בסוף מאי 1972 הנחית הטרור נגד ישראל מהלומה ששינתה את חוקי המשחק. מוקדם יותר באותו החודש נחטף מטוס סבנה, ששוחרר לבסוף במבצע השתלטות הרואי של סיירת מטכ"ל. אבל בניגוד למבצע סבנה, תוצאות המתקפה בשדה התעופה לוד היו רצחניות: 24 הרוגים, שמונה מהם ישראלים והיתר צליינים מפוארטו ריקו, ו־71 פצועים.

ב־30.5.72, בסביבות השעה 22:30, נחתו שלושה אזרחים יפנים בנמל התעופה בלוד עם טיסת אייר פראנס ונעמדו על יד מסועי הכבודה. כשקיבלו את מזוודותיהם, הם הוציאו מתוכן תת־מקלעים ורימונים והחלו לירות לכל עבר וללא הבחנה. לימים התברר כי הם חברי ארגון הטרור “הצבא האדום היפני" ופעלו בשליחות ארגון הטרור “החזית העממית לשחרור פלסטין", שאימן אותם בלבנון.

באותה השעה הגיע פרופ' אברהם קציר, אז דוקטורנט ורב־סרן במיל' בשריון, יחד עם אמו לקבל את פני אביו, פרופ' אהרן קציר, ממדעניה הבולטים של מדינת ישראל. “אבא היה מדען מאוד מפורסם והוזמן לשאת המון הרצאות, בארץ ובחו"ל", אומר קציר הבן. “הוא הרבה לנסוע לחו"ל לכנסים וכשחזר הלכנו תמיד לקבל את פניו. הוא הגיע בטיסת אל־על ממינכן. עמד בתור לביקורת הדרכונים ואיתו הייתה רחלי צוקרמן לוי, דיילת שהכירה אותו הרבה שנים".

צוקרמן לוי עבדה אז כדיילת של “שירות שלום", מחלקה ייחודית שהייתה חלק ממערך יחסי הציבור של אל־ על. “אנחנו טיפלנו באח"מים ושועי עולם. זאת הייתה מחלקה נהדרת, שבראשה עמד מייק פנחסי ז"ל", היא משחזרת.

אברהם קציר עם תמונת אביו אהרן קציר ז''ל (צילום: יוסי אלוני)אברהם קציר עם תמונת אביו אהרן קציר ז''ל (צילום: יוסי אלוני)

באותו היום הגיעה צוקרמן לוי לשדה כדי לקבל את פניהם של פרופ' קציר ושל יו"ר הבונדסטאג הגרמני, אלא שככל הנראה הייתה זאת טעות, שכן על אותה טיסה היה רק פרופ' קציר. “באותו היום, בעודי מחכה לטיסת אל־על, נחתה טיסת אייר פראנס, ומייק, הבוס שלנו, ביקש ממני לעזור לכמה מהנוסעים על הטיסה", היא מספרת.

מה הכוונה?
“הוא ביקש שאעביר אותם בביקורת דרכונים וכך עשיתי. אני זוכרת שעמדנו בתור ושוחחנו, וממש על ידי עמדו שלושה אנשים מלוכסני עיניים וחלפה לי המחשבה בראש, ‘מה הם עושים פה'. עבדתי ארבע שנים באל־על, ובמשך כל הזמן הזה לא ראיתי אנשים מאסיה. ואני ממש זוכרת שעוברת לי אותה מחשבה סתמית, אגבית בראש".

מה קרה אחר כך?
“שמעתי שמכריזים על הגעת מטוס אל־על ממינכן, אז אני מבקשת את סליחתם, אני מלווה אותם למזוודות והולכת לדרכי לקבל את פרופ' קציר. הוא ירד בין הראשונים ושנינו הלכנו לאט־לאט, ומכיוון שהייתה לנו היכרות מוקדמת, אז דיברנו כבר כידידים. גם הכרתי כבר את המשפחה, כי הם תמיד היו מלווים אותו. הוא היה איש מאוד לבבי, חם, דברן.

"אני זוכרת שאחרי ביקורת הדרכונים, הוא אמר לי, ‘את יודעת בכל הנסיעות שלי, בכל הכנסים המדעיים ובמיוחד עכשיו, הדבר שהכי מרומם את רוחי הוא שהאדם באשר הוא אדם הוא אדם'. אחרי זה הבנתי שהמילים יוצאות הדופן האלה היו סוג של צוואה. אלה היו מילים אחרונות שרואות את הטוב והיפה שבאנשים. אנחנו גם מדברים על שנת 72', כשהוא חוזר מגרמניה, זמן לא רב אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא חוזר מגרמניה המפולגת, שמהווה את מרכז העולם של הריגול והמלחמה הקרה, ואלה המילים שהוא בוחר לומר".

צוקרמן לוי מתארת כי המשיכה להרגיש לא בנוח מכך שטרם מצאה את יו"ר הבונדסטאג, ולכן ביקשה את סליחתו של פרופ' קציר והלכה כדי להכריז על שמו של האורח מגרמניה. “אני מתחילה ללכת", היא משחזרת. “משרד התיירות, אז, היה דלפק אחד שישבה בו נציגה ומולו היו מסועי הכבודה. הדלפק היה ממש מרחק צעדים.

"אני זוכרת שמולי עמד שלוימה, שהיה נהג של חברת תיירות, וחייך אליי. הוא תמיד חייך ותמיד היה לבוש טיפ טופ. אני מספיקה לראות שכמו תמיד, החולצה והגרביים שלו תואמות, הוא לבש חולצה ורודה והציצו גרביים ורודות, אני מחייכת לעצמי כשאני רואה את זה. אבל באותה השנייה התחיל גיהינום".

“בתקופה ההיא היה קיר זכוכית ענקי שמעברו עמדו מקבלי הפנים של אלה שהגיעו", מספר קציר. “דרך החלון ראו את הנוסעים שמגיעים עומדים ליד המסועים. זה היה קיר מזכוכית רגילה, לא משוריינת, הרי אף אחד לא חשב שמשהו יכול לקרות. אני זוכר שאמא שלי ואני עמדנו על יד אותו חלון ועל ידנו כנראה היו מאות אנשים. היפנים הוציאו מתוך מזוודות תת־מקלעים ורימונים והתחילו לירות לכל עבר, גם אל עבר הנוסעים וגם לכיווננו, מקבלי הפנים".

מה בדיוק ראית?
“אמי ואני ראינו את אבא מתקרב למסוע, ואז לפתע הופיעו ניצוצות וקיר הזכוכית נשבר בחלקו, הכדורים חדרו דרך הקיר. לקחו לי 2־3 שניות להבין שיורים עליי. אחד המחבלים גם רץ לכיווננו. מיד העפתי את אמא שלי לרצפה ולא נתתי לה להרים את הראש. היא נפצעה מהזכוכית אבל לא מהכדורים. לידנו היו הרבה אנשים שלא הבינו מה קורה ולכן רבים מהם נפגעו או נהרגו. ליד אמי שכב בחור צעיר שהרים את הראש ונהרג".

“אני הייתי עם הגב, אז רק שמעתי את היריות, אני זוכרת רעש אדיר וצעקות", משחזרת לוי צוקרמן. “שלוימה תפס אותי מיד בדש החולצה, וכאילו שהייתי חתול הוא פשוט העיף אותי מעבר לדלפק התיירות. הוא הציל את חיי כך. נציגת משרד התיירות ואני ספק ישבנו ספק שכבנו ושמענו צרחות איומות ויריות. אחרי כמה דקות השתררה דממה. אבל זה לא היה שקט, אלא זאת הייתה דממת מוות".

קציר: “אני לא יודע לומר כמה זמן נמשך האירוע. זה היה נראה נצח, אבל אני חושב שכעבור כמה דקות השתרר שקט".
צוקרמן לוי: “באותן דקות שאני מאחורי הדלפק, אני יודעת שאני חייבת להתרומם לצאת החוצה, להודיע לעולם מה קורה, ולהודיע לבעלי".

למה?
“כי אני יודעת שאם ההורים שלי ישמעו שמשהו קרה בשדה והם לא ידעו שאני בסדר, הם ימותו על המקום. אני אומרת את זה כי אחי נהרג בצבא, אז ידעתי שאני חייבת ששמוליק, בעלי, יודיע להם".

קציר: “קמתי ורצתי פנימה לאולם הנוסעים, והוא היה ריק. כולם הרי ברחו מהירי. ראיתי את אבי מוטל על הרצפה. אחר כך אמרו שהוא כנראה נרצח מרסיס של הרימון שהתפוצץ להם ביד. מהרגע הזה אני לא זוכר הרבה, אני רק זוכר שמישהו עם טנדר לקח אותו לבית החולים שיבא".

טבח שדה תעופה לוד, תרשים (צילום: ארכיון מעריב)טבח שדה תעופה לוד, תרשים (צילום: ארכיון מעריב)

צוקרמן לוי: “התרוממתי על קצות אצבעותיי. ראיתי מלא גופות, אבל לא איבדתי את העשתונות, הסתכלתי על המקום שבו עמד פרופ' קציר והבנתי מה קורה, אבל בשלב הזה עוד לא ידעתי שהוא עצמו נהרג. הרגשתי שאני רואה ולא רואה. כי הרי אני לא פותחת בצרחות, ההפך. אני מתמקדת בכך שזה מחובתי ללכת ולהודיע על זה".

צוקרמן לוי הצליחה להגיע למשרד, צלצלה למייק, מנהל המחלקה, להודיע על הפיגוע. ומיד לאחר מכן לבעלה. בעלה של רחלי, שמוליק לוי, מנכ"ל אל־על בספרד לשעבר, עבד אז כראש צוות במחלקת התחזוקה. “עבדנו במשמרות הפוכות בגלל הילד שלנו", נזכר לוי, “באותו שבוע אני עבדתי בימים ורחלי עבדה ערבים. בלילה ההוא היא התקשרה אליי, בסביבות 22:30, ואמרה לי: יש פה הרבה דם. תבוא מיד".

רחלי: “זה נחרט בזיכרונך?".
שמוליק: “כן. לקחתי את הילד, שהיה בן שבעה חודשים, ונסעתי להורים שלה, שגרו חצי קילומטר מאיתנו. הייתה לנו חיפושית והספקתי להגיע לשדה התעופה ולהיכנס לפני שסגרו את השדה. היה לי אישור כניסה כי עבדתי על המטוסים. יש לי תמונה בראש שאני לא אשכח. ראיתי את רחבעם זאבי, שהיה אז אלוף פיקוד מרכז, מצמיד את קוזו אוקמוטו לקיר של הטרמינל. אחרי זה לקחתי את רחלי ונסענו הביתה. לא היה מה לעשות שם יותר".

רחלי: “אני רק זוכרת שביום אחרי, באתי לשדה התעופה ובאופן מדהים לא היה כתם דם אחד על הרצפה".
קציר: “זאת טראומה, וכטראומה היא לא מכה בך מיד, בזמן שהיא מתרחשת. רק אחר כך אתה תופס, לקח זמן עד שהבנתי. לכן, מה קרה מהרגע שבו ראיתי את אבי על הרצפה, אני לא זוכר בדיוק. עברו אומנם 50 שנה, אבל כמו כל טראומה, זה לא נעלם. כמו חייל שנפצע בהסתערות. זה לא עוזב אותו כל החיים. מדי פעם זה צץ, אין מה לעשות. אין תרופה והזמן לא מרפא את זה".

צוקרמן לוי: “כמובן שמבחינתי זאת הייתה טראומה על טראומה. הרי לחיות על יד השכול מגיל 10 זה מאוד קשה. בייחוד שאף אחד לא נותן סעד. זאת הייתה מדינה אחרת אז. מדינה מופלאה אבל מאוד קשה. אי אפשר היה להציג חולשה. אחרי האירוע הנוראי הזה היינו חושבים שמישהו יבוא לדבר איתנו, אבל שום דבר. כלום. כאילו הכל היה בסדר. המדינה לא ידעה להתמודד, אבל היום נותנים גב לאנשים, אז לא".

התופת שחווית עוד ליוותה אותך אחר כך?
“אני בטוחה שכל האנשים שהיו שם חוו טראומות איומות. בזמנו למדתי משפטים ובעקבות זה הפסקתי ללמוד. שילמתי מחירים לא פשוטים. כל אחד משלם. קרוב לוודאי שאם באותה תקופה מישהו היה יכול להאיר זרקור לחיי ולומר לי ‘את סובלת מטראומה כפולה, בואי נדבר על זה', כנראה שבאותם זמנים הדברים היו נראים אחרת. אבל זה מה שקרה וזה מה שהיה".

מבין הקורבנות נחקק בזיכרון הקולקטיבי מותו של פרופ' אהרן קציר. “ההלוויה הייתה מאוד גדולה", נזכר קציר הבן, “אפילו השגריר היפני הגיע, כי בתרבות שלהם יש אחריות לעם".

מה הכוונה?
“למרות שהממשלה היפנית לא שלחה אותם, כעם, הם חשו אחראים למעשה. לכן הוא ואשתו הגיעו בבגדים יפניים מסורתיים להביע את תנחומיהם. גם דוד בן־גוריון הגיע ואמר שהוא אף פעם לא פגש איש כזה. אבא שלי העריץ את בן־גוריון ובן־גוריון העריך אותו מאוד. לפני מלחמת השחרור אבא שלי הקים את חמ"ד, חיל המדע. בן־גוריון חשב שבלי חמ"ד אולי לא הייתה מדינת ישראל, כי הם מי שדאגו לתחמושת. אבא היה אינטלקטואל ואיש מעשה. לכן הם מצאו חן אחד בעיני השני".

רחלי צוקרמן לוי  (צילום: יוסי אלוני)רחלי צוקרמן לוי (צילום: יוסי אלוני)

אהרן קציר נולד בשנת 1913, בעיר לודז' בפולין. הוא, הוריו ואחיו הצעיר, אפרים, לימים נשיאה הרביעי של מדינת ישראל, עלו ארצה בשנת 1925, והתגוררו בירושלים. “הוריי היו מהדור הראשון של סטודנטים בירושלים", מתאר קציר הבן, “עברו אומנם 50 שנה, אבל השפעתם של הרבה דברים שהוא עשה גם במדע וגם בתחומים אחרים, ניכרת עד היום. היה לו חשוב להנגיש את המדע לעם, וכמו בן־גוריון, הוא האמין בנגב, הוא דחף להקמת האוניברסיטה בנגב. לכן זה היה אסון כל כך גדול".

מרבית מהמוסדות שפרופ' קציר היה שותף להקמתם המשיכו להתפתח לאורו ולהנציח את דמותו. ביום חמישי, 2.6.22, תקיים האקדמיה למדעים כינוס לציון 50 שנים להירצחו בהשתתפות בני משפחתו ומדענים בכירים. בכינוס גם יוקרן לראשונה סרט תיעודי שנעשה על פרופ' קציר, בידי כלתו פרופ' יעל קציר.

“אנחנו שלושה אחים, אחי גדי, אחותי יעל ואני, הולכים בדרכיו, כל אחד במקצועו", מסכם הבן. “בחרתי בפיזיקה ואולי זה הכי קרוב למה שהוא עשה. הוא חשב שאחרי שאגמור דוקטורט נעבוד יחד, אבל זה לא קרה. לכן מעבר לאסון של מות אב גם מבחינה מקצועית לא זכיתי לעבוד איתו".

שמוליק לוי  (צילום: פרטי)שמוליק לוי (צילום: פרטי)

שלושה מחבלים ביצעו את הטבח הנורא, שניים מהם נהרגו במהלך האירוע ואילו השלישי, קוזו אוקמוטו, ניסה להימלט אך נפצע, נתפס והועמד לדין. באותה העת פרופ' מרדכי (מוטה) קרמניצר היה סגנו של התובע הצבאי הראשי, סא"ל דוד ישראלי ז"ל.

“כמו כולם, שמעתי על הטבח בתקשורת", אומר קרמניצר, “אני בעיקר זוכר את התדהמה במערכת בגלל גודל הפיגוע וההיקף שלו ובגלל המעורבות של היפנים. למשל, אני זוכר שחיפשו מתורגמן או מתורגמנית מיפנית, שאלו אותי אם אני מכיר מישהו או מישהי. זאת אומרת שהיה קושי לעשות את הדברים הכי בסיסיים, בגלל האלמנט היפני שהיה בגדר הפתעה מרעישה ומפחידה".

המשפט של אוקמוטו נפתח ב־10 ביולי 1972, במותב מיוחד בבית המשפט הצבאי שפעל בלוד, אשר הוקם על ידי הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר (דדו). אב בית הדין היה המשפטן סא"ל אברהם פריש, לצדו ישבו בדין השופטים סא"ל רם עברון וסא"ל ברוך ארבל.

למה בית דין צבאי ולא בית משפט אזרחי?
קרמניצר: “אז בית המשפט הצבאי היה פעיל בעניינם של מחבלים, ולכן היה הכתובת הטבעית לכך. חשוב לציין כי מבחינה משפטית, אפיונו היה לפי תקנות ההגנה לשעת חירום, 1945".

וזה היה עיקר פעילותכם?
“לא, התביעה הצבאית עסקה בכל סוגי העבירות, נושא הטרור היה אז שלוחה קטנה בתוך הפעילות שלנו".

משפט קוזו אוקמוטו בגין הטבח בשדה התעופה לוד (צילום: משה מילנר, לע''מ)משפט קוזו אוקמוטו בגין הטבח בשדה התעופה לוד (צילום: משה מילנר, לע''מ)

משפטו של אוקמוטו זכה לתהודה עצומה, אך נמשך שבוע בלבד. במהלך ימי המשפט האולם היה מלא בנציגים של כלי תקשורת ישראליים ובינלאומיים. קרמניצר נזכר כיצד רעש הצלמים והבזקי המצלמות הפריעו לו בשעות הראשונות, אך לאחר מכן הצליח להתרגל אליהם ולהתנהג כמו לא היו קיימים: “ניהלנו משפט כמו שחשבנו שצריך לנהל את המשפט, לא הייתה חשיבה להפוך אותו למופע ציבורי, תקשורתי או משפט ראווה. אנחנו הסתכלנו על זה מראייה משפטית טכנית, מה אנחנו צריכים בשביל להוכיח את האשמה".

כתב האישום התמקד בגרימת מותם של 24 בני אדם, פציעתם של עשרות נוספים, לצד עבירות נוספות שנבעו ממעשיו. “מבחינה משפטית, התיק לא היה קשה או מורכב", מוסיף קרמניצר.

למה?
“כי העובדות היו ברורות והייתה הודאה מפורטת. בהתחלה, באמת פחות היה ברור הקשר של היפנים לעניין. אבל אוקמוטו סיפר שהוא היה בצבא האדום היפני ושהיה להם קשר לחזית העממית לשחרור פלסטין, שהם התאמנו במחנה אימונים בלבנון, ועשו שירות לחזית העממית על ידי ביצוע הטבח הזה בנמל התעופה".

היו במשפט עדי ראייה מהאירוע?
“לא. האשמה פה הייתה כל כך חמורה, מספר הנרצחים היה כל כך גדול, שאני לא חושב שזה היה מועיל לחומרת העניין אם היינו מביאים מישהו שנפצע או נכח באירוע והיה מתאר את התחושות. כמובן שבכתב האישום כללנו את הקורבנות בפועל ואת עשרות הפצועים שנפגעו".

מתי ראית לראשונה את אוקמוטו?
“בבית המשפט".

וכשראית אותו בבית המשפט, במה הבחנת?
“שהוא קטן, רזה, מה שנקרא ‘רבע עוף'. שיש דיספרופורציה בין גודל האיש לבין הפשע שהוא אחראי לו. הדבר העיקרי שאני זוכר היה, שמההתחלה האיש רצה למות. זה ממש היה הדבר הכי בולט מבחינתי. הוא בא כדי להרוג ולהיהרג. הוא היה מאוכזב מאוד שזה לא קרה לו תוך כדי ביצוע הפעולה".

איך זה בא לידי ביטוי?
“שמעתי את הסנגורים שלו מדברים איתו ואומרים לו שהוא צריך להביע חרטה, לבקש סליחה. שזה יכול להציל את החיים שלו, אבל הוא הסתכל עליהם וחייך כמי שלא רצה להציל את חייו. גם ידעתי את זה משלב החקירה".

מה קרה בחקירה?
“מה שהדאיג את גורמי הביטחון בשלב המיידי היה להבין אם אנחנו צפויים למטוסים נוספים מרחבי העולם עם מחבלים יפנים בתוכם. הם רצו לדעת את זה ממנו, אבל הוא לא רצה לדבר. אז האלוף רחבעם זאבי שוחח איתו קצת, והבין די מהר, אני חושב, את רצון האיש למות. אז הוא אמר לו, ‘אם תענה על השאלות שאנחנו שואלים אותך, אני אתן לך אקדח, תיכנס לתא ותעשה באקדח מה שאתה רוצה'. אני יודע את זה, כי זה עלה במשפט. כמובן שההבטחה הזאת אחר כך בוטלה כשהחלה חקירה ממשית. אבל זה היה הדבר שבאמצעותו פתחו את פיו כדי לקבל את האינפורמציה המרגיעה, שאין התקפה כוללת של הצבא האדום היפני על מדינת ישראל".

לאורך השנים טענו שהוא משוגע, זה נכון?
“הוא רצה למות, אבל הוא היה אדם שהיה מחובר למציאות והבין מה קורה מסביבו".

באיזה אופן?
“הדוגמה הכי מובהקת הייתה שאחרי שהממשלה החליטה לא לבקש עונש מוות, אנחנו לא הוכחנו שהוא מעל לגיל 18. שכן לפי החוק אי אפשר להוציא להורג מישהו שהוא מתחת לגיל 18. אבל מכיוון שזה לא היה רלוונטי עבורנו, לא הוכחנו את זה. הסנגורים, בנאום הסיכום שלהם, חששו שבית המשפט מיוזמתו עלול לגזור מוות, ולכן הם אמרו שהתביעה לא הוכיחה שהוא מעל לגיל 18. ואז, דברו האחרון של הנאשם היה שהוא בן 24, זאת אומרת, שהוא הבין מה טענו והוא הבין שזה מפריע לתוכנית שלו להיות מוצא להורג.

"בבוחן המציאות הוא הבין מצוין מה קורה. אחרי שהוא ציין את גילו, הוא אף אמר, ‘אני וחבריי רצינו להיהפך לכוכבים בשמיים יחד עם הקורבנות, וגם עכשיו מה שאני רוצה זה להיהפך לכוכב, להצטרף לחברים שלי ולקורבנות בתור כוכב בשמיים'. בכלא לקחו מאוד ברצינות את רצונו למות, ולכן החזיקו אותו בבידוד בתא שריפדו במזרנים על הרצפה והקירות ואולי גם על התקרה, כדי למנוע ממנו לנסות לרסק את הראש שלו על הקיר".

פרופ' מוטה קרמניצר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)פרופ' מוטה קרמניצר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

סוגיית ההוצאה להורג ריחפה מעל משפטו של אוקמוטו. יממה לפני סיום המשפט נערכה ישיבת ממשלה שבה עלתה השאלה אם יש לאפשר לתביעה הצבאית לדרוש עונש מוות. פרוטוקול הישיבה נותר חסוי למשך ארבעה עשורים ואז שוחרר לציבור.

השר יוסף בורג התעניין לדעת מה הסייגים בנוגע לעונש המוות ביפן, והיועץ המשפטי מאיר שמגר השיב כי יש עונש מוות על רצח ביפן שחל גם על רצח יפנים מחוץ ליפן. שמעון פרס היה נחרץ: “אני בעד זה שנטיל על התובע לתבוע עונש מוות במקרה הספציפי הזה. וזה בגלל שני נימוקים.

"הנימוק האחד הוא: זה מתקרב ממש למקרה של ג'נוסייד בטווח פעולתו של אדם כזה לאולם עם תת־מקלע ויורה ללא הבחנה בגברים, נשים וילדים, מבלי להביע שום חרטה. הרי הישארותו אחרי כן בחיים תהיה מקור בלתי פוסק ל'כוכבי יום ולילה' כאלה. מבלי להחליט מיד אם צריך לתת חנינה, לדעתי מחובתנו לתבוע את העונש הכבד ביותר שאפשר להטיל על פי החוק".

לעומתו, השר אבא אבן הציג עמדה אחרת: “אני רואה בוויתור על עונש מוות אחד מסימני ההיכר של קדמה חברתית ותרבותית. ויש לי הרושם שבציבור המשפטנים של הדור הזה הולך ומשתרש ההיגיון הזה. העובדה שייחדנו את עונש המוות הלכה למעשה למקרה יחיד ומיוחד, העניקה לדעתי משקל מיוחד למעמד שלנו. על כן אני סבור שאילו היינו סוטים כאן מהמהלך הכללי ומהמסורת שלנו, היינו מגיעים לנסיגה מהדמות המשפטית שלנו".

גם השר זרח ורהפטיג החזיק בדעה דומה: “אני מציע שלא לשנות את ההחלטה הקודמת ולא לדרוש עונש מוות. איני חושב שיש תועלת רבה בסטייה מהפרינציפ. הייתה שאלה עקרונית. איני רואה תועלת אם אותו היחיד ייהרג או יישאר כל ימי חייו במאסר. הייתה זאת קבוצה. מאותה הקבוצה נהרגו שני שלישים, אם לא היה רביעי איתם, הם באו על עונשם על המקום".

השר שלמה הלל השיב: “מדוע שתהיה אפליה?", ועל כך ענה ורהפטיג: “יהיה אחד במאסר שהוא נציגם של הארגונים השמאלניים בעולם כולו. יש לנו תדמית טובה שיש אצלנו משפט צדק. לא טוב להוסיף עונשים אד הוק. אם לגבי כל המשפטים ישנה הוראה לא לדרוש הטלת עונש מוות, לא טוב יהיה אד הוק לדרוש פה הטלת עונש מוות. זה יהיה שינוי לגבי אדם ולא בעמדה. אני חושב שנפסיד בתדמית שלנו".

ראש הממשלה גולדה מאיר סיכמה: “מה שעומד להצבעה הוא האם עלינו לשנות את ההוראה שניתנה לתובעים המופיעים בבית דין צבאי בקשר לתביעת הטלת עונש מוות. אני מבינה שאין מישהו המציע לשנות את ההחלטה של הממשלה כפי שנתקבלה בזמנה". ואכן, הממשלה החליטה פה אחד שלא להורות לתביעה הצבאית להטיל עונש מוות.

למה מדינת ישראל רצתה אותו בחיים?
קרמניצר: “כי היא רצתה שהוא ייענש. בשבילו למות היה ההפך מעונש, זה היה הגשמת שאיפתו. וגם, היה חשש שאם הוא יצליח הוא יהיה מודל לאנשים עם תפיסה דומה ויהיו חקיינים שירצו להיהפך גם לכוכבים. לכן אני חושב שהיה הגיוני למנוע את זה".

בפועל זו הייתה החלטת ממשלה ולא החלטת הגוף התובע.
“באותו שלב, בהבדל מהיום, זה התקבל אצלי כמובן מאליו, שזאת החלטת הממשלה, כי לכאורה התביעה הצבאית היא אוטונומית והשיקול הסופי מה לבקש לעונש הוא שלה, אבל אז זה היה נראה טבעי שהממשלה תהיה הגוף המחליט, כי זאת שאלת מדיניות עם השלכות מדיניות, השלכות על יחסי החוץ וכיוצא בזה. היום הייתי חושב שזאת צריכה להיות מדיניות הממשלה שמובאת לידיעת התביעה אבל לא לוקחת את החופש מהתביעה".

מה הייתה עמדתך האישית בנושא?
“אני זוכר שכאשר חיכינו להחלטת הממשלה, התובע הצבאי הראשי אמר לי שאני צריך להתכונן, משום שאם תהיה החלטה לבקש עונש מוות, הוא לא יבקש את זה, כי הוא מתנגד לעונש מוות מטעמים עקרוניים, ואני באותו שלב אמרתי לו שאם תהיה החלטת ממשלה שתבקש עונש מוות, אני כן אהיה מוכן לבקש זאת, דבר שלא הייתי עושה היום. אבל אז הייתי צעיר.

"בנוסף, היום אני גם חושב איזו טעות זאת הייתה, אם היו מחליטים להטיל עליו עונש מוות. הוא היה מגיע לעמוד התלייה עם חיוך ושמחה. עונש המוות פה היה משלים את ההצלחה שלו, את הניצחון שלו, זה היה מעשה איוולת גמור. זאת הייתה החלטת ממשלה נכונה ונבונה. זאת לא הייתה החלטה שביקשה להיות פופולרית".

אוקמוטו נידון למאסר עולם, אולם שוחרר כעבור 13 שנים בלבד, במאי 1985, במסגרת עסקת ג'יבריל, עסקת חילופי השבויים השנויה במחלוקת. במסגרת העסקה שוחררו 1,150 מחבלים בתמורה לשלושה חיילי צה"ל - יוסף גרוף, ניסים סאלם וחזי שי - שהיו בשבי החזית העממית לשחרור פלסטין.

“חשבתי אז ואני חושב גם היום שהעסקה הזאת הייתה טעות חמורה", אומר קרמניצר. “אני יכול להבין את מקבלי ההחלטות, שמבחינה נפשית לא יכלו לעמוד בלחץ המשפחות, שגם אותו אפשר להבין. אבל עדיין, ממדינאי מצפים שתהיה לו ראייה כוללת. זאת כמובן לא הייתה העסקה הראשונה, אבל מבחינת היקף או אופי המחבלים ששוחררו, מחבלים עם המון דם על הידיים, כמו אוקמוטו, נשלח בעסקה הזאת מסר למחבלים שאומר שגם אם נגזור עליהם מאסרי עולם, בפועל זה לא מה שהמחבלים יישבו. זה העביר מסר שאנחנו נתונים לסחטנות. והרי אנחנו יודעים שהיה המשך לעסקאות מהסוג הזה ולפי דעתי זה מחליש אותנו במאבק אל מול הטרור".

שנת 1985 קוזו אוקומטו עולה למטוס בעסקת שבויים (צילום: נתי הרניק, לע''מ)שנת 1985 קוזו אוקומטו עולה למטוס בעסקת שבויים (צילום: נתי הרניק, לע''מ)

הטבח גבה את חייהם של 24 בני אדם, 71 נפצעו בגופם, ומאות נוספים המשיכו לשאת בלבם ובזיכרונם את אירועי הלילה הנורא. בפוארטו ריקו נקבע ב־2006 יום זיכרון רשמי לזכר הנרצחים הפוארטו ריקנים בטבח. וב־2010 הגיש ארגון שורת הדין, שייצג את קרובי קורבנות הטבח, תביעה נגד ממשלת קוריאה הצפונית בבית משפט פדרלי של ממשלת ארצות הברית בפוארטו ריקו. בית המשפט קבע כי על קוריאה הצפונית, שלקחה חלק באימון המחבלים, לשלם פיצויים בסך 378 מיליון דולר למשפחות הקורבנות.

ואילו בישראל, 50 שנים חלפו ומאז שדה התעופה התרחב והעביר את כל פעילותו לטרמינל 3, הגלעד שנבנה לזכר ההרוגים נותר בטרמינל 1 ועמו, כך נדמה, גם סיפורו של הטבח. “הגלעד ממש מעלה אבק. חבל. בעיניי מאוד חשוב שידברו על זה ויזכרו את זה", אומרת צוקרמן לוי.

“כשהתובע הצבאי הראשי הסביר למה הוא לא מבקש עונש מוות, הוא אמר שמדינת ישראל מקווה ומאמינה שלא יהיו עוד מעשים כאלה", אומר קרמניצר. “אני חושב שאם התחזית הזאת הייתה מתממשת, הטבח הזה היה נחרט בתודעה באופן מאוד חזק. אבל העובדה היא שמאז, במשך כל השנים, אנחנו נתונים להתקפות טרור קשות ואכזריות. ולכן, אומנם לא נעים להגיד, אבל המקרים המאוחרים יותר מטביעים את חותמם בציבור מאשר המקרים הישנים. יש דורות שבשבילם זה כבר היסטוריה".