צמד השדרים איתגרו את עמדתה של החוקרת, וטענו כי מחקרים הראו שישנם מקרי טראומה שניתן להתגבר עליהם על ידי שחזורה. בתגובה, היא אמרה כי "הלקחים. כשאדם נופל מסוס, ילד רוכב על אופניים, כשמדובר באדם בריא או באדם שהוא בשלבים ראשוניים אחרי ההתנסות הקשה שלו זה זמן מצויין לגרום לו לחזור, לעשות את הדברים שנית ולא להימנע. קל מאוד לשתול לנו רעיונות ומספיק שתגיד למישהו מפוחד שהאירוע עצמו מתרחש זה באמת לא נעים אבל בוא תעשה את זה ותראה שתתגבר על זה. אפשר להשוות את זה לדימוי של בטון כשאתה יוצק אותו הוא רך ואז אתה יכול לעשות בו כרצונך, אפילו רגל של ציפור יד של תינוק יכולים להטביע את חותמם".
"הבעיה היא כשבטון כזה מתקשה, והאנלוגיה היא למצבים פוסט טראומטיים, במקרים האלו כדי לעשות שינוי בבטון אתה צריך להפעיל כוח מאוד גדול. בניגוד לזה, הנפש האנושית כשהיא מתקבעת קשה מאוד להקל עליה ואילו בשלבים הראשוניים של החוויה הטראומטית יחסית קל. לכן, רוב אנשים שנופלים מטנק או נבהלים מירייה אפשר לנרמל להם את החוויה אבל אחרי שהם הופכים להיות פוסט טראומטיים המצב הרבה יותר קשה והרבה יותר מסובך לשנות אותו. חשיפה חוזרת במצבים האלו יכולה רק להרע ולא להטיב איתם", ציינה זוכת פרס ישראל.
לטענתה, אפשר לוותר על מופעי הזיקוקים בערב יום העצמאות: "אנחנו כחברה, הוויתור הוא לא כל כך גדול. לבחורים ולבחורות שרובם חירפו את נפשם, והפציעה הנפשית שלהם כל כך קשה, אפשר לוותר עבורם על הזיקוקים".
לאחר מכן, היא התייחסה לאפשרויות הטיפול שעומדות בפני הנפגעים וציינה כי הטיפול התרופתי מועיל במועט, אם בכלל, ונועד להקל על הנפגעים להירדם: "יש להם סיוטים שמחזיקים אותם, כאילו החוויה ממשיכה להתרחש, אבל הטיפול התרופתי לרוע המזל קצרה ידו מלהושיע. רוב האנשים נעזרים מעט מאוד, לא כשהאירועים מתרחשים ולא שנים אחר כך".
אז כיצד מטפלים? "אם אפשר, בצבא בוודאי. אם אפשר לטפל באנשים מוקדם ככל האפשר להתרחשות האירוע, ככה אנחנו מצליחים. יש לנו מחקרים ש-20 שנה אחרי ההתערבות המאוד פשוטה כשעוזרים לחייל שנופל מהטנק, אבל מי שחווה הלם קרב אם מטפלים בו מיידית הסיכוי לעזור לו בהחלמה הוא מאוד גבוהה. הטיפול בתזוזת אישונים עובד, אבל יש עוד מספר שיטות. הן יכולות להטיב עם חלק מהאנשים, אבל הפתרון קסם של כדור אחד שימחה את כל הזוועה זה לא קיים".
התרעות פיקוד העורף