אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב נפתחו הערב (רביעי) בשעה 20:00 בעצרת ממלכתית שתתקיים בכיכר גטו ורשה ב"יד ושם". יום הזיכרון עומד השנה בסימן "מסילות אל האבדון - שילוחם של היהודים בתקופת השואה".
ראש הממשלה, נפתלי בנט, הציג בעצרת דף עד והקריא את פרטיו: "השואה היא אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. אני טורח לומר זאת כי ככל שהשנים נוקפות, יש יותר שיח בעולם שמשווה אירועים קשים אחרים לשואה. אבל לא, גם המלחמות הקשות ביותר בימינו אינן השואה ולא דומות לשואה. שום אירוע בהיסטוריה, אכזרי ככל שהיה, אינו משתווה להשמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים ועוזריהם. ההיסטוריה רוויה, לצערנו, במלחמות קשות, במעשי רצח ברוטאליים וגם בג'נוסייד, רצח עם. אך בדרך כלל מדובר באמצעי שנועד להשיג מטרה, תוחלת כלשהי – צבאית, מדינית, כלכלית, דתית".
"המקרה של השמדת היהודים שונה. מעולם, בשום מקום אחר ובשום זמן אחר, לא פעל עם אחד להשמיד עם אחר, בצורה כל-כך מתוכננת, שיטתית וקרת רוח, מתוך אידיאולוגיה מוחלטת ולא מתוך תועלתנות. הנאצים הרגו את היהודים, לא כדי לתפוס את מקום עבודתם או את בתיהם - הנאצים חתרו להגיע לכל היהודים ולהשמידם עד האחרון שבהם. ליהודי בשואה לא הייתה שום דרך מילוט. לא כניעה, לא גירוש, לא המרת דת או שינוי התנהגות, כלום – כי ההשמדה נעשתה על בסיס עצם היותך יהודי, ללא שום קשר למעשיך. הגרמנים לא חסכו שום מאמץ כדי לבצע את המלאכה", הוסיף.
"שנאה היא רגש קל לתפעול ולהצתה. אלה היסודות האפלים ביותר בנפש האדם, שלעיתים מתפרצים בדמות שנאה עיוורת לאחר, שאם רק ייעלם ייפתרו כל הבעיות שלי. בכל מופע שלה, האנטישמיות לובשת צורה שונה, מוצאת כביכול סיבה אחרת. פעם טובחים בנו כי לנו היהודים יש מנהגים שונים: כשרות, שבת, תפילות - מה שהביא יהודים רבים דווקא להיטמע בגויים ואפילו להתבולל. אבל אז האנטישמיים תקפו את היהודים דווקא כי הם נטמעים בסביבה, ו"מטמאים" את הגזע שלהם. היהודים מצליחים? סיבה לאנטישמיות. היהודים נכשלים ועניים מרודים? סיבה לאנטישמיות. היהודים הם עם בלי ארץ, מנותקים מאדמתם משך דורות? סיבה לשנוא אותם. היהודים מקימים מדינה מוצלחת וחזקה? סיבה לשנוא אותם. בכל פעם שאנחנו מתפתים להאמין שעברנו לעידן חדש, ליברלי, מודרני, בו אנשים כבר אינם אוחזים בשנאת יהודים, המציאות מעוררת אותנו לאמת.
ומה הלקח? מה עלינו לעשות עם זה? התשובה שלי ברורה: הציווי הגורלי שלנו הוא לעמוד לגורלנו. לסמוך רק על עצמנו. להיות חזקים ואף פעם לא להתנצל על קיומנו או על הצלחתנו. בנינו מדינה יהודית חזקה ומשגשגת בארץ ישראל. זה היעד שאין לנו ברירה אלא לעמוד בו: מדינת ישראל חייבת להיות הכי חזקה. תמיד. להיות עם הצבא הכי חזק, עם חיל האוויר האיכותי ביותר, עם הלוחמים האמיצים ביותר, עם המוסד והשב"כ המתוחכמים ביותר. ומעל הכל - עם האמונה העמוקה ביותר בצדקת דרכנו. מדינת ישראל חזקה. אנחנו בונים גשרים אל חברים חדשים וישנים, מעמיקים בריתות. אך לצד החברים, הידידים ובני הברית שלנו הקרובים והרחוקים, עלינו לזכור אמת בסיסית: אנחנו נתקיים כאן בארצנו, רק אם נעמיק את שורשינו באדמה זו שלנו".
ראש הממשלה הוסיף: "השואה התרחשה לאחר קצת פחות מ-2,000 שנות גלות של העם שלנו. העם היהודי הוא כמו צמח שקשור לאדמה מסוימת. כן, הצמח יכול אולי להתקיים ואיכשהו לשרוד גם באדמה אחרת, אך על מנת לפרוח ולשגשג עליו להתחבר לאדמה שלו. העם היהודי אמנם יכול להתקיים בגולה ולחלום על ירושלים, אך בסופו של דבר הקיום האמיתי והטבעי של העם שלנו יכול להתרחש רק בקיום הפיזי בביתנו המקורי - כאן, באדמת ארץ ישראל. בניין הבית הזה הוא חובה שהיא גם זכות ענקית, של כולנו. הטקס הזה פותח את אירועי יום השואה, וגם מסמן את נקודת האמצע של שלושת שבועות התקומה, שתחילתם בחג הפסח המציין את לידת עמנו, המשכם בשבוע הבא, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וסיומם ביום העצמאות של מדינת ישראל.
הקיום היהודי החל לפני כמעט 4,000 שנה על אדמת ארצנו, וכל מעשה שלנו כאן במדינת ישראל, הוא מעשה של בנייה והתחזקות. כל בית שבונים, כל תינוק שנולד, כל חברה שקמה, כל צעד שאנו דורכים בנחלי ארצנו, כל שיר שנכתב, כל חסד שנעשה בין אדם לחברו, הוא לבנה בבניין המפואר הזה שנקרא מדינת ישראל. בניין מדינת ישראל, המדינה היהודית בארץ ישרא, הוא-הוא הניצחון על אלו שחתרו להשמיד אותנו. בואו כולנו נאחז בה חזק, נשמור עליה מכל משמר. נקודה אחרונה, חשובה דווקא בימים אלו. מרד גטו וורשה נחשב, בצדק, לשיא של גבורה יהודית - קרב בלתי אפשרי של יהודים מעטים מול גרמנים רבים. כולנו גדלנו על מורשת זו.
מה שפחות מדובר הוא העובדה הטראגית, שמול הגרמנים נלחמנו, לא כגוף אחד, אלא שני ארגונים יהודים מתחרים, שלא שיתפו פעולה ביניהם. האצ"י - ארגון צבאי יהודי, שהשתייך לזרם הרביזיוניסטי, לימין. הארגון היהודי הלוחם, אי"ל, שהשתייך לזרם הסוציאליסטי, לשמאל. כן, אחיי ואחיותיי, אפילו בימים האפלים ביותר בהיסטוריה היהודית, בתוך תופת ההשמדה, השמאל והימין לא השכילו לשתף פעולה. כל קבוצה נלחמה לבדה מול הגרמנים. ואני מנסה להבין איזה פער אידיאולוגי היה כל-כך חשוב עד שיוכל להפריד בין שתי קבוצות יהודים שנלחמו בקרב נואש והרואי כזה? איזו איבה פנימית הייתה יכולה להצדיק פיצול ברגע שכזה?", אמר.
"אחיי ואחיותיי, אסור, פשוט אסור לנו, לאפשר לאותו גן מסוכן של פלגנות, לפרק את ישראל מבפנים. היום, ברוך השם, במדינת ישראל, יש לנו צבא אחד, ממשלה אחת, כנסת אחת, ועם אחד - עם ישראל. כשאנו מאוחדים, אף אויב חיצוני לא יוכל לנו. אחיי ואחיותיי, תהי נפשה של אותה תינוקת יהודיה, שניספתה עוד בטרם ניתן לה שם, יחד עם ששת מיליון אחינו ואחיותינו נרצחי השואה, צרורה בצרור החיים", סיכם.
כך למשל, באפריל 1944 נשלח צוות גסטפו מיוחד להרי האלפים הצרפתיים לשבילי הליכה מרוחקים - רק על מנת ללכוד ולרצוח עשרים ילדים יהודים, הקטן שבהם בן ארבע. כמה אנרגיה בשביל להרוג כמה ילדים", המשיך ואמר, "בשלהי המלחמה, העדיפו הנאצים להשקיע בהשמדת יהודים, גם כאשר זה גזל מהם אנרגיה ומשאבים ממאמצי המלחמה. מה הביא אותם לכך? למה השואה היא הביטוי האולטימטיבי, המוחלט, לאנטישמיות בת אלפי שנים מדוע יש אנטישמיות? איך זה שלפני מעל 3,500 שנים פרעה החליט להשמיד את כל הזכרים העברים? ו-1,000 שנים מאוחר יותר המן רצה להשמיד את כל היהודים? ולמה לפני 700 שנה אנגליה גירשה והרגה את יהודיה? ולפני 500 שנה ספרד הלכה בדרכה, ולפני 350 שנה כך בתימן? מה המניע, מה הסיבה, לכל האירועים הללו? התשובה היא שאין. אין סיבה לאנטישמיות".
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, הציג במהלך הטקס תמונה בה נראית משפחה מוצאת להורג: "יש רגעים שבהם תמונה אחת בשחור ולבן, מספרת את כל הסיפור, ומהדהדת את המילים כולן. אני עומד כאן לפניכם, כשאני נושא איתי, על לוח ליבי, תמונה כזו. תמונה נדירה, שמי שראה אותה, לא יוכל לשכוח לעולם. העיניים רואות, המוח קולט, והנפש לא רוצה להאמין, שהשחור-לבן הוא בעצם שחור משחור. משחור. זו לא תמונה של המספרים הגדולים, אלפים, רבבות, מיליונים. זוהי תמונה של משפחה אחת, יהודית. משפחה שמוצאת להורג בידי קלגסי השטן הנאצי ומשתפי הפעולה. אם וילדיה על שפת הבור. קני הרובים נוגעים בגבה. אי אפשר לראות את פניה של האישה, גם לא את פני ילדיה".
רגע לפני שגופה קורס אל בור המוות, היא רוכנת אל ילדיה הפעוטים. וברגע אחד כל הרובים מעלים עשן. הם יורים בה יחד, לא מסתפקים בכדור אחד. מתואמים. יעילים. ילד אחד נשמט תחתיה. בשארית כוחותיה אוחזת האם ביד בנה הקטן שיושב יחף על ברכיו, על האדמה הספוגה בדם. מה לחשה האם באוזנו של ילדה הקט? האם הפצירה בו שלא יבכה? והילד - האם בכה? האם שתק? האם הבין? האם פחד? התמונה שותקת, אבל קולה זועק. מטלטל. משתק. "לא תרצח". "אל תשלח ידך אל הנער". "לא תיקח האם על הבנים". "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", הוסיף.
"התמונה צולמה ב–13 באוקטובר 1941. כשראיתי אותה בספרה של ההיסטוריונית דוקטור Wendy Lower, ספר שעסק בתמונה הזו, ורק בה, הרגשתי שכל ישותי מתהפכת בקרבי ביגון, בזעם, בכאב. הזוועות האלה התרחשו בערים ועיירות רבות, רבות מספור, שבכולן - השמש זרחה על הגיא. ציפורים צייצו. היער שקט. והשוחט – שחט. ושחט. ושחט. לאורך שואת יהודי אירופה, תינוקות, ילדות וילדים, נשים, זקנים וגברים, הובלו אל בורות המוות, ונטבחו. כמו האם ובנה הקטן הם לא השאירו אחריהם לא שם ולא זיכרון. 'כעמיר מאחרי הקוצר', נפלו היהודים אל הבור. 'ואין מאסף'", אמר.
"ההרג ההמוני של העם היהודי, שעתה החשוכה ביותר של האנושות, החל כך; במה שנקרא לימים - 'השואה בכדורים'. לאחר מכן, חיית הטרף הנאצית, שלא ידעה שובע, האיצה את תהליכי ההשמדה עד שהגיעו לממדים מפלצתיים. מיליונים מבני עמנו, עונו. נרצחו. נטבחו. על ידי מכונת הרשע האימתנית ביותר שידעה משפחת האדם", המשיך הנשיא," אחיותיי ואחיי, שלוש שנים אחרי שנפתחו שערי המחנות שורדי השואה היו לגיבורי התקומה. לנס, למופת, לסמל. מדינת היהודים קמה כמגדלור שמבטא את ניצחון האור על האופל, ומבטיח – שלעולם לא יתחבא ילד יהודי במרתף חשוך ומבודד מפני מבקשי נפשו; לעולם לא יקרעו הורים מילדיהם וישלחו לדרכם האחרונה, רק משום היותם יהודים; ולעולם, לעולם! לא יעמדו רוצחים נתעבים, מאחורי משפחה יהודית, יירו בה וישליכו אותה לגיא צלמוות".
"מכובדיי, התגובה היהודית להיסטוריה היא הצו: זכור! לא רק זיכרון מדעי וסטרילי. ולא רק תיעוד ארכיוני. אלא ראשית לכל, בבסיס – זיכרון קיומי ועמוק, שמעניק להיסטוריה משמעות. כזה שמשתקף בכל אורחות חיינו, מצמיח אותנו, בונה אותנו כאומה, הופך אותנו לטובים יותר, לראויים יותר. אהובינו, שורדות ושורדי השואה, הזיכרון שלכם הוא הזיכרון שלנו, ומשימת הנחלתו מוטלת על כולנו. עלינו מוטלת החובה ללמד את לקחי השואה ולהעבירם מדור לדור.
אין לנו תוחלת ואין לנו צידוק כעם וכמדינה אם לא נזכור לנצח את שאירע לבני עמנו, בגטאות, במרתפי הגסטפו, בבורות ההריגה, ברכבות המוות, במחנות ההשמדה, במשרפות, ובכל המקומות בהם אבד צלם אנוש, ולחמלה לא היה כל זכר. ולצד זאת עלינו להוכיח, ובראש ובראשונה לעצמנו, שלא רק ההיסטוריה מלכדת אותנו כעם, אלא גם העתיד המשותף שלנו, הוא בסיס איתן להעמקת החיבורים בינינו; לא פחות מעברנו. עלינו להמשיך ולבנות את אומתנו כך שתשגשג, תתעצם, ותוכל לכל אתגר. עלינו לפעול בצורה מלוכדת ונחושה מול הטרור והשנאה שמובילים נגדנו ארגונים ומדינות, ולבצר את עוצמתה של ישראל כקיר ברזל בהגנה מפני אויבינו.
הטלת ספק בזכותה של ישראל להתקיים – היא לא דיפלומטיה לגיטימית, אלא אנטישמיות לשמה! שיש לעקור מהשורש. עלינו להמשיך ולהיאבק בביטוייה המכוערים של האנטישמיות ששבה ומרימה את ראשה במקומות רבים בעולם, בין היתר ברשתות החברתיות; ולהבהיר שגם היום, בחלוף שמונה עשורים מהתהום הקודרת ביותר בקורות האנושות, האנטישמיות שמאיימת על בני עמנו היא פשע נגד האנושות.
"יקירינו - שורדות ושורדי השואה, אומנם שורותיכם מתמעטות, אך מחויבותנו כלפיכם רק מתעצמת, וחייבת להיראות ולהישמע מקצה העולם ועד קצהו. אתם עמוד האש לפני המחנה, אתם משמשים לנו השראה ותקווה, ונוטעים בנו אמונה בצדקת הדרך, ונכונות להמשיך קדימה.
"אזרחיות ואזרחי ישראל, פתחתי את דבריי הערב בתמונה, ואני מסיים אותם בתמונה. שגם היא מהדהדת את המילים כולן. על שולחן העבודה שלי, בלשכת נשיא מדינת ישראל, ניצבת תמונה אחת ויחידה, שמטלטלת את כל רואיה. גם אותה, מי שראה פעם אחת, לא יוכל לשכוח לעולם. במרכז התמונה – דורה דרייבלט-איזנברג זכרה לברכה, ילידת לודז', מספר אסיר 55374 מבירקנאו אושוויץ; ואיתה – נינתה הקטנה - דניאלה הר צבי", אמר.
הרצוג הוסיף: "גם כאן – את פניה של האישה אי אפשר לראות. ולא את פני הנינה. הנינה אוחזת ביד סבתה. דגל ישראל נוגע בידיהן. גם התמונה הזו, שאותה צילמה קארן גילרמן, מספרת בצורה ברורה את הסיפור כולו. את סיפור העם היהודי ותחייתו, את סיפור הארץ ויישובה, את סיפור שרשרת הדורות, ואת סיפורה של מדינת ישראל – מדינתנו האהובה, שהיא הביטוי העמוק ביותר ל'חזון העצמות היבשות' של הנביא יחזקאל. ככתוב: 'כה אמר אדני אלוהים, הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי; והבאתי אתכם, אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם'. ארץ אל תכסי דמם. יהי זכר אחינו ואחיותינו, קורבנות השואה, ברוך ונצור בלב העם, מדור לדור ולנצח נצחים".
את אבוקת הזיכרון העלה יו"ר מועצת "יד ושם" הרב ישראל מאיר לאו. את דבר הניצולים נשא שורד השואה משה מירון. לראשונה, את תפילת אל מלא רחמים אמר שורד שואה, בני הראל.
בעצרת נכחה לראשונה אישיות בכירה מגרמניה, נשיאת הבונדסטאג בארבל באס, שהגיעה היום ארצה כאורחת של יו"ר הכנסת ח"כ מיקי לוי ותשתתף מחר במעמד "לכל איש יש שם" במשכן הכנסת. במהלך העצרת הועלו שש משואות של שורדי שואה: צבי גיל, שמואל בלומנפלד ז"ל (בן משפחה יעלה את המשואה), אולגה קיי, אריה שילנסקי, שאול שפילמן ורבקה אליצור.
במהלך האירוע הוקרנו סרטונים עם סיפורם של מדליקי המשואות. בעצרת השתתפו הזמרים אסתר רדא ורון בוחניק, וכן משמר כבוד של צה"ל מחטיבת הצנחנים. הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו קרא פרק תהילים. קדיש אמר הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב יצחק יוסף.