ביום חמישי האחרון התבשר עשהאל שבו בן ה־28, שאמו ושלושת אחיו נרצחו בפיגוע באיתמר כשהיה בן 9, כי נבחר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות ה־74 בערב יום העצמאות הקרוב. “עשהאל הוא סמל לניצחון הרוח”, נימק שר התרבות והספורט חילי טרופר את הבחירה בו.
“כשחילי צלצל לבשר לי את הבשורה, הייתי עוד ברגעי ההתעוררות של הבוקר, באמצע החלפת טיטול לילד”, הוא מספר כעת. “זו הייתה הפתעה רצינית”.
מה עובר בראש ברגעים כאלה?
“זה לא משהו שעיכלתי באותו הרגע, לקח קצת זמן. הייתי עוד בשוק שזה אשכרה קורה. אחר כך הבנתי שזכיתי לייצג את המשפחה שלי בטקס הכי גדול בישראל ולהנציח אותה. הרגשתי שזו הכרת תודה לא רק לי ספציפית, אלא גם לפצועי הטרור שסוחבים איתם את זה יום אחרי יום. אני מרגיש שאני נציג שלהם ורוצה להכיר להם תודה. זה כבוד גדול עבורי, לא רק בגלל הקן המשפחתי שלי, אלא בגלל כל התפיסה של לייצג את נפגעי מלחמות ישראל והטרור”.
חשבת כבר מה לומר בטקס?
“בהחלט. קודם כל אדבר על זה שאני אבא טרי וממשיך את המסורת ואת השושלת של עם ישראל, ומעבר לזה חשוב לי בימים כאלה להעביר את העניין של אחדות, אהבת האדם והשלום. חשוב לי להנציח את המשפחה שלי ואת כל נפגעי הטרור בכל מלחמות ישראל”.
ב־20 ביוני 2002, ליל חמישי, נכנס מחבל לבית משפחת שבו ביישוב איתמר שבשומרון וירה למוות באם רחל (40) ובשלושה מבניה: נריה (15), צביקה (12) ואבישי (5). שני ילדי המשפחה - הבת אביה (13) והבן עשהאל – נפצעו. האחרון איבד בפיגוע את רגלו הימנית לאחר ש־200 רסיסים ושלושה כדורים חדרו לגופו. במהלך פעולת החילוץ נהרג גם יוסף טויטו, מפקד כיתת הכוננות. לאחר קרב קצר המחבל חוסל בחצר הבית.
“אומנם לכאורה עברו 20 שנה מאז, אבל אני מרגיש את זה כאילו זה קרה עכשיו, לזמן אין ערך במקרים כאלה”, אומר שבו. “אני זוכר כל פרט בבירור. אני זוכר את הפנים של המחבל, אני זוכר את הטלפון מצלצל כל הזמן, זוכר את הרימונים שהתפוצצו לידי וגם את החיילים שעמדו מחוץ לחלון וניסו לעזור בכל דרך אפשרית. אני זוכר את כל האירועים האלה וגם את המחשבות שעלו לי בראש. הזיכרון הוא די חי, ויש דילמה כזו של כמה אתה רוצה לזכור, כי ככל שאתה זוכר יותר, אז זה קשה יותר, ומצד שני ככל שאתה שוכח יותר, אז אתה גם שוכח את החוויות הטובות”.
איך מצליחים לקום מדבר כזה?
“זה לא קסם. אני לא יכול להגיד לך שאתה עובר משהו, ובהוקוס פוקוס אתה מתגבר עליו. יש הבנה שזה ייקח זמן. הייתי עשר שנים בטיפול פסיכולוגי. ככל שעובר הזמן אתה לומד להתייחס לפיגוע. אני לא יכול להגיד לך שעברתי את הפיגוע, אבל אני כן יכול לומר שהשלמתי עם הפיגוע. זה משהו שונה לחלוטין. זה לא משהו שהשארתי מאחור, זה משהו שהולך איתי יום אחרי יום. זה מי שאני ומאיפה שאני בא. השלמתי עם זה. הבנתי שזו הסיטואציה ובצורה הזו אני חי עם המגבלה ועם המשפחה שאיבדתי. מפה אני מנסה להוציא את הטוב ולראות את הטוב ולהגיע למקומות גבוהים יותר”.
להבין את הקושי
כחלק מתהליך השיקום אחרי הפיגוע, החל שבו לשחות בבריכה שיקומית ברמת גן. “זה מאוד עזר לי עם הפציעה שלי, אז במשך שנה שחיתי באופן שיקומי ואחרי כן התחלתי לשחות גם באופן תחרותי וספורטיבי”, הוא מספר.
במשך שמונה שנים שחה בנבחרת השחייה של ישראל. “בגיל 17, בזכות המאמן שלי ליאור דרור, נכנסתי לעולם הכדורסל”, הוא מספר. “ברגע שהתיישבתי על כיסא הגלגלים והתחלתי לשחק כדורסל, הבנתי שאני נהנה מכל רגע”.
עד כמה זה מסייע לך בהתמודדות?
“ההתמודדות הולכת איתי כל הזמן. עדיין יש כאבי פנטום והתקפי חרדה כמו גם פוסט־טראומה מאוד מובהקת, אבל אתה לומד לחיות עם זה. כשאני צריך לקום בבוקר וללכת עם קביים ורגל תותבת, אז אני מתמודד עם זה. יש ימים יותר קשים בשנה, כמו שבוע אזכרה או שבוע של יום הזיכרון. אלו שבועות שיותר מקשים עליי פיזית ונפשית, אבל אתה לומד להכיר את עצמך יותר לעומק ולא לנסות להתנגד לקושי; אלא להבין את הקושי ולתת לו לעבור. לקח לי עשר שנים לגייס את העוצמות - שקיימות אגב בכל אחד - להתמודד עם זה. אני לא מרגיש שיש לי כלים או כוחות מיוחדים. אני רוצה להאמין שכל אחד היה מתמודד כך עם הסיטואציה שלי”.
כשחיין פראלימפי תחרותי הוא השתתף באליפות העולם ובאליפויות אירופה, וככדורסלן נבחרת ישראל השתתף בשש אליפויות אירופה, וכן באולימפיאדת הנכים בריו דה ז’ניירו (2016) ובמכביה (2017).
“זה היה הכבוד הכי גדול בשבילי לשחק כשיש לי על הגב את דגל ישראל, וגם לעטוף את עצמי בדגל”, הוא אומר. “אני זוכר את אליפות אירופה הראשונה שלי בכדורסל. בטקס הפתיחה רציתי לעלות עם דגל ישראל וכבר קשרתי אותו על גופי, אבל מנהל המשלחת אמר שהמארגנים לא מאשרים לעלות עם דגלים. אמרתי שלא מעניין אותי ושמצדי יעיפו אותי מהטורניר, ובאמת עליתי עם הדגל ולא העיפו אותי. זה היה רגע מרגש בשבילי. לייצג את המדינה, זה מה שמדרבן אותי להיות הכי טוב. המשחקים הכי טובים שלי הם בזירה הבינלאומית, כי אני מרגיש שאני מייצג את המדינה וזה נותן לי כוח פנימי יותר חזק. זה כבוד גדול בשבילי להגיד שאני מישראל ושאני מייצג את המדינה שלי. חשוב לי לשים את ישראל על המפה”.
בשנים 2017־2019 שיחק בליגת כדורסל הנכים הגרמנית המובילה בהמבורג, שם הכיר את אשתו, איזבלה, הפיזיותרפיסטית של הקבוצה, שעברה תהליך גיור. לאחרונה נולד בנם הבכור, ליאם אביב. הזוג, שנישא בשנת 2019, מתגורר ברמת גן. “ברגע שאתה אבא, זה משנה לך את כל החיים מהקצה אל הקצה, גם את התפיסה על החיים, איך אתה רוצה לגדל את הילד שלך ומה הכלים שאתה רוצה להעניק לו”, הוא אומר. “יש כאן שמחה מהולה בעצב כי הייתי שמח שאמא שלי והאחים שלי יכירו את הבן הבכור שלי. מהצד השני יש את השמחה שאני ממשיך קדימה, ואני בטוח שהמשפחה שלי מסתכלת עליי מלמעלה ומכירה אותו בצורה שונה ונורא שמחה בשבילי. הורות היא הדרך שלי להמשיך לא רק את השושלת של עם ישראל, אלא גם להמשיך את המורשת של הוריי, את הערכים שאמא שלי הנחילה לי”.
סטירה מצלצלת
בשנים האחרונות, מעבר להיותו שחקן כדורסל, שבו משמש גם מורה לחינוך גופני ומאמן כדורסל ושחייה, בעיקר של ילדים עם מוגבלויות פיזיות. כמו כן, הוא מעביר הרצאות ברחבי הארץ והעולם על סיפורו מעורר ההשראה: “מה שאני מקנה לאנשים שאני פוגש במהלך הדרך, אנשים שקרובים שלהם נרצחו או נפצעו, הוא את הכלים להתמודד עם זה. זה מחזק אותי שיש לי את היכולת ואת הכלים לעזור לעוד אנשים שעוברים קשיים והתמודדויות קשות. זו התרפיה שלי. ברגע שאני פותח את הפצע מחדש בהרצאות, אני לומד גם על עצמי, לומד להכיר את הפיגוע לעומק ומעבד את הסיפור שלי בצורה יותר רצינית”.
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“תקופת הקורונה הייתה תקופה מטלטלת מאוד. כספורטאי אומרים לך לשבת בבית ולא לעשות כלום. כשזה ספורט קבוצתי, הקבוצתיות הייתה חסרה מאוד. במשך כמה חודשים לא נתנו לנו להתאמן”.
עד כמה גל הפיגועים הנוכחי מציף בך טראומות?
“בהחלט מציף. הפיגוע בדיזנגוף בתל אביב תפס אותי חזק. כשראיתי בחדשות שמחבל מסתובב בתל אביב ולא תופסים אותו – זה עשה לי התקף חרדה קל. בדרך כלל אירועים כאלה מסתיימים מהר, ופה זה נמשך כל הלילה. כאבא טרי עם ילד בבית שאני צריך להגן עליו, לא יכולתי לישון באותו הלילה. הייתי ער מול הטלוויזיה וחיכיתי שיתפסו את המחבל. לא כל הפיגועים משפיעים עליי באותה צורה, אבל כמובן שכל פיגוע הוא מצמרר, ויש פיגועים שמחזירים אותי אחורה. פיגוע שנתן לי סטירה מצלצלת היה רצח בני משפחת פוגל באיתמר במרץ 2011. זה קרה באותו רחוב של הפיגוע שלנו”.
מה המסר שלך לקוראים?
“אני רוצה לאחל לכל אחד למצוא את הכוחות הפנימיים שלו להתמודד עם הקשיים שהוא עובר. המסר שלי הוא תמיד להמשיך להאמין בעצמך ותמיד לזכור שקושי הוא הזדמנות להגיע למקום חזק יותר ולרכוש כלים שיאפשרו לך להתמודד עם משברים, ולא משהו שנועד להוריד אותך למטה. זו זכות לעבור קושי כדי להגיע למקום גבוה יותר. רק אחרי שעברתי את הקושי אני חווה חוויות אחרות ומקבל עוצמות חזקות יותר. זה לא פשוט וזה נשמע קלישאה, אבל בסופו של דבר מצליחים למצוא את הדרך”.