"שנאה היא רגש קל לתפעול ולהצתה. אלה היסודות האפלים ביותר בנפש האדם, שלעיתים מתפרצים בדמות שנאה עיוורת לאחר, שאם רק ייעלם ייפתרו כל הבעיות שלי. בכל מופע שלה, האנטישמיות לובשת צורה שונה, מוצאת כביכול סיבה אחרת. פעם טובחים בנו כי לנו היהודים יש מנהגים שונים: כשרות, שבת, תפילות - מה שהביא יהודים רבים דווקא להיטמע בגויים ואפילו להתבולל. אבל אז האנטישמיים תקפו את היהודים דווקא כי הם נטמעים בסביבה, ו"מטמאים" את הגזע שלהם. היהודים מצליחים? סיבה לאנטישמיות. היהודים נכשלים ועניים מרודים? סיבה לאנטישמיות. היהודים הם עם בלי ארץ, מנותקים מאדמתם משך דורות? סיבה לשנוא אותם. היהודים מקימים מדינה מוצלחת וחזקה? סיבה לשנוא אותם. בכל פעם שאנחנו מתפתים להאמין שעברנו לעידן חדש, ליברלי, מודרני, בו אנשים כבר אינם אוחזים בשנאת יהודים, המציאות מעוררת אותנו לאמת.
הקיום היהודי החל לפני כמעט 4,000 שנה על אדמת ארצנו, וכל מעשה שלנו כאן במדינת ישראל, הוא מעשה של בנייה והתחזקות. כל בית שבונים, כל תינוק שנולד, כל חברה שקמה, כל צעד שאנו דורכים בנחלי ארצנו, כל שיר שנכתב, כל חסד שנעשה בין אדם לחברו, הוא לבנה בבניין המפואר הזה שנקרא מדינת ישראל. בניין מדינת ישראל, המדינה היהודית בארץ ישרא, הוא-הוא הניצחון על אלו שחתרו להשמיד אותנו. בואו כולנו נאחז בה חזק, נשמור עליה מכל משמר. נקודה אחרונה, חשובה דווקא בימים אלו. מרד גטו וורשה נחשב, בצדק, לשיא של גבורה יהודית - קרב בלתי אפשרי של יהודים מעטים מול גרמנים רבים. כולנו גדלנו על מורשת זו.
רגע לפני שגופה קורס אל בור המוות, היא רוכנת אל ילדיה הפעוטים. וברגע אחד כל הרובים מעלים עשן. הם יורים בה יחד, לא מסתפקים בכדור אחד. מתואמים. יעילים. ילד אחד נשמט תחתיה. בשארית כוחותיה אוחזת האם ביד בנה הקטן שיושב יחף על ברכיו, על האדמה הספוגה בדם. מה לחשה האם באוזנו של ילדה הקט? האם הפצירה בו שלא יבכה? והילד - האם בכה? האם שתק? האם הבין? האם פחד? התמונה שותקת, אבל קולה זועק. מטלטל. משתק. "לא תרצח". "אל תשלח ידך אל הנער". "לא תיקח האם על הבנים". "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", הוסיף.
"התמונה צולמה ב–13 באוקטובר 1941. כשראיתי אותה בספרה של ההיסטוריונית דוקטור Wendy Lower, ספר שעסק בתמונה הזו, ורק בה, הרגשתי שכל ישותי מתהפכת בקרבי ביגון, בזעם, בכאב. הזוועות האלה התרחשו בערים ועיירות רבות, רבות מספור, שבכולן - השמש זרחה על הגיא. ציפורים צייצו. היער שקט. והשוחט – שחט. ושחט. ושחט. לאורך שואת יהודי אירופה, תינוקות, ילדות וילדים, נשים, זקנים וגברים, הובלו אל בורות המוות, ונטבחו. כמו האם ובנה הקטן הם לא השאירו אחריהם לא שם ולא זיכרון. 'כעמיר מאחרי הקוצר', נפלו היהודים אל הבור. 'ואין מאסף'", אמר.
"ההרג ההמוני של העם היהודי, שעתה החשוכה ביותר של האנושות, החל כך; במה שנקרא לימים - 'השואה בכדורים'. לאחר מכן, חיית הטרף הנאצית, שלא ידעה שובע, האיצה את תהליכי ההשמדה עד שהגיעו לממדים מפלצתיים. מיליונים מבני עמנו, עונו. נרצחו. נטבחו. על ידי מכונת הרשע האימתנית ביותר שידעה משפחת האדם", המשיך הנשיא," אחיותיי ואחיי, שלוש שנים אחרי שנפתחו שערי המחנות שורדי השואה היו לגיבורי התקומה. לנס, למופת, לסמל. מדינת היהודים קמה כמגדלור שמבטא את ניצחון האור על האופל, ומבטיח – שלעולם לא יתחבא ילד יהודי במרתף חשוך ומבודד מפני מבקשי נפשו; לעולם לא יקרעו הורים מילדיהם וישלחו לדרכם האחרונה, רק משום היותם יהודים; ולעולם, לעולם! לא יעמדו רוצחים נתעבים, מאחורי משפחה יהודית, יירו בה וישליכו אותה לגיא צלמוות".
"מכובדיי, התגובה היהודית להיסטוריה היא הצו: זכור! לא רק זיכרון מדעי וסטרילי. ולא רק תיעוד ארכיוני. אלא ראשית לכל, בבסיס – זיכרון קיומי ועמוק, שמעניק להיסטוריה משמעות. כזה שמשתקף בכל אורחות חיינו, מצמיח אותנו, בונה אותנו כאומה, הופך אותנו לטובים יותר, לראויים יותר. אהובינו, שורדות ושורדי השואה, הזיכרון שלכם הוא הזיכרון שלנו, ומשימת הנחלתו מוטלת על כולנו. עלינו מוטלת החובה ללמד את לקחי השואה ולהעבירם מדור לדור.
אין לנו תוחלת ואין לנו צידוק כעם וכמדינה אם לא נזכור לנצח את שאירע לבני עמנו, בגטאות, במרתפי הגסטפו, בבורות ההריגה, ברכבות המוות, במחנות ההשמדה, במשרפות, ובכל המקומות בהם אבד צלם אנוש, ולחמלה לא היה כל זכר. ולצד זאת עלינו להוכיח, ובראש ובראשונה לעצמנו, שלא רק ההיסטוריה מלכדת אותנו כעם, אלא גם העתיד המשותף שלנו, הוא בסיס איתן להעמקת החיבורים בינינו; לא פחות מעברנו. עלינו להמשיך ולבנות את אומתנו כך שתשגשג, תתעצם, ותוכל לכל אתגר. עלינו לפעול בצורה מלוכדת ונחושה מול הטרור והשנאה שמובילים נגדנו ארגונים ומדינות, ולבצר את עוצמתה של ישראל כקיר ברזל בהגנה מפני אויבינו.
"אזרחיות ואזרחי ישראל, פתחתי את דבריי הערב בתמונה, ואני מסיים אותם בתמונה. שגם היא מהדהדת את המילים כולן. על שולחן העבודה שלי, בלשכת נשיא מדינת ישראל, ניצבת תמונה אחת ויחידה, שמטלטלת את כל רואיה. גם אותה, מי שראה פעם אחת, לא יוכל לשכוח לעולם. במרכז התמונה – דורה דרייבלט-איזנברג זכרה לברכה, ילידת לודז', מספר אסיר 55374 מבירקנאו אושוויץ; ואיתה – נינתה הקטנה - דניאלה הר צבי", אמר.
הרצוג הוסיף: "גם כאן – את פניה של האישה אי אפשר לראות. ולא את פני הנינה. הנינה אוחזת ביד סבתה. דגל ישראל נוגע בידיהן. גם התמונה הזו, שאותה צילמה קארן גילרמן, מספרת בצורה ברורה את הסיפור כולו. את סיפור העם היהודי ותחייתו, את סיפור הארץ ויישובה, את סיפור שרשרת הדורות, ואת סיפורה של מדינת ישראל – מדינתנו האהובה, שהיא הביטוי העמוק ביותר ל'חזון העצמות היבשות' של הנביא יחזקאל. ככתוב: 'כה אמר אדני אלוהים, הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי; והבאתי אתכם, אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם'. ארץ אל תכסי דמם. יהי זכר אחינו ואחיותינו, קורבנות השואה, ברוך ונצור בלב העם, מדור לדור ולנצח נצחים".
את אבוקת הזיכרון העלה יו"ר מועצת "יד ושם" הרב ישראל מאיר לאו. את דבר הניצולים נשא שורד השואה משה מירון. לראשונה, את תפילת אל מלא רחמים אמר שורד שואה, בני הראל.
במהלך האירוע הוקרנו סרטונים עם סיפורם של מדליקי המשואות. בעצרת השתתפו הזמרים אסתר רדא ורון בוחניק, וכן משמר כבוד של צה"ל מחטיבת הצנחנים. הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו קרא פרק תהילים. קדיש אמר הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב יצחק יוסף.
התרעות פיקוד העורף