בסוף מאי 1972 הנחית הטרור נגד ישראל מהלומה ששינתה את חוקי המשחק. מוקדם יותר באותו החודש נחטף מטוס סבנה, ששוחרר לבסוף במבצע השתלטות הרואי של סיירת מטכ"ל. אבל בניגוד למבצע סבנה, תוצאות המתקפה בשדה התעופה לוד היו רצחניות: 24 הרוגים, שמונה מהם ישראלים והיתר צליינים מפוארטו ריקו, ו־71 פצועים.
ב־30.5.72, בסביבות השעה 22:30, נחתו שלושה אזרחים יפנים בנמל התעופה בלוד עם טיסת אייר פראנס ונעמדו על יד מסועי הכבודה. כשקיבלו את מזוודותיהם, הם הוציאו מתוכן תת־מקלעים ורימונים והחלו לירות לכל עבר וללא הבחנה. לימים התברר כי הם חברי ארגון הטרור “הצבא האדום היפני" ופעלו בשליחות ארגון הטרור “החזית העממית לשחרור פלסטין", שאימן אותם בלבנון.
באותה השעה הגיע פרופ' אברהם קציר, אז דוקטורנט ורב־סרן במיל' בשריון, יחד עם אמו לקבל את פני אביו, פרופ' אהרן קציר, ממדעניה הבולטים של מדינת ישראל. “אבא היה מדען מאוד מפורסם והוזמן לשאת המון הרצאות, בארץ ובחו"ל", אומר קציר הבן. “הוא הרבה לנסוע לחו"ל לכנסים וכשחזר הלכנו תמיד לקבל את פניו. הוא הגיע בטיסת אל־על ממינכן. עמד בתור לביקורת הדרכונים ואיתו הייתה רחלי צוקרמן לוי, דיילת שהכירה אותו הרבה שנים".
צוקרמן לוי עבדה אז כדיילת של “שירות שלום", מחלקה ייחודית שהייתה חלק ממערך יחסי הציבור של אל־ על. “אנחנו טיפלנו באח"מים ושועי עולם. זאת הייתה מחלקה נהדרת, שבראשה עמד מייק פנחסי ז"ל", היא משחזרת.
באותו היום הגיעה צוקרמן לוי לשדה כדי לקבל את פניהם של פרופ' קציר ושל יו"ר הבונדסטאג הגרמני, אלא שככל הנראה הייתה זאת טעות, שכן על אותה טיסה היה רק פרופ' קציר. “באותו היום, בעודי מחכה לטיסת אל־על, נחתה טיסת אייר פראנס, ומייק, הבוס שלנו, ביקש ממני לעזור לכמה מהנוסעים על הטיסה", היא מספרת.
"אני זוכרת שאחרי ביקורת הדרכונים, הוא אמר לי, ‘את יודעת בכל הנסיעות שלי, בכל הכנסים המדעיים ובמיוחד עכשיו, הדבר שהכי מרומם את רוחי הוא שהאדם באשר הוא אדם הוא אדם'. אחרי זה הבנתי שהמילים יוצאות הדופן האלה היו סוג של צוואה. אלה היו מילים אחרונות שרואות את הטוב והיפה שבאנשים. אנחנו גם מדברים על שנת 72', כשהוא חוזר מגרמניה, זמן לא רב אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא חוזר מגרמניה המפולגת, שמהווה את מרכז העולם של הריגול והמלחמה הקרה, ואלה המילים שהוא בוחר לומר".
צוקרמן לוי מתארת כי המשיכה להרגיש לא בנוח מכך שטרם מצאה את יו"ר הבונדסטאג, ולכן ביקשה את סליחתו של פרופ' קציר והלכה כדי להכריז על שמו של האורח מגרמניה. “אני מתחילה ללכת", היא משחזרת. “משרד התיירות, אז, היה דלפק אחד שישבה בו נציגה ומולו היו מסועי הכבודה. הדלפק היה ממש מרחק צעדים.
"אני זוכרת שמולי עמד שלוימה, שהיה נהג של חברת תיירות, וחייך אליי. הוא תמיד חייך ותמיד היה לבוש טיפ טופ. אני מספיקה לראות שכמו תמיד, החולצה והגרביים שלו תואמות, הוא לבש חולצה ורודה והציצו גרביים ורודות, אני מחייכת לעצמי כשאני רואה את זה. אבל באותה השנייה התחיל גיהינום".
“בתקופה ההיא היה קיר זכוכית ענקי שמעברו עמדו מקבלי הפנים של אלה שהגיעו", מספר קציר. “דרך החלון ראו את הנוסעים שמגיעים עומדים ליד המסועים. זה היה קיר מזכוכית רגילה, לא משוריינת, הרי אף אחד לא חשב שמשהו יכול לקרות. אני זוכר שאמא שלי ואני עמדנו על יד אותו חלון ועל ידנו כנראה היו מאות אנשים. היפנים הוציאו מתוך מזוודות תת־מקלעים ורימונים והתחילו לירות לכל עבר, גם אל עבר הנוסעים וגם לכיווננו, מקבלי הפנים".
מבין הקורבנות נחקק בזיכרון הקולקטיבי מותו של פרופ' אהרן קציר. “ההלוויה הייתה מאוד גדולה", נזכר קציר הבן, “אפילו השגריר היפני הגיע, כי בתרבות שלהם יש אחריות לעם".
אהרן קציר נולד בשנת 1913, בעיר לודז' בפולין. הוא, הוריו ואחיו הצעיר, אפרים, לימים נשיאה הרביעי של מדינת ישראל, עלו ארצה בשנת 1925, והתגוררו בירושלים. “הוריי היו מהדור הראשון של סטודנטים בירושלים", מתאר קציר הבן, “עברו אומנם 50 שנה, אבל השפעתם של הרבה דברים שהוא עשה גם במדע וגם בתחומים אחרים, ניכרת עד היום. היה לו חשוב להנגיש את המדע לעם, וכמו בן־גוריון, הוא האמין בנגב, הוא דחף להקמת האוניברסיטה בנגב. לכן זה היה אסון כל כך גדול".
מרבית מהמוסדות שפרופ' קציר היה שותף להקמתם המשיכו להתפתח לאורו ולהנציח את דמותו. ביום חמישי, 2.6.22, תקיים האקדמיה למדעים כינוס לציון 50 שנים להירצחו בהשתתפות בני משפחתו ומדענים בכירים. בכינוס גם יוקרן לראשונה סרט תיעודי שנעשה על פרופ' קציר, בידי כלתו פרופ' יעל קציר.
“אנחנו שלושה אחים, אחי גדי, אחותי יעל ואני, הולכים בדרכיו, כל אחד במקצועו", מסכם הבן. “בחרתי בפיזיקה ואולי זה הכי קרוב למה שהוא עשה. הוא חשב שאחרי שאגמור דוקטורט נעבוד יחד, אבל זה לא קרה. לכן מעבר לאסון של מות אב גם מבחינה מקצועית לא זכיתי לעבוד איתו".
שלושה מחבלים ביצעו את הטבח הנורא, שניים מהם נהרגו במהלך האירוע ואילו השלישי, קוזו אוקמוטו, ניסה להימלט אך נפצע, נתפס והועמד לדין. באותה העת פרופ' מרדכי (מוטה) קרמניצר היה סגנו של התובע הצבאי הראשי, סא"ל דוד ישראלי ז"ל.
“כמו כולם, שמעתי על הטבח בתקשורת", אומר קרמניצר, “אני בעיקר זוכר את התדהמה במערכת בגלל גודל הפיגוע וההיקף שלו ובגלל המעורבות של היפנים. למשל, אני זוכר שחיפשו מתורגמן או מתורגמנית מיפנית, שאלו אותי אם אני מכיר מישהו או מישהי. זאת אומרת שהיה קושי לעשות את הדברים הכי בסיסיים, בגלל האלמנט היפני שהיה בגדר הפתעה מרעישה ומפחידה".
המשפט של אוקמוטו נפתח ב־10 ביולי 1972, במותב מיוחד בבית המשפט הצבאי שפעל בלוד, אשר הוקם על ידי הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר (דדו). אב בית הדין היה המשפטן סא"ל אברהם פריש, לצדו ישבו בדין השופטים סא"ל רם עברון וסא"ל ברוך ארבל.
משפטו של אוקמוטו זכה לתהודה עצומה, אך נמשך שבוע בלבד. במהלך ימי המשפט האולם היה מלא בנציגים של כלי תקשורת ישראליים ובינלאומיים. קרמניצר נזכר כיצד רעש הצלמים והבזקי המצלמות הפריעו לו בשעות הראשונות, אך לאחר מכן הצליח להתרגל אליהם ולהתנהג כמו לא היו קיימים: “ניהלנו משפט כמו שחשבנו שצריך לנהל את המשפט, לא הייתה חשיבה להפוך אותו למופע ציבורי, תקשורתי או משפט ראווה. אנחנו הסתכלנו על זה מראייה משפטית טכנית, מה אנחנו צריכים בשביל להוכיח את האשמה".
כתב האישום התמקד בגרימת מותם של 24 בני אדם, פציעתם של עשרות נוספים, לצד עבירות נוספות שנבעו ממעשיו. “מבחינה משפטית, התיק לא היה קשה או מורכב", מוסיף קרמניצר.
"בבוחן המציאות הוא הבין מצוין מה קורה. אחרי שהוא ציין את גילו, הוא אף אמר, ‘אני וחבריי רצינו להיהפך לכוכבים בשמיים יחד עם הקורבנות, וגם עכשיו מה שאני רוצה זה להיהפך לכוכב, להצטרף לחברים שלי ולקורבנות בתור כוכב בשמיים'. בכלא לקחו מאוד ברצינות את רצונו למות, ולכן החזיקו אותו בבידוד בתא שריפדו במזרנים על הרצפה והקירות ואולי גם על התקרה, כדי למנוע ממנו לנסות לרסק את הראש שלו על הקיר".
סוגיית ההוצאה להורג ריחפה מעל משפטו של אוקמוטו. יממה לפני סיום המשפט נערכה ישיבת ממשלה שבה עלתה השאלה אם יש לאפשר לתביעה הצבאית לדרוש עונש מוות. פרוטוקול הישיבה נותר חסוי למשך ארבעה עשורים ואז שוחרר לציבור.
"הנימוק האחד הוא: זה מתקרב ממש למקרה של ג'נוסייד בטווח פעולתו של אדם כזה לאולם עם תת־מקלע ויורה ללא הבחנה בגברים, נשים וילדים, מבלי להביע שום חרטה. הרי הישארותו אחרי כן בחיים תהיה מקור בלתי פוסק ל'כוכבי יום ולילה' כאלה. מבלי להחליט מיד אם צריך לתת חנינה, לדעתי מחובתנו לתבוע את העונש הכבד ביותר שאפשר להטיל על פי החוק".
"בנוסף, היום אני גם חושב איזו טעות זאת הייתה, אם היו מחליטים להטיל עליו עונש מוות. הוא היה מגיע לעמוד התלייה עם חיוך ושמחה. עונש המוות פה היה משלים את ההצלחה שלו, את הניצחון שלו, זה היה מעשה איוולת גמור. זאת הייתה החלטת ממשלה נכונה ונבונה. זאת לא הייתה החלטה שביקשה להיות פופולרית".
אוקמוטו נידון למאסר עולם, אולם שוחרר כעבור 13 שנים בלבד, במאי 1985, במסגרת עסקת ג'יבריל, עסקת חילופי השבויים השנויה במחלוקת. במסגרת העסקה שוחררו 1,150 מחבלים בתמורה לשלושה חיילי צה"ל - יוסף גרוף, ניסים סאלם וחזי שי - שהיו בשבי החזית העממית לשחרור פלסטין.
“חשבתי אז ואני חושב גם היום שהעסקה הזאת הייתה טעות חמורה", אומר קרמניצר. “אני יכול להבין את מקבלי ההחלטות, שמבחינה נפשית לא יכלו לעמוד בלחץ המשפחות, שגם אותו אפשר להבין. אבל עדיין, ממדינאי מצפים שתהיה לו ראייה כוללת. זאת כמובן לא הייתה העסקה הראשונה, אבל מבחינת היקף או אופי המחבלים ששוחררו, מחבלים עם המון דם על הידיים, כמו אוקמוטו, נשלח בעסקה הזאת מסר למחבלים שאומר שגם אם נגזור עליהם מאסרי עולם, בפועל זה לא מה שהמחבלים יישבו. זה העביר מסר שאנחנו נתונים לסחטנות. והרי אנחנו יודעים שהיה המשך לעסקאות מהסוג הזה ולפי דעתי זה מחליש אותנו במאבק אל מול הטרור".
הטבח גבה את חייהם של 24 בני אדם, 71 נפצעו בגופם, ומאות נוספים המשיכו לשאת בלבם ובזיכרונם את אירועי הלילה הנורא. בפוארטו ריקו נקבע ב־2006 יום זיכרון רשמי לזכר הנרצחים הפוארטו ריקנים בטבח. וב־2010 הגיש ארגון שורת הדין, שייצג את קרובי קורבנות הטבח, תביעה נגד ממשלת קוריאה הצפונית בבית משפט פדרלי של ממשלת ארצות הברית בפוארטו ריקו. בית המשפט קבע כי על קוריאה הצפונית, שלקחה חלק באימון המחבלים, לשלם פיצויים בסך 378 מיליון דולר למשפחות הקורבנות.
ואילו בישראל, 50 שנים חלפו ומאז שדה התעופה התרחב והעביר את כל פעילותו לטרמינל 3, הגלעד שנבנה לזכר ההרוגים נותר בטרמינל 1 ועמו, כך נדמה, גם סיפורו של הטבח. “הגלעד ממש מעלה אבק. חבל. בעיניי מאוד חשוב שידברו על זה ויזכרו את זה", אומרת צוקרמן לוי.
“כשהתובע הצבאי הראשי הסביר למה הוא לא מבקש עונש מוות, הוא אמר שמדינת ישראל מקווה ומאמינה שלא יהיו עוד מעשים כאלה", אומר קרמניצר. “אני חושב שאם התחזית הזאת הייתה מתממשת, הטבח הזה היה נחרט בתודעה באופן מאוד חזק. אבל העובדה היא שמאז, במשך כל השנים, אנחנו נתונים להתקפות טרור קשות ואכזריות. ולכן, אומנם לא נעים להגיד, אבל המקרים המאוחרים יותר מטביעים את חותמם בציבור מאשר המקרים הישנים. יש דורות שבשבילם זה כבר היסטוריה".
התרעות פיקוד העורף