ב-2018 עבדה חוקרת המאובנים לורה שקלפורד (Shackelford) במערות בהרי צפון לאוס, וחיפשה אחר שרידים של אנשים קדומים. כמה ילדים מהכפר השכן הגיעו לחפירה, וסיפרו לה ולמדענים האחרים בצוותה על מערה נוספת, שבה ראו עצמות. אמנם המדענים שהגיעו מלאוס עצמה הזהירו שבאזור בו נמצאת המערה יש הרבה נחשי קוברה, אך הם החליטו בכל זאת לבדוק את העניין.

שקלפורד נכנסה לחלל הקטן שאליו כיוונו אותם הילדים, סרקה את הקרקעית, ולא מצאה דבר. "אבל אז הדלקתי את הפנס, והסתכלתי למעלה", סיפרה בראיון לניו-יורק טיימס. "כל מה שיכלתי לראות היו עצמות ושיניים, תקועות עמוק בקירות ובתקרת המערה. הן היו בכל מקום".

החוקרים החלו לעבוד על הממצאים ב"מערת הקוברה", כפי שהיא כונתה, אף שבסופו של דבר לא נראה שם אפילו נחש אחד. היו שם כל כך הרבה עצמות, שהם נאלצו לחצוב חלקים מהסלע עצמו, ולהמיס אותו בעזרת חומצה כדי לחלץ את השרידים. רוב העצמות שבחנו התבררו כשייכות לבעלי חיים שונים מהסביבה, כמו חזירים, איילים או פילים. אבל שן אחת תפסה מיד את תשומת ליבם.

כבר ממבט ראשון היה ברור שמדובר בשן טוחנת של אדם. תיארוך של שכבות הסלע בה היא נמצאה העלה שהאדם אליו השתייכה חי בין 131 אלף ל-164 אלף שנים לפני זמננו, עשרות אלפי שנים קודם להגעת האדם המודרני לאזור. כלומר, מדובר באחד המינים האחרים בסוג הומו, שכבר נכחדו – כמו הניאנדרטלים או הומו ארקטוס. אבל מי מהם? בחינה מדוקדקת העלתה שהשן שייכת לאחד המינים המסתוריים ביותר במשפחת האדם: האדם הדניסובי. זה רק המאובן השני של אדם זה שנמצא מחוץ למערה אחת בסיביר, והראשון שנמצא בדרום מזרח אסיה.

צפו בסרטון קצר של "מערת הקוברה". הכניסה למערה משמאל: 

ניאנדרטלים ודניסובים
האדם הדניסובי הוא הראשון, והיחיד עד כה, שקיומו ידוע לנו אך ורק בזכות החומר הגנטי שחוקרים הצליחו להפיק ממאובנים. אז מי היו הדניסובים? הם קרובים מאוד לאדם הניאנדרטלי, שעל קיומו ידוע לנו כבר יותר מ-150 שנים. הניאנדרטלים לא היו אבותינו, אלא מעין בני דודים: השושלת שהובילה אליהם נפרדה מזו שהובילה אלינו לפני כ-800 אלף שנים. אבותיהם הגיעו מאפריקה, אך הם חיו באירופה וגם באסיה, עד לפני כ-40 אלף שנים. הם היו דומים לנו מבחינה חיצונית, עם כמה הבדלים קלים – לא היה להם סנטר בולט כמו שלנו, המצח שלהם היה נמוך יותר, ורכסי הגבות בולטים יותר. יש בידינו מאובנים רבים שלהם, ואנחנו יודעים שהם חיו בקבוצות, צדו בעלי חיים גדולים ועיבדו את עורותיהם בעזרת כלי אבן שיצרו. הם גם עסקו באמנות, והשאירו אחריהם ציורי קיר בצבעים שונים ותכשיטים עדינים מצדפים ומעצמות.

ב-2010 הצליחו חוקרים לראשונה להפיק DNA ממאובנים של אדם ניאנדרטלי שנמצאו באירופה. השוואה עם DNA של אנשים החיים כיום הראתה מאוחר יותר שהייתה "החלפת גנים" בין שתי הקבוצות – כלומר, ניאנדרטלים ובני המין שלנו, הומו ספיינס, העמידו צאצאים משותפים. אותה החלפת גנים התרחשה כנראה באזור שלנו, במזרח התיכון, כאשר אבותינו עזבו את יבשת אפריקה שבה המין שלנו התפתח. כתוצאה מכך, רוב האנשים החיים כיום שמוצאם אינו מאפריקה, וגם חלק מהאפריקאים, נושאים בתאיהם מעט חומר גנטי ניאנדרטלי.

כמה חודשים לאחר אותו מאמר מ-2010 פורסם מאמר נוסף, שבו בדקו חוקרים DNA שהופק מעצם אדם במערת דניסובה בסיביר. עד אז, ההנחה הייתה שהעצם הזו הייתה שייכת גם היא לניאנדרטל, אך המחקר הגנטי העלה שמדובר באוכלוסייה אחרת, קרובה מאוד – כזו שנפרדה מהניאנדרטלים מאות אלפי שנים לאחר שהשושלת שלנו נפרדה מהם. אותם אנשים מסתוריים קיבלו את השם "דניסובים", על שם המערה. עם הזמן נמצאו גם כמה שיניים שהיו שייכות לדניסובים, ולאחרונה התגלתה לסת במערה בטיבט, שלפי ניתוח החלבונים שהופקו ממנה שייכת גם היא לקבוצה זו.

תנה את שמה לאדם הדניסובי. הנוף ממערת דניסובה  (צילום: Mike Morley, Flinders University)תנה את שמה לאדם הדניסובי. הנוף ממערת דניסובה (צילום: Mike Morley, Flinders University)

DNA דניסובי באוסטרליה
גם את ה-DNA הדניסובי, כמו את הניאנדרטלי, הישוו החוקרים לחומר הגנטי של אנשים מודרניים, ומצאו שגם הם העמידו צאצאים עם אבותינו – או לפחות עם אבותיה של קבוצה מסוימת של בני אדם מודרנים. שכן ה-DNA הדניסובי נמצא אצל הרבה פחות אנשים, ובעיקר אצל אלו שמוצאם מאיי פולינזיה, מאינדונזיה ומהאבוריג'ינים של אוסטרליה.

איך הגיע ה-DNA הדניסובי לקבוצות אלו? ההשערה הרווחת היא שבעוד שהניאנדרטלים פגשו את האדם המודרני ממש ביציאתו מאפריקה, ולכן הגנים שלהם נמצאים אצל צאצאיהם של כל אותם אנשים שיצאו מיבשת זו, הדניסובים פגשו אותו מאוחר הרבה יותר. נראה ששתי הקבוצות נפגשו בדרום מזרח אסיה, כאשר אבותיהם של הפולינזים והאבוריג'ינים עשו את דרכם מאפריקה.

הבעיה הייתה שעד עכשיו לא נמצאו כל מאובנים דניסובים באזור זה: הם היו ידועים רק מסיביר ומטיבט, שמצויים מאות רבות של קילומטרים צפונה משם. השן הדניסובית שנמצאה בלאוס, מדינה השוכנת מצפון לתאילנד, היא הראייה הישירה הראשונה לכך שבני הקבוצה הזו אכן חיו גם באזורים הטרופיים של דרום מזרח אסיה.

"ידענו שהדניסובים צריכים להיות שם", אמרה שקלפורד. "זה נהדר שיש לנו עכשיו ראייה ממשית לקיום שלהם באזור".

הגיבורות הנשכחות
איך קבעו החוקרים שהשן אכן הייתה שייכת לדניסובים? כל המאובנים הקודמים של אנשים קדומים אלו זוהו לפי DNA, או במקרה של הלסת הטיבטית, חלבונים. לרוע המזל, התנאים בלאוס, ובמיוחד מזג האוויר הטרופי, אינם מתאימים לשימור DNA. החוקרים שיערו שיהיה קשה, וכנראה בלתי אפשרי, להפיק מהשן חומר גנטי, וידעו גם שכדי לנסות לעשות זאת הם יצטרכו להרוס חתיכה מהשן היקרה. לכן הם ניסו קודם לכן להפיק DNA מכמה עצמות בעלי חיים שנמצאו לצד השן, וראו שאינם מצליחים לעשות זאת. בעקבות זאת הם ויתרו על הניסיון לחזור על התהליך עם השן עצמה.

די בשן אחת כדי לזהות את המין הביולוגי של המאובן. השן שנמצאה ב''מערת הקוברה'' (צילום: מתוך המאמר המקורי)די בשן אחת כדי לזהות את המין הביולוגי של המאובן. השן שנמצאה ב''מערת הקוברה'' (צילום: מתוך המאמר המקורי)

עם החלבונים, לעומת זאת, היה להם קצת יותר מזל. הם הצליחו להפיק חלבונים מאמייל השן, אך פה נתקלו בבעיה אחרת: החלבון שמצאו זהה אצל בני אדם מודרנים, ניאנדרטלים ודניסובים. היות שכך, אי אפשר לקבוע בעזרתו לאיזו מהקבוצות השתייך בעל השן.

או יותר נכון, בעלת השן: שכן את המידע הזה הם כן הצליחו לקבל מהחלבון. בחלבון אמלוגנין, אחד מחלבוני האמייל, יש חלק שנמצא רק אצל זכרים, בעלי כרומוזום Y. החלק הזה לא נמצא על השן מלאוס. החוקרים משערים אם כך שהשן הייתה שייכת לנקבה, ולפי צורתו של שורש השן, שמשתנה במהלך החיים, כנראה לילדה, בת תשע או פחות.

לא ה-DNA, וגם לא החלבונים, הובילו את החוקרים למסקנה שאותה ילדה הייתה דניסובית: אלו היו המאפיינים האנטומיים של השן. החוקרים בחנו בפרטי פרטים את הרכסים והשקעים על משטח השן בעזרת סריקות ממוחשבות, והישוו אותה למאות שיניים אחרות, מאנשים מודרניים וממאובנים. כך מצאו שהשיניים הדומות ביותר לשן מלאוס היו אלו שנמצאו עם הלסת הטיבטית, זו ששויכה לדניסובים.

זה אולי נשמע מוזר שאפשר לקבוע מסקנה נחרצת רק על סמך המבנה של שן אחת, אבל בתחום חקר המאובנים זה קורה לא מעט. שיניים הן קשות מאוד ומחזיקות מעמד זמן רב, אפילו יותר מעצמות. לכן, לעתים קרובות הן השרידים היחידים שאנחנו מוצאים מבעלי חיים שמתו לפני מאות אלפי או מיליוני שנים. למרבה המזל, השיניים הן גם מאוד ייחודיות, ולמינים שונים יש לרוב מבנה שיניים שונה, גם אם רק בפרטים קטנים. שתי העובדות האלו הפכו את השיניים לחשובות במיוחד עבור חוקרי המאובנים, שלומדים את ההבדלים המזעריים ביותר בין המינים. "שיניים הן הגיבורות הנשכחות של חקר המאובנים", סיכמה שׁרה ביילי (Bailey), שהייתה בין החוקרים שבחנו את הלסת הטיבטית, אך לא השתתפה במחקר החדש.

בקור הסיבירי, בחום הטרופי
היות שהניאנדרטלים והדניסובים היו קרובים כל כך זה לזה, בהחלט ייתכן שמאובנים רבים שכבר יש בידינו ומסווגים כניאנדרטלים, שייכים בעצם לדניסובים. ואולי יש דניסובים גם בקרב מאובנים שסווגו למינים אחרים. לפני כשנה התפרסם מאמר בו נחשפה גולגולת של מין אדם קדום שנמצאה בצפון מזרח סין, והחוקרים שבחנו אותה שייכו אותה למין חדש למדע – הומו לונגי (Homo longi, "אדם דרקון"). אך חוקרים רבים סבורים שהגולגולת עשויה להיות של אדם דניסובי, בין השאר משום שהשן הבודדת שנמצאה איתה דומה לשיניים בלסת הטיבטית.

גם ללא מאובנים נוספים, כבר יש דברים חדשים שאנחנו יכולים ללמוד מהשן שנמצאה בלאוס, אף על פי שמדובר בשריד קטן ויחיד. קודם כל, אנחנו לומדים ממנה שהדניסובים חיו באזור הטרופי של דרום מזרח אסיה, בתנאים שונים מאוד מאלו של סיביר ושל הרמה הטיבטית, ששניהם מתאפיינים באקלים קר מאוד. "אנחנו יכולים להתחיל לבנות תמונה של עד כמה הדניסובים ידעו להסתגל לסביבות שונות", אמרה ביילי בראיון לכתב העת המדעי Science. "הם חיו בסיביר, הם חיו באזורים גבוהים, הם חיו ביערות טרופיים. זה די מדהים".

יכולת ההסתגלות הזו משותפת גם לקבוצה אחרת של בני אדם, העירה שקלפורד בראיון לנשיונל ג'יאוגרפיק – אנחנו עצמנו. "זה גורם לי לחשוב על הדמיון בינינו ובין הדניסובים. אנחנו יוצאי דופן ביכולת שלנו להסתגל – זה פחות או יותר סימן ההיכר של בני האדם המודרניים".

סרטון המסכם את המחקר (באנגלית). מקור: Flinders University: