במקביל לאירועי יום הזיכרון, נערך זו השנה ה-17 הטקס הישראלי-פלסטיני האלטרנטיבי. את הטקס מובילה תנועת "לוחמים לשלום" בשיתוף פורום המשפחות השכולות. מטרת האירוע, על פי המארגנים, היא "לקרוא להפסקת מעגלי האלימות וללכת בדרך של הידברות ופיוס". אילה שלו, מנהלת האירוע, אמרה כי "הטקס שלנו קורא לפיוס, להידברות, לשוויון בין כל מי שחי כאן, בין הירדן לים. הוא מזכיר שסבבי המלחמה שהתרגלנו אליהם הם לא גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם, ולכן ברור גם שאנחנו, בני האדם, יכולים לשים להם סוף". לאירוע שנערך אתמול (רביעי) הגיעו חברים בקואליציה ממרצ והעבודה
 
הרעיון אולי נשגב ופרוגרסיבי אבל שגוי מיסודו ולקה בחוסר הבנה בסיסי של הצרכים הרגשיים שמספק היום הזה לעם ישראל ולמשפחות השכולות בפרט. לכן קיום היום הזה עושה הרבה יותר נזק מתועלת. קיום טקס זיכרון אלטרנטיבי לא רק שאינו מקדם שלום, הוא רק מקצין עמדות ומגביר את התחושות השליליות בעם.
 
המטרה של יום הזיכרון הינה להתייחד עם חיילנו. בין אם בצפייה בתכנים שמוקירים את זכרם, בין אם בנשיאת תפילה לעילוי נשמתם, בשירים או בעלייה לקבר. מעבר לאבל הפרטי של המשפחות השכולות, ישנו אבל לאומי שמטרתו לזכור את חלקם של הנופלים בהגנה על ארצנו ואת העובדה שלולא הם לא היינו היכן שהיינו היום.

מועד יום הזיכרון חל בתאריך ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, באופן שנועד, על פי ההשקפה הרווחת, להזכיר את מחיר הקמת המדינה ושמירת קיומה, לשמש תזכורת לגבורת הנופלים שנתנו את נפשם למען הארץ, ועקב סיבה זו שחלחלה עמוק לתוך התודעה הישראלית, נקבע הדבר על ידי הכנסת בחוק, שבתחילתו נאמר: ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם.

בראיונות עם אנשים שדוגלים בקיום טקס הזיכרון האלטרנטיבי, הם טוענים שטקס זה לא נועד לזכרם של פלסטינים שיצאו לרצוח ונועד לציין את זכרם של פלסטינים שכלל לא היו מעורבים ונרצחו על לא עוול בכפם. זה עדיין לא מסביר צדוע הם בוחרים לקיים טקס זה ביום שנועד להנציח את הלוחמים שנפלו על תקומתה של מדינת ישראל. 

אם יש דבר אחד שמאד ברור גם למארגני ומשתתפי הטקס האלטרנטיבי – הנפגעים הפלסטינים לא חרפו נפשם כדי שתקום לנו מדינה. ההפך הוא הנכון ולכן אם רוצים לקדם ערכים של שלום, פתיחות וסובלנות יש דרכים אחרות ומכובדות לעשות זאת. לא ביום כזה שהוא היום המקודש ביותר בתודעה הלאומית הישראלית. עצם קיום יום הזיכרון האלטרנטיבי במועד יום הזיכרון הלאומי הוא אקט לעומתי, חתרני ומשרת מטרה אחת – מגביר את הפילוג והתחושות השליליות. 

 ביום זה עולה הצורך של המשפחות השכולות, באהדה, בהזדהות, בתמיכה ובעיקר בהנצחת הנופלים. לאהדה ולקבלה יש אפקט תרפויטי. יש להם יום בשנה לפרוק את הרגש. רגש אינו רציונאלי, אינו שכלתני, אינו אמור לשאוף להבנה והידברות. כל המושגים הנעלים שציינתי פה – אין להם מקום ביום זה. ידוע כי רגש נשלט על ידי אזורים פרימיטיביים, תפקידו לאפשר הישרדות. כדי להמשיך לחיות עם האובדן מגיע למשפחות יום שבו הם יוכלו להיעצב, לבכות וכן גם לשנוא ולכעוס על מי שגרם לכך. ושכל הטהרנים ויפי הנפש ייעלמו מהשטח ביום זה – גם זו זכותם.

לכן גם אם מדובר בפלסטינים שפניהם לשלום, על דבר אחד לא ניתן להתווכח, הם לעולם לא ירגישו את הכאב שישראלי מרגיש. יש פה קונפליקט אינהרנטי מבחינת תחושות ורגשות שלא יכול להיפתר. אף פלסטיני לעולם לא יוכל לחוש את הכאב על אדם שקיפח נפשו עבור מדינת ישראל. שוב, לא מדובר על תהליך רציונאלי ושכלתני, אלא על תהליך רגשי, פרימיטיבי ובוסרי.

טקס זיכרון אלטרנטיבי, יום הזיכרון (צילום: אבשלום ששוני)טקס זיכרון אלטרנטיבי, יום הזיכרון (צילום: אבשלום ששוני)

תהליך רגשי זה נעוץ בביולוגיה שלנו, לא רק שלנו היהודים כמובן אלא של כל קבוצה בעולם. החוקר אלסיו אבנטי גייס נבדקים שחורים ולבנים, וביקש מהם לצפות בסרט שתואר בפתיחה בעודו מודד את עוצמת הכאב שחשו. הנבדקים, שחורים ולבנים כאחד, גילו אמפתיה רק כשראו ידיים בגוון העור שלהם. כשהיד הייתה שייכת לקבוצה אתנית אחרת, לא נרשמה עוררות מהכאב.

המחקר התרחב לבחינת קבוצות חוץ שונות. כדי לבחון ד״ר דיוויד איגלמן התבונן במוחם של נבדקים בזמן שעל המסך הופיעו שש ידיים. על כל יד הופיע תיוג של קבוצה אחרת: אתאיסטים, נוצרים, יהודים, הינדואים, מוסלמים וסיינטולוגים, בעוד המחט דוקרת באקראיות את אחת הידיים. התוצאות חזרו על עצמן. כשהנבדק התבונן באדם מקבוצת הפנים נדקר, נרשמה עלייה חדה בפעילות באזורי הכאב, אך כשהיד היתה משויכת לאדם מקבוצת החוץ, כל קבוצת חוץ שהיא, נתגלה קו שטוח, אדישות מוחלטת לכאב.

לא משנה כמה אוהבי שלום יהיו הפלסטינים, הם לעולם לא יוכל להזדהות עם הכאב של אדם שנתפס כאויב. תפיסה זו כה חזקה בתודעה הפלסטינית שמיותר לנסות לשנות אותה. תפיסה זו נטועה ברגש ולא בחשיבה רציונאלית. אין זה אומר שלא חשוב לשאוף לשלום ולהתקרבות בין הצדדים אבל זה בהחלט אומר שיש להשאיר את היום הזה קדוש למשפחות השכולות, להקיף אותן באהבה הזדהות ואמפטיה שמגיעים ממקום אותנטי ומכיל ואין לצפות מהם להיות ״גדולי נפש״ ולהסכים לכך שמשהו יפר את הצער והכאב הפרטי והלאומי.

ולבסוף, אם נבחן את המטרה לשמה מתקיים הטקס האלטרנטיבי – במילותיהם של המארגנים: ״להגביר ערכים של פיוס, הידברות ושיוויון.״ נשאלת השאלה אצל מי שואפים להגביר ערכים אלו. ניתן להניח שעבור אלו שמשתתפים בכנס, אין צורך בטקס כדי להביא אותם לשם ועבור כל השאר, קיום טקס זה רק יגביר את הניכור, הפילוג והקיטוב. לכן קיום טקס זה הוא לעומתי, לא מתחשב ובעיקר לא מועיל וטוב תעשה המדינה הם תאסור לקיים טקסים מסוג זה ביום שאמור להיות מוקדש לאבל לאומי ואישי של משפחות שהקריבו את היקר להם מכל ומן הראוי שניתן להם את כל התמיכה הרגשית שמגיעה להם ביום כזה.