אירוע חגיגי וצנוע נערך בלשכת ראש הממשלה יצחק שמיר באוקטובר 1990. בני משפחה, עובדי הלשכה והנהגים, כמה שרים וכמה מוותיקי הלח”י, התקבצו בחדר הישיבות. פני כולם זרחו. עוגה הונחה על השולחן, ועליה הכיתוב: “לראש הממשלה מר יצחק שמיר כה לחי עד 120”. שולמית ויצחק שמיר החזיקו בסכין ופרסו יחדיו את העוגה. השמחה הייתה רבה: יום הולדת 75 לראש הממשלה. החגיגה הזאת עלולה הייתה שלא להתקיים אילו היה מצליח כמה חודשים קודם לכן אותו “תרגיל מסריח” שבישל מי שהיה עד אז שותפו־יריבו של שמיר – שמעון פרס – ושם קץ לממשלת האחדות הלאומית.

כמי שארגן את החגיגה, גם הגשתי לשמיר שי: ספר. על כריכתו הופיעה תמונתו והכותרת: “נאום ראש הממשלה”. בתום הטקס הקצר, שמיר נכנס לחדרו להמשך סדר יומו ואני אחריו. השמחה התחלפה בכעס: “תגיד, יוסי, על זה מבזבז מנהל הלשכה את זמנו? על זה מוציאים כסף?”, אמר כשהוא מניף מולי את הספר. לא היו מילים בפי. יצאתי נזוף והמום מהחדר, אבל בלעתי את עלבוני והמשכתי לתפקד כרגיל.

כעבור יום־יומיים ראש הממשלה נרגע והגיש למנהל לשכתו עותק של הספר, ובו ההקדשה: “ברכות להמשך השותפות”. הספר שיזמתי את הפקתו ועריכתו הוא קובץ של 75 נאומים, כמספר שנותיו של ראש הממשלה; מבחר של נאומים וברכות שנשא באירועים שונים מאז נבחר ב־1983 לתפקיד הרם, כיורשו של מנחם בגין. שותפיי לעריכה היו חבריי מ”מעריב”: יוסף כרוסט ושלמה אוקון, עליהם השלום. בית יאיר, בניצוחו של אנשל שפילמן המנוח, הדפיס את הכרך הנאה.

בציבור לא נחשב שמיר כאורטור גדול. לדעתי, זוהי דעה מוטעית. כמי שליווה אותו במרבית האירועים בשמונה השנים שפעלתי לצדו, אני יכול להעיד שנאומיו היו תכליתיים, אידיאולוגיים, ספוגי אמונה ומרוממי רוח. אכן הוא לא ידע לאמץ, וגם לא רצה לאמץ את כישרון המשחק של קודמו, אבל נאומיו שיקפו את דעותיו הנחרצות, את עומק דבקותו ברעיון האחדות הפנימית בעם ואחדות המולדת ההיסטורית במדינה.

רק מי ששמע את מרבית נאומיו במעמדות שונים, עצרות עם, כינוסים, טקסים ממלכתיים ואחרים – היה יכול לספוג את עומק המחשבה והכוונה בדבריו. נאום, לדידו של שמיר, היה מעין מעשה מדיני, ולכן כל מילה, כל משפט, היו מחושבים ומהודקים. רק לא פראזות.

יותר מכל אדם אחר ספגתי מדי יום את רעיונותיו, מחשבותיו, הגיגיו. ליוויתי אותו למרבית האירועים עם טייפ נייד בידי, אמרתי בלבי: מן הראוי לקבץ מבחר מהנאומים הללו, להוציאם לאור כספר, ובכך להשיג שתי מטרות: להראות לכל שאכן היה יצחק שמיר נואם טוב, נעדר שמץ של דמגוגיה, חסכן במילים ועמוק במחשבות שבהן שיתף את שומעיו – וכמובן להשפיע עליהם, להטמיע בלבם את העקרונות והאמונות שהנחוהו כמצפן בדרכו כמנהיג האומה. במילים אחרות – לחנך. כי אצל יצחק שמיר נאום לא נועד להרשים בשימוש במליצות או בחידודי לשון. נאום צריך למלא אינטרס לאומי, ולכן להיות ממוקד, מחושב, משרת את המטרה. לא מילים בעלמא.

יוסי אחימאיר עם יצחק שמיר (צילום: ראובן קסטרו)יוסי אחימאיר עם יצחק שמיר (צילום: ראובן קסטרו)

היום, עשר שנים לאחר פטירתו של ראש הממשלה השביעי, ו־30 שנה לאחר שפרש מראשות הפירמידה השלטונית (עוד ארבע שנים כיהן כח”כ מן השורה, לאחר ששרביט הנהגת הליכוד עבר לידי נתניהו), כשאני נוטל לידי את הספר “נאום ראש הממשלה”, מדפדף בו, סיפוקי רק גובר והולך: ב־75 הנאומים הללו באה לידי ביטוי המורשת הציונית והיהודית של ראש הממשלה הצנוע ביותר, המאמין ביותר, שלא זז כהוא זה מעקרונותיו, אבל ידע גם להיות פרגמטי בשעת הצורך.

הפרגמטיות של שמיר טרם באה לידי ביטוי באותה שנה, 1990, וגם בזו שאחריה – כאשר במלחמת המפרץ הגיע למסקנה שאל לה לישראל להגיב ולהסתבך, הגם שהותקפה בטילי סקאד עיראקיים, ובוועידת השלום במדריד, כאשר הסכים לפתיחה טקסית בינלאומית של הוועידה. הוא ניסה לרכך את התיאבון של אריק שרון להקים עוד ועוד התנחלויות, בעיקר לשם התרסה, למגינת לבה של ידידתנו הגדולה ארצות הברית. שמיר המעשי והשקול העדיף עיבויים של יישובים קיימים בחבלי יש”ע.

לכל אורך פעילותו של ראש הממשלה שמיר, חוט השני העובר בכל נאומיו מסתכם בשתי מילים: אחדות לאומית. דווקא האיש המקובע בעמדותיו האידיאולוגיות, ובראשן חזון ארץ ישראל השלמה ומניעת הקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן, שאף בכל מאודו לאחדות לאומית בממשלה, שבראש ובראשונה תכיל את שני הגושים הפרלמנטריים. לשם כך ידע שעליו להתפשר במקצת.

וכך אמר עוד כשהציג בכנסת את ממשלתו הראשונה, הימנית, באוקטובר 1983: “הייתי משוכנע שבכוחה של ממשלה כזאת (של אחדות ימין ושמאל – י”א) רבים הסיכויים להתגבר על הקשיים הכלכליים והחברתיים של המדינה. נוסף על כך, ממשלה כזאת תעצור את תהליך הקיטוב בעם המאיים בממדיו המופרזים על שלמותנו ואחדותנו, תתרום לשיפור האווירה הפנימית ותחזירנו לנורמות של ויכוחים דמוקרטיים, תרבותיים, בין האסכולות השונות, תגביר את תדמית ההרתעה הישראלית בפני אויבים ותעלה את מעמדנו בזירה הבינלאומית בעיני ידידים ואויבים כאחד”.

האחדות הזאת כוננה רק כעבור תשעה חודשים בעקבות התיקו בבחירות לכנסת ה־11, יולי 1984. אז גם המערך התרצה והצטרף לממשלת אחדות לאומית שבה השניים, יצחק שמיר ושמעון פרס, יכהנו ברוטציה, כל אחד 25 חודשים. שמיר נעדר האגו אפילו ויתר לפרס, שדרש במפגיע להיות ראשון ברוטציה.

בעקבות תוצאת התיקו הציג שמיר את רעיון האחדות הלאומית למרכז תנועת החרות בספטמבר 1984, כשקרא ל”שביתת נשק פנימית”. וכך אמר: “לפני הבחירות ואף זמן רב לפני כן קראנו (לא "קראתי" – י”א) להקמתה של ממשלת אחדות לאומית. גם כאשר יריבינו הגדירו אותה ‘ממשלת שיתוק לאומי’, אנו לא חדלנו לקרוא להקמתה. עשינו זאת מתוך תחושת אחריות לאומית, מתוך הבנת גודל האתגר, מתוך שכנוע עמוק שרק על ידי שיתוף פעולה מלא של המגזרים העיקריים במשק ובציבור, אפשר להתגבר על הקשיים ולמצוא פתרונות לבעיותינו הכלכליות. הליכוד, הקרוב לעם, המזדהה עם התחושות הרווחות בקרב העם, כיוון שוב פעם לדעת העם. הוכח שוב: הליכוד והעם חד הם, הליכוד והעם רצו ורוצים ממשלת אחדות לאומית”.

רב המשותף

באוקטובר 1986 החליף שמיר את פרס בראשות הממשלה, בהתאם להסכם הרוטציה. בהציגו את ממשלתו לאישור הכנסת, אמר בפתח דבריו: “הממשלה שבראשותי תציב את אחדות העם בראש מעייניה. היא תימנע מפלגנות ומקיצוניות, תחתור לכבוד הדדי ולהתחשבות בזולת, ותשאף להגביר את אהבת ישראל בתוכנו. המחיצות והפערים בחברה הישראלית קטנים מכפי שניתן להתרשם מן הוויכוחים ומן החיכוכים הזוכים לעתים להבלטה יתרה. אין לי ספק שהציבור בארץ כמה ומייחל ליתר אחדות ולהסרת המחיצות, ובנושא זה כל אחד מאיתנו יכול לתרום את תרומתו – המורה בכיתה, הפקיד המשרת את הציבור, הפועל במפעל, אך הדוגמה צריכה לבוא מכאן, מיושבי הבית הזה”.

בדצמבר 1988 הייתה בידי שמיר היכולת להרכיב ממשלה צרה, בלי המערך ובלי האחדות. היה לו רוב לכך. “ידעתי כי יש בידינו לכונן ממשלה בעלת רוב קטן בכנסת”, אמר, “אך לאורך כל הדרך סברתי כי אנו מצווים לעשות מאמץ להרחבת בסיסה של הממשלה – שכן חרף חילוקי דעות אידיאולוגיים לא מעטים בין שתי המפלגות הראשיות, לדעתי רב המשותף – שביסודו חזון הציונות ותקומת ישראל בארצו – מן המפריד”. הוא הוסיף: “פלורליזם של דעות ואסכולות הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים של חברה חופשית ותוססת, אך בתנאים המיוחדים של הווייתנו אנו חייבים לנהוג באיפוק ביישומם של עקרונות, להתחשב בזולת ולהבין שוויתור ופשרה בתוכנו פנימה הם חיוניים למען האינטרס העליון של המדינה”.

ב־17 במאי 1989, 12 שנה לאחר המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד ובגין לשלטון, הציג שמיר בכנסת את עיקרי יוזמת השלום של ארצות הברית, שישראל הסכימה לה, הגם שבתוך הליכוד קמו לה ולראש הממשלה מתנגדים חריפים, כשם שעלו קולות סירוב במחנה הערבי. “יצאנו לדרך שיש בה סיכונים” – הכריז שמיר – “אך יש בה גם סיכוי... ביחס להסכמי קמפ דיוויד, רמת הסיכונים הפעם נמוכה יותר, כי היום יש לנו 80 אלף מתיישבים יהודים ביהודה ושומרון, כן ירבו, הרבה יותר משהיו לנו בתקופת קמפ דיוויד... ממשלת ישראל תעשה כל שביכולת אנוש להבטיח את הביטחון בכל תחומי ארץ ישראל בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו, ועם זאת תפעל ללא לאות לקידום השלום עם שכנינו. שני הדברים הללו אין סתירה ביניהם, אדרבא, הם משלימים זה את זה”.

את נאומו סיים שמיר – לא פחות ולא יותר – בציטוט מדברים שהשמיע מנהיג מפ”ם יעקב חזן, בטקס שבו קיבל את פרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה (פרס שהוענק גם ליצחק שמיר ביום העצמאות תשס”א). וכה אמר חזן: “כאשר בקונגרס הציוני בארץ הוטל עליי ועל מר בגין לסיימו, עליתי על הבמה ואמרתי ‘המאחד את שנינו הרי זו אהבת ישראל, ורק על יסוד זה אנו מסוגלים לסיימו יחד’. וכך עתה הננו יושבים כאן, בעלי דעות שונות ולעתים אף מנוגדות, אבל אהבת עמנו והדאגה לעתידו היא המלכדת את כולנו”. שמיר סיכם: “אני מסכים לכל מילה מדברים אלה”.

יוזמת השלום האמריקאית לא יצאה אל הפועל, ואז, בתחילת 1990, החלה האחדות הלאומית בממשלה להיסדק. שמיר עשה כל מאמץ מול ניסיונות הפירוק, הריסת האחדות הלאומית, שהיא כדבריו “עוגן עצום בים הסוער של הגלים המסתערים עלינו”. בנאום שנשא לפני ותיקי תנועת ז’בוטינסקי הדגיש: “בשביל מה שילמנו מחיר כבד בעד הקמת ממשלת האחדות הלאומית, הראשונה והשנייה, ויתרנו ויתורים רבים כדי להתקדם? מי רוצה לוותר, כלום נוצרנו לוויתורים? אבל השגנו דבר גדול מאוד בגלל קיומה והקמתה של ממשלת אחדות לאומית. העולם כולו יודע שבראש מדינת ישראל יש ממשלה שבתוכנית שלה בקווי היסוד כתוב: לא תקום מדינה פלסטינית, לא יהיה משא ומתן עם אש”ף, ירושלים תהיה לנצח בירת ישראל. זה ההבדל. ואם מישהו באירופה, באמריקה, באסיה, יכול לתקוף אותי, הוא חייב לדעת כי אני אומר את אשר אני אומר בשם ממשלת ישראל ומדינת ישראל, וזה הישג עצום”.

ביוני 1990, כאשר היה ברור שממשלת האחדות הלאומית הגיעה לסוף דרכה, באשמת אגף שמאל שלה ופרס בראשו, קרא שמיר בנאום נוסף “לכל העם בישראל לשמור על אחדות מקסימלית, להימנע ממלחמת אחים, להימנע מהשמצות ומגידופים הדדיים, לכבד איש את רעהו”, והוסיף: “למרות חילוקי הדעות, כולנו בנים לעם אחד, ותהיה הממשלה אשר תהיה. העם צריך לשמור על אחדות, על שלום פנימי, כולנו רוצים בשלום עם שכנינו, אפילו עם אלה שהם היום אויבינו, אבל לפני שיהיה שלום עם כל האזור, צריך להיות שלום פנימי, אחווה בתוך עם ישראל”.

מול האיומים

שמיר לא ויתר כהוא זה על אף אחד מהעקרונות המנחים אותו, שאותם אימץ מאז היה חניך בית”ר עוד בפולין בטרם עלה ארצה ב־1935: שלמות הארץ, קיבוץ הגלויות, חברה דמוקרטית, כלכלה חופשית, זכות ההתיישבות בכל חבלי המולדת, השלום עם שכנינו (“שלום תמורת שלום”) ומדיניות שדוחה כל לחץ המופעל עלינו מבחוץ. על כל אחד מעקרונות אלה אפשר למצוא דברים שהשמיע בנאומיו בהזדמנויות שונות, שבהם ביטא את רחשי לבו ואת עמודי מדיניותו. והכל למען עם ישראל, ביטחונו, זכותו והמסורת שלו. אבל כחוט השני עובר ברבים מנאומיו הרצון הכמעט אובססיבי בשלום פנימי, באחדות פנימית, באיפוק במאבקים הפוליטיים. כמה המסר הזה חשוב לנו בימינו, עשר שנים לאחר שהאיש הצנוע הזה, אבל החזק כסלע איתן, הלך לעולמו; כאשר שנים עוד קודם לכן השקיף מקומה 10 בבניין בלב תל אביב על חזונות חייו, ובראשם רעיון האחדות, וראה אותם הולכים ומתמוססים.

שש שנים אחרי אותו אירוע חגיגי בלשכת ראש הממשלה בירושלים, שבו חגגנו לו את יום הולדתו ה־75, יצחק שמיר היה כבר “מי שהיה”, אזרח מכובד, פרטי, היושב בלשכה שהוקצתה לו בבית “אמות משפט” בתל אביב. מעטים ביקרו אותו כי ככה זה בפוליטיקה. ממהרים לשכוח את הלשעברים, אפילו אם כיהנת כראש ממשלה במשך כשבע שנים.

הייתי בין אלה שנהגו לבקרו אחת לשבוע־שבועיים. או אז סגור לבו נפתח בפני אורחו, אשר למד במפגשים אלה דברים רבים על שיקולי החלטותיו, מה שלא תמיד ידע בזמן אמת. ציור של זאב ז’בוטינסקי, מעשה ידי אורי ליפשיץ, קישט את הקיר מאחוריו, ולידו דגל ישראל.

בחדר סמוך ישבה פאני המזכירה. השולחן הרחב היה חף מכל נייר או חפץ. רק ספר אחד היה מונח עליו, “נאום ראש הממשלה”. שמיר נטלו בידיו, ליטפו, דפדף בו, נעץ בו עיניו בערגה, הביט בי ואמר בלחש: “נו, יוסי, עשיתי משהו, נכון?”. האיש היה מרוכך ומלא סיפוק. ראיתי שבדיעבד הוא אסיר תודה לי על ש”בזבזתי” מעט מזמני כרל”ש על מנת להפיק קובץ זה, הכולל בין מאות עמודיו לא מלל סתמי ונפוח, אלא נאומים שמבטאים פעילות ענפה, רבת חשיבות, בניווט אחראי של ספינת ישראל, בים הסערות סביב, בימי מלחמה ושלום, עלייה וקליטה, פילוג ואחדות, ורק לא ימי קטנות.

נס האחדות שראש הממשלה יצחק שמיר הניף בעקביות ובאמונה בשנות כהונתו, יותר מכל מנהיג שהיה לפניו (ולא “אחדות” חסרת כיסוי בנוסח ממשלת בנט־לפיד), הוא ציוויו של שמיר לנו בימים אלה של מערכת בחירות מתלהטת, שסעים, קרעים והשמצות. מי כמוהו ידע, שבלי אחדות פנימית, אמיתית, איתנה ככל האפשר, לא יהיה בכוחנו לעמוד מול האיומים המתעצמים מבחוץ.