלתי לשחק כדורסל, הבנתי שאני נהנה מכל רגע”.
כשחיין פראלימפי תחרותי הוא השתתף באליפות העולם ובאליפויות אירופה, וככדורסלן נבחרת ישראל השתתף בשש אליפויות אירופה, וכן באולימפיאדת הנכים בריו דה ז’ניירו (2016) ובמכביה (2017).
“זה היה הכבוד הכי גדול בשבילי לשחק כשיש לי על הגב את דגל ישראל, וגם לעטוף את עצמי בדגל”, הוא אומר. “אני זוכר את אליפות אירופה הראשונה שלי בכדורסל. בטקס הפתיחה רציתי לעלות עם דגל ישראל וכבר קשרתי אותו על גופי, אבל מנהל המשלחת אמר שהמארגנים לא מאשרים לעלות עם דגלים. אמרתי שלא מעניין אותי ושמצדי יעיפו אותי מהטורניר, ובאמת עליתי עם הדגל ולא העיפו אותי. זה היה רגע מרגש בשבילי. לייצג את המדינה, זה מה שמדרבן אותי להיות הכי טוב. המשחקים הכי טובים שלי הם בזירה הבינלאומית, כי אני מרגיש שאני מייצג את המדינה וזה נותן לי כוח פנימי יותר חזק. זה כבוד גדול בשבילי להגיד שאני מישראל ושאני מייצג את המדינה שלי. חשוב לי לשים את ישראל על המפה”.
בשנים 2017־2019 שיחק בליגת כדורסל הנכים הגרמנית המובילה בהמבורג, שם הכיר את אשתו, איזבלה, הפיזיותרפיסטית של הקבוצה, שעברה תהליך גיור. לאחרונה נולד בנם הבכור, ליאם אביב. הזוג, שנישא בשנת 2019, מתגורר ברמת גן. “ברגע שאתה אבא, זה משנה לך את כל החיים מהקצה אל הקצה, גם את התפיסה על החיים, איך אתה רוצה לגדל את הילד שלך ומה הכלים שאתה רוצה להעניק לו”, הוא אומר. “יש כאן שמחה מהולה בעצב כי הייתי שמח שאמא שלי והאחים שלי יכירו את הבן הבכור שלי. מהצד השני יש את השמחה שאני ממשיך קדימה, ואני בטוח שהמשפחה שלי מסתכלת עליי מלמעלה ומכירה אותו בצורה שונה ונורא שמחה בשבילי. הורות היא הדרך שלי להמשיך לא רק את השושלת של עם ישראל, אלא גם להמשיך את המורשת של הוריי, את הערכים שאמא שלי הנחילה לי”.
סטירה מצלצלת
בשנים האחרונות, מעבר להיותו שחקן כדורסל, שבו משמש גם מורה לחינוך גופני ומאמן כדורסל ושחייה, בעיקר של ילדים עם מוגבלויות פיזיות. כמו כן, הוא מעביר הרצאות ברחבי הארץ והעולם על סיפורו מעורר ההשראה: “מה שאני מקנה לאנשים שאני פוגש במהלך הדרך, אנשים שקרובים שלהם נרצחו או נפצעו, הוא את הכלים להתמודד עם זה. זה מחזק אותי שיש לי את היכולת ואת הכלים לעזור לעוד אנשים שעוברים קשיים והתמודדויות קשות. זו התרפיה שלי. ברגע שאני פותח את הפצע מחדש בהרצאות, אני לומד גם על עצמי, לומד להכיר את הפיגוע לעומק ומעבד את הסיפור שלי בצורה יותר רצינית”.
התרעות פיקוד העורף