שום דבר לא הכין את קרולין הוניקר ליום שבו גילתה כי סבה, סבתה ובני משפחתה המורחבת היו נאצים. קדם לכך הגילוי על העבר האנטישמי של העיר הגרמנית טיבינגן שבה גדלה. "לא ידענו כלום, אנחנו בני הדור השלישי והרביעי, אף אחד מעולם לא דיבר על ההיסטוריה של טיבינגן", היא אומרת כעת.

"יום אחד, ב־2007, החליטו כמה חברים, בסיוע של הכומר בכנסייה, לעשות מחקר ולנסות לגלות מה קרה בעיר במהלך מלחמת העולם השנייה. מה שהם מצאו היה מזעזע: מחנות ריכוז ומחנות עבודה רבים, והרבה בני משפחה של בני הדור השלישי שלקחו חלק בזוועות. גילינו ששלחו אנשים למחנות עבודה בטיבינגן בתנאים מאוד קשים ואכזריים. כשנודע לנו על זה, היינו בהלם רב, בעיקר כי אחרי המלחמה נעשתה מלאכת הסתרה כל כך עצומה עד שכמעט לא נשאר זכר למה שקרה שם".

בין היתר, גילתה הוניקר על צעדות מוות שהתרחשו בעיר עצמה, באופן גלוי, למול עיניהם של התושבים שלא עשו דבר. "אנשים נשלחו בזמן החורף לצעדות מוות, הם היו רעבים וקפאו מקור וכולם ידעו שהם נשלחים אל מותם ולא עשו דבר כדי לעצור זאת", היא מספרת.

הוניקר, 32, גדלה במשפחה נוצרית ענפה, וחלק מבני משפחתה אף היו מיסיונרים נוצרים באפריקה ובתאילנד. היא גדלה בידיעה שאיש מבני משפחתה לא היה מעורב במלחמת העולם השנייה. רק בשנת 2013, כשהתחברה לארגון הגרמני March of life, התגלה בפניה היקף הזוועה האישית שלה. "כששמעתי את סיפוריהם של ניצולי השואה, תהיתי מה בעצם קרה במשפחה שלי", היא מספרת.

"מעולם לא היו לנו מערכות יחסים קרובות עם הסבא והסבתא, אבל החלטתי לבקר את סבי שאז עוד היה בחיים ולשאול אותו מה קרה בתקופת המלחמה, אם היה מעורב אישית ואם הוא יודע אם בני משפחה נוספים היו מעורבים בכך".

אז גילתה הוניקר כי סבה החל לכתוב אוטוביוגרפיה שמתעדת את קורות חייו. היא החלה לקרוא אותה ואז הגיעה לפרק ששינה את חייה, הפרק על מלחמת העולם השנייה. "כשהגעתי לפרק הזה נאלצתי לעשות כמה פעמים הפסקה", היא מספרת, "לא האמנתי למה שקראתי. הוא מספר שכל המשפחה הייתה ידועה כמשפחה נאצית בזמן המלחמה, וזה טלטל אותי עד לשד עצמותיי. לקח לי כמעט שנה שלמה לסיים לקרוא את האוטוביוגרפיה, ואני מודה שמשהו בתוכי סירב לקבל את זה".

בספרו תיאר סבה כי כשחזר מהמלחמה היו אנשים שירקו בפרצופו כשנודע להם שהוא נאצי. "הוא היה תקופה בשבי האמריקאי, וכשהוא חזר לגרמניה הוא סבל מהטרדות", היא מספרת.

בהמשך גילתה כי גוסטב וורנקה, סבא רבא שלה, חינך בבית הספר לחיילים נאצים. "הוא היה מזוהה מאוד עם כל הרעיון של הנאציזם", היא מתארת. "סבי סיפר כי הכל החל כשאביו ביקש ממנו למלא את מקומו. כך נשלח עוד בנעוריו לנוער ההיטלראי ולבית ספר מיוחד לנאצים. לסבי הייתה בעיה פיזית שמנעה ממנו לשרת באס־אס, אבל הוא נשלח לוורמאכט. בהמשך נשלח לוויימאר, לרוסיה ולאפריקה ולחם שם. בספרו הוא מתאר כמה קטעים אכזריים ביותר מהמלחמה, הרג אנשים בדם קר. את שואלת אותי איך זה לגלות את הסיפורים הללו? זה מרגיש נורא".

סבא רבא של הוניקר מת בשנת 1945 בזמן התקיפה האמריקאית וניסה רגע לפני מותו להשמיד את כל המסמכים המתעדים את הזוועה. הסיפור המשפחתי הסתבך כשהוניקר גילתה שגם סבתה פולה לקחה חלק בפעילות הנאצית. "בשנת 2017 ביקרה אותי דודה רחוקה שידעה שאני נוברת בהיסטוריה המשפחתית וסיפרה לי חלק נוסף שלא היה ידוע והוסתר היטב, ואף לא נכתב בספרו של סבי, על מעורבותה של סבתי במלחמה, כנערה צעירה שהייתה סוהרת במחנה ריכוז גדול לבנות", מספרת הוניקר.

"אותה דודה סיפרה לי שהיו ילדים שמתו שם מרעב, כי הסוהרים ובעצם סבתי והאחרים לקחו לעצמם את כל האוכל, ולא נתנו אותו לילדים. היה כל כך קר והם אכלו את האוכל בעצמם. זה טלטל אותי בצורה שלא הצלחתי להכיל, ואני לא מצליחה עד היום. כשחיפשתי את מחנה הריכוז המסוים שבו סבתי עבדה, הבנתי שזה היה באזור לודז'. אני לא יודעת באיזה מחנה בדיוק היא הייתה, אבל במסמכים שדודתי הראתה לי כתוב שבתחילת המלחמה היו כ־20 אלף ילדים באותו מחנה, ובתום המלחמה נותרו בו רק 800. ידעתי שאני חייבת ללכת למקום הזה, ונסענו לשם כדי לראות את האנדרטה של הילדים המתים. להיות שם באנדרטה בידיעה שילדים מתו, אחרי שרעבו וקפאו, זה נורא. אני זוכרת את היום ההוא שביקרתי באנדרטה וכרעתי ברך על הקרקע. רציתי לבקש מאלוהים סליחה עבור סבתא שלי, אבל גם על עצמי. הרגשתי שלפעמים אני יכולה באופן אישי להיות קשה כלפי ילדים, והיה בחוויה ובגילוי הזה משהו שריכך אותי".

Hohnecker Gustav (צילום: צילום באדיבות המשפחה)Hohnecker Gustav (צילום: צילום באדיבות המשפחה)


סגירת מעגל

הגילוי המטלטל גרם להוניקר לפעול להנחלת זיכרון השואה. "ידעתי שאני חייבת להתמודד עם הסיפור הזה לא רק ברמה האישית, אלא שעוד ועוד אנשים ובעיקר גרמנים צריכים לדעת, להכיר בכך ולהפסיק לשתוק", היא אומרת. "כמובן ידעתי שחשוב לעשות זאת כל עוד יש ניצולי שואה בחיים. אני מרגישה שליחות בלדבר על הסיפור הזה ובפרט על הסיפור האישי שלי, ולו כדי להמחיש שאף פעם איש לא יוכל יותר להכחיש את השואה".

אחרי הגילוי על העבר של משפחתה, הוניקר ניסתה לשוחח על כך עם בני משפחתה, והתגובות היו חלוקות: "חלק התעניין, וחלק לא הבין מדוע אני מתעקשת לפתוח את הנושא. אבל זה עוזר לנו להבין שאולי אנחנו צריכים להיות יותר רכים ומכילים. ויש כמובן את הצד במשפחה שלא רוצה שאנשים ידעו מה היה. אני מרגישה שאני סוגרת מעגל כיום כשאני עושה דוקטורט בפסיכיאטריה שמתמקדת בטיפול בילדים. זה התיקון שלי".

מה את עונה לגרמנים בני הדור הקודם שמספרים שלא כולם ידעו?
"זה שקר שלא ידעו דבר על מלחמת העולם השנייה. כל מי שיש לו זוג עיניים יכול היה לראות בבירור מה קורה".

לטענת הוניקר, האנטישמיות עדיין חיה ובועטת כיום בגרמניה: "מדי שנה מתרחשים כ־3,000 אירועי אנטישמיות בעולם. ארבע תקריות אנטישמיות התרחשו רק בשנה שעברה בגרמניה, אנחנו עדיין חווים את המגמה עולה".

בבתי הספר בגרמניה לומדים על השואה?
"כן, אנחנו לומדים על השואה. ואני זוכרת שגם בזמן הלימודים שלי זה תמיד העסיק אותי בלי לדעת שיש למשפחתי חלק בזה. הכל השתנה כמובן כשהבנתי שגם המשפחה שלי הייתה מעורבת. כשאת מביטה על ההיסטוריה המשפחתית שלך, את לא יכולה להיות אדישה יותר. את אומרת: אני לא אתן לזה לקרות שוב. לכן אנחנו, בני הדור השלישי והרביעי, רוצים להרים את קולנו נגד כל סוג של אנטישמיות".

המצעד בגדנסק צילום באדיבות  (צילום: March of Life)המצעד בגדנסק צילום באדיבות (צילום: March of Life)


שם השורשים

ארגון March of life הוקם ב־2007 ביוזמת ג'ובסט ושרלוט ביטנר ומשרדי TOS בטיבינגן שבגרמניה. יחד עם צאצאי חיילי הוורמאכט הגרמנים ואנשי כוח האס־אס והמשטרה, הם מארגנים צעדות זיכרון ופיוס באתרי השואה בכל רחבי אירופה. עד כה נערכו מצעדים כאלה ב־20 מדינות וביותר מ־400 ערים. היינץ ריוס, האחראי על המצעדים שייערכו בשנת 2022 ברחבי אירופה וגם בישראל, הינו חצי גרמני וחצי הולנדי.

"אנחנו משפחה נוצרית שהתנגדה לנאצים, ובכל זאת, כשהתיישבתי לקרוא את היומנים של סבי, גיליתי כי כשהחלה המלחמה הוא ניתק במודע את הקשר עם חבריו היהודים כדי לא להסתבך, וקראתי איזו הערה אנטישמית שנכתבה על איזה יהודי שפעם סייע לו: 'היהודי הטיפוסי הזה'", הוא מספר. "זה צמרר אותי.

סגנון הדיבור כלפי יהודים היה נפוץ ללא קשר לנאציזם. אנטישמיות עדיין קיימת רק כי יש הרבה אדישות. כמו שהייתה אצל סבא שלי ולא רק אצלו, אלא אצל גרמנים רבים אחרים שהיו אדישים, פסיביים. אני לא מאשים אותם כי אני בעצמי לא יודע אם באותן נסיבות הייתי יכול ומסוגל לעשות משהו אחר. אבל כיום אני יודע שאני יכול לפעול אחרת, היום אני יכול לבחור לא לתת לתופעות אנטישמיות לעבור מתחת לרדאר. אנשים רבים בני הדור השלישי אומרים: 'בואו נסתכל אל העתיד במקום על העבר'. דזה מרגיז אותי, במיוחד כשאנחנו רואים שניצולי השואה וצאצאיהם עדיין סובלים. הגילוי שרבים מבני המשפחות שלנו היו נאצים - זו התחלה של התרה של קשר השתיקה וההכחשה".

צעדת March of life צפויה להתקיים בישראל בחודש מאי. ב־2023 צפוי להיערך בירושלים המצעד הגדול ביותר, לרגל יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל. "אנחנו מאמינים שכדי להילחם באנטישמיות אנחנו צריכים להתחיל עם עצמנו, עם התרבות שלנו, המשפחה שלנו, הכנסייה שלנו", אומר ריוס. "שם השורשים. אנו מעודדים את האנשים המקומיים שלנו להתמודד באמת עם האנטישמיות בהקשר שלהם ולדבר עליה".