את הסיפור הבא היו מתקשים להמציא כנראה גם התסריטאים המוכשרים ביותר של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה: דמיינו את השודדים המתוחכמים של הסדרה "בית הנייר" פוגשים את מארי אנטואנט במוזיאון ירושלמי קטן, כשבדרך נעלמים למשך 25 שנים 106 שעונים נדירים בשווי מעל 150 מיליון דולר. נשמע מופרך? לא אם שואלים את חוקרי המשטרה וצוות המוזיאון לאמנות האסלאם, שם התרחשה בשנות ה־80 אחת התעלומות הגדולות בישראל - שוד השעונים הנועז, שבו נגנב אוסף יקר ערך ופוזר בין שלוש יבשות.
התעלומה ההיא מתעוררת לחיים בימים אלה בסיור חדש במוזיאון בשם “בעקבות שוד השעונים הגדול", שלוקח את הקהל לליל הפריצה, דרך שנים של חקירה שהובילה לחשיפת הגנב ועד החזרת השעונים לישראל. “סיפור השוד עצמו היה גדול ומדובר לא פחות מערכו ושוויו של האוסף הנדיר", אומר אבישי ירקוני, מנהל השיווק והאירועים במוזיאון, שנכח בעת החזרת חלקו הראשון של האוסף ב־2006. “לכן, לאורך השנים, הזרקור הופנה לא מעט לתעלומה ולנועזות האירוע, ופחות לפרטים היבשים. כמו סיפור הוליוודי על כל מאפייניו".
צוות המוזיאון שהגיע בבוקר יום ראשון, 17 באפריל 1983 לחדר התצוגה, לא האמין למראה עיניו: החדר, שכלל אוסף שעונים נדיר, היה ריק לגמרי, ובחלל נותרו רק כלי פריצה וכמה עטיפות של ממתקים שהשאיר אחריו הגנב לאחר לילה של עבודה והעמסה לרכב מתחת לאפם של שני מאבטחים. “האולם אובטח בצורה מינורית. כל הקונספט של אבטחת אמנות בארץ היה חדש", מספר ג’ניה פרומין, מדריך בכיר במוזיאון לאמנות האסלאם.
“הפריצה התרחשה דרך מערכות האוורור שפונות אל צדו השני של הרחוב, והועמד רכב שהסתיר את הפתח. הגנב שהה באולם לאורך הלילה, חתך ויטרינות והעמיס 106 פריטים נדירים ושעונים יקרי ערך. הוא אסף מידע מקדים, חיבר סטטוסקופ לדלת ויצא עם השלל".
האוסף, הנחשב שלישי בגודלו בעולם, נתרם למוזיאון על ידי בתו של סר דיוויד סלומונס מטעמי ציונות. על פי הערכות, שוויו עומד כאמור על למעלה מ־150 מיליון דולר. האוסף כלל 40 יצירות של אברהם לואי ברגה, שען וממציא שווייצרי מהמאה ה־19. אחד השעונים יוצר על ידי ברגה עבור המלכה מארי אנטואנט ומכונה בעולם האמנות “המונה ליזה של השעונים".
שוויו לבד מוערך בכ־50 מיליון שקלים. “זהו אחד האוספים הראשונים בהיסטוריה של פריטים מכניים בשענות, צעצועים מכניים ותיבות נגינה מהמאה ה־18 וה־19", מסביר פרומין. “הוא הגיע עם קטלוג מדעי נדיר לתקופה, והושקעו בו המון מאמצים וממון. השעון של מארי אנטואנט נחשב הכי משוכלל שיוצר אי פעם: שעון ענידה עם 823 חלקים נפרדים, זהב, פלטינה ובדולח. הוא נחשב לסמארטפון של המאה ה־19 כי פעלו בו יותר מעשרה לוחות מכניים בו זמנית ועבדו עליו המון שנים".
לאחר השוד, הוקם במשטרה צוות חקירה מיוחד בימ"ר ירושלים, שניסה לפענח את התעלומה שהכתה גלים בעולם. במסגרת הפרשה אף הוצע פרס של שני מיליון דולר למוצא האוסף, כולל פטור ממס שאישר משרד האוצר. “כל עובדי המוזיאון נחקרו", מספר ירקוני. “החוקרים חשדו בתחילה שהשען המיתולוגי שלנו, אוהנס מרקרייאר, שהיה אמון על האוצר והכיר את ערכו, סייע לשוד. אבל זה כמובן התגלה כלא נכון.
אנשים מהמוזיאון העריכו בשנים ההן שהגנב מכיר ויודע את ערך האוסף. היה לעג פה ושם לנוהלי האבטחה שהיו אז, ומדי פעם היו גם צצים טלפונים של אנשים שדרשו את הפרס. אפילו הייתה שמועה שאיחוד האמירויות הזמינה את השוד כי אף אחד לא יכול להזמין גניבה כזו יקרה. אף אחד לא חשד שמדובר בקיבוצניק מישראל".
במהלך החקירה נבדקו עבריינים מוכרים עם פוטנציאל חזרה לעולם הפשע ועם חיבה לחפצי אמנות. אחד מהם היה נעמן דילר מקיבוץ עין החורש, שכבר ריצה בעבר מאסר על פריצה. הוא נחקר, אבל הצליח להערים על המשטרה עם חותמת מזויפת של ביקורת הגבולות בדרכון, כהוכחה ששהה בחו"ל בליל השוד. לימים התגלה דילר כמבצע השוד, אבל נפטר לפני שהועמד לדין. הוא עבד לבד, העמיד את מכוניתו בצורה שחסמה את שדה הראייה לעוברים ושבים, חדר למוזיאון בקלות ולאורך סוף השבוע ההוא העמיס את הפריטים במכוניתו.
“הוא נכנס מהחלון האחורי, הגיע עם ג’ק הידראולי, הרחיב את הסורגים והשתלשל פנימה עם סולם חבלים", מספר רס"ב עודד יניב, מי שעמד בראש צוות החקירה המחודשת ב־2007. “כל זה נשאר בזירה. דילר יצא ונכנס כמה פעמים. הוא שהה באולם כיומיים, שישי ושבת, אבל כשזייף אליבי, הוסר מעליו חשד".
הסוד נשמר
במשך 25 שנים לא הסתמן קצה חוט לפתרון התעלומה. עד שבאוגוסט 2006, צלצל הטלפון במשרדי המוזיאון. על הקו היה שען מוכר מתל אביב, שהתבקש להעריך 39 שעונים וזיהה את מקורם מיד. ימים לאחר מכן התקשרה עורכת דין, המייצגת לקוחה אנונימית, שביקשה לנהל משא ומתן להשבת 39 פריטים מהאוסף למוזיאון תמורת תשלום. המוזיאון בחר לשלם 150 אלף שקלים לטובת השבת הפריטים.
התרעות פיקוד העורף