זו הייתה אחת המחלוקות הסוערות, המרות והכואבות ביותר שידעה מדינת ישראל, בקושי ארבע שנים לאחר קום המדינה: הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה ב־10 בספטמבר 1952 טלטל את המדינה הצעירה ומציף עד היום שאלות מהותיות שנוגעות בעיצוב דמותו של העם היהודי.
במסגרת ההסכם ההיסטורי, העבירה ממשלת גרמניה פיצויים בסך כ־3.4 מיליארד מארק, השווים לכ־880 מיליון דולר. ההסכם נחתם פחות משמונה שנים לאחר השואה ובשיא ההפגנות נגדו הכריז ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין, כי "הפעם לא נדע גם אנו רחמים כלפי מוכרי דם אחינו והורינו. זו תהיה מלחמה לחיים או למוות".
ההצדקה השלטונית להסכם הייתה הטענה כי הוא הכרחי לקיומה של המדינה הצעירה והענייה, ששיוועה לכסף. עד היום קיים הוויכוח בין מי שטוען שמדובר היה בחבל הצלה לבין מי שסבר שמדובר בחרפה מוסרית.
ההסכם נחתם בעיריית לוקסמבורג בשעה 8 בבוקר של 10.9.1952. תשעה חודשים קודם לכן שב ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, מפגישה חשאית עם קנצלר מערב גרמניה, קונראד אדנאואר.
"אחרי מלחמת העולם הראשונה הטילו פיצויים על גרמניה, ולכן במלחמת העולם השנייה התיישבו משפטנים ארץ־ישראלים ודנו ברגע שבו המלחמה תסתיים וגרמניה תובס והם יוכלו להגיש פיצויים. לכן הם שאלו, איך בדיוק נעשה את זה? בתור מי נגיש תביעה לפיצויים? בתור מה? בתור 'העם היהודי' או בתור יחידים? יש ממש דיונים מפורטים איך אפשר יהיה, מבחינה משפטית, לתבוע פיצויים מגרמניה".
הסכם השילומים, שכלל שילומים ופיצויים אישיים, היווה תקדים במשפט הבינלאומי, שכן מדינת ישראל הוכרה כמייצגת העם היהודי בתפוצות. במבוא להסכם נאמר במפורש כי בימי משטר האימים הנאציונל־סוציאליסטי נעשו מעשי פשע לא ישוערו וכי גרמניה מביעה את רצונה לתקן, בתחומי יכולתה, את הנזק שנגרם על ידי מעשים אלה.
המילים הללו וכן ההסכם ככלל סוכמו לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן בין אדנאואר לגולדמן ולשר החוץ משה שרת. בסיום המשא ומתן התקיימה פגישה בין אדנאואר לבין מנכ"ל משרד האוצר דאז, דוד הורוביץ, שדרש מהקנצלר הצהרת חרטה היסטורית, אולם לבסוף הסכים אדנאואר לניסוח המתאר את הפשעים שבוצעו "בשם" העם הגרמני.
"כדי איכשהו למכור את ההסכם למתנגדים, בן־גוריון הבין שזה חשוב שהגרמנים יביעו חרטה", מסביר ד"ר שגב. "אבל ממש לא עניין אותו אם גרמניה מביעה חרטה או לא. ברור שההסכם לא נחשב לשמחה גדולה. זה קצת דומה למישהו שעושים לו עוול נורא, דורסים אותו והוא מקבל פיצויים מהנהג. אין לו סיבה לשמוח כי הוא איבד רגל ונשאר עם רגל אחת, אבל בן־גוריון חשב שאם כבר איבדת רגל, למה לוותר על הסיכוי לרפא את הרגל השנייה. זאת הייתה התחושה".
מטעמי ביטחון, לתקשורת נמסר מועד אחר לגבי מעמד החתימה. הסיבה: ההסכם נחתם בתום חודשים רבים של מאבק נגד כינונו, התנגדות עזה וקריאות לחרם על גרמניה. "עוד לפני הסכם השילומים, היו דיונים האם מותר או אסור לדבר גרמנית, או האם בכלל מותר לנסוע לגרמניה", אומר ד"ר שגב, "למשל, הייתה תקופה שבדרכונים ישראליים הייתה חותמת 'אסורה הכניסה לגרמניה'. אבל בן־גוריון מעולם לא דיבר על חרם על גרמניה. הוא כמעט תמיד היה בעד קשרים בין ישראל לבין גרמניה המערבית. כי הוא החליט בשלב די מוקדם שישראל תהיה בגוש המערבי".
מבגין ועד הקיבוצניקים
ההסכם כונה "Wiedergutmachung", בעברית "תיקון העוול", ושמו מבטא את לב המחלוקת כולה. עבור רבים מהציבור הישראלי, פשעי הנאצים היו פשעים שאין עליהם סליחה ומחילה, וההתנגדות לכך באה לידי ביטוי בכל זירה.
גם בבית המחוקקים, מפלגת חרות לא עמדה לבדה, בתוך מפא"י נרשמה תחילה התנגדות וחברי מפ"ם התנגדו גם הם להסכם. עיתון "מעריב" ערך משאל בקרב 12 אלף קוראים ו־80% מתוכם התנגדו להסכם. באסיפה שנערכה באגודת הסופרים נאמר: "אל נבוא במשא ומתן עם גרמניה העקובה מדם מיליוני אחינו". הרחוב הישראלי רעש, והמחאה כמעט הובילה למלחמת אחים.
ב־7 בינואר 1952, ביום שבו נערך דיון בכנסת על אודות ההסכם, התחוללה הפגנה גדולה וסוערת בכיכר ציון. עוד באותו הבוקר הוצבו מחסומי משטרה וגדרות תיל ברחובות המובילים לבניין הכנסת, שניצב אז ברחוב המלך ג'ורג'. תנועת הרכבים והתחבורה הציבורית הוסטה למסלולים חלופיים, 600 שוטרים חמושים שמרו מסביב לבניין, ויחידות צה"ל נוספות היו מוכנות להקפצה במקרה הצורך.
אל מול ההמונים בכיכר ציון עלה בגין לנאום ואמר: "כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אומנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון".
בגין עזב את ההפגנה והמשיך את מלחמתו במסגרת הישיבה בכנסת, אלא שההמונים צעדו בעקבותיו לרחבת הכנסת ושם כבר התלהטו הרוחות. ההפגנה הפכה אלימה, כאשר המפגינים פרצו את מחסומי המשטרה, התעמתו עם הכוחות, יידו אבנים לעבר בניין הכנסת וניפצו את החלונות. 92 שוטרים ו־36 אזרחים נפצעו.
הדרמה מחוץ והדרמה בפנים הדהדו זו את זו. כעבור יומיים נוספים של דיונים נערכה הצבעה שמית וכל מחנה גייס את מי שרק היה ניתן. איש חרות אפילו הובא על אלונקה לאחר שלקה בהתקף לב, וחבר כנסת ממפא"י הוזעק מחו"ל. ההסכם אושר ב־61 קולות כנגד 50 מתנגדים. בן־גוריון כתב ביומנו שהפוטש של בגין נכשל.
"הסיפור הזה מעניין כל כך, כי יש בו שילוב בין פוליטיקה למוסר", מנתח ד"ר שגב. "ההפגנה הזאת הייתה הוכחה לכך שזאת לא רק פוליטיקה. התחושה שקורה משהו שלא צריך לקרות עוררה הרבה. אגב, הייתה התנגדות פחותה לפיצויים אישיים. פחות התנפלו, לא הלכו ושרפו חיפושיות ברחוב. לא הייתה התנגדות מהסוג הזה".
"חשוב לזכור שברקע הדברים, וזה כואב לומר, הציונות נכשלה בכך שלא הצליחה להציל את יהודי אירופה", מוסיף מרידור. "יש הרבה שאומרים שמפני השואה יש לנו מדינה, אני אומר בדיוק הפוך - בגלל שלא הייתה מדינה הייתה שואה. לו המדינה הייתה קמה ב־1938, ולא ב־1948, לא הייתה שואה.
"זה דבר שאנשים לא אומרים לעצמם, כי אנחנו גאים, ובצדק, בסיפור ההצלחה האדיר שלנו פה, אבל אנחנו צריכים לזכור שעיקר העניין המוסרי של הציונות היה הצלת היהודים, ובזה לא הצלחנו. יהדות אירופה, היהדות שמתוכה יצאה הציונות, הושמדה. עד היום קשה לתפוס את השמדת היהודים באירופה, עם שלם שהוכרז עליו רצח. מאות אלפים בודדים הגיעו לארץ ישראל ובסופו של דבר מיליונים נותרו שם ונרצחו כי לא היה לאן לברוח".
"בתקופה מאוחרת יותר גם אספתי בולים מכל מיני מדינות ברחבי העולם ושאלתי את אבא שלי 'למה אתה לא מרשה לי לאסוף בולים מגרמניה, אבל אתה מרשה לי לאסוף בולים ממדינות ערב שנלחמו בנו?'. ואני זוכר, כמו היום, שהוא אמר לי 'אין שום השוואה, מדינות ערב נלחמו בנו. הייתה מלחמה, נגמרה המלחמה. הגרמנים לא נלחמו בנו, הם השמידו אותנו'.
"יש הבדל עצום בין מלחמה להשמדה. כשיש מלחמה בין שני עמים, אפשר לעשות שלום אחר כך, לפעמים הצד המפסיד גם מפצה את העם השני, כמו שקרה בהסכם ורסאי. פה לא הייתה מלחמה בין היהודים לגרמנים, אלא רצחו את היהודים. ליהודים לא היה כוח שנלחם נגדם. זה לגמרי שונה. זה אירוע מסדר גודל מוסרי־היסטורי אחר לגמרי".
מרידור מצטט את הפואמה המפורסמת של ביאליק, "בעיר ההריגה", שאותה כתב בעקבות הפוגרום בקישינב ב־1903, באומרו: "וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם, כַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ".
"ביאליק רואה את האנשים פושטים ברחובות את העצמות של הקרובים שלהם בשביל כסף, ומתאר אותה התופעה", אומר מרידור. "השאלה היא לא שאלה של יפה נפש, אלא באמת עולה השאלה האם אנחנו נותנים לרוצחים כרטיס כניסה חזרה לעולם תמורת כסף. הרי 'Wiedergutmachung' פירושו תיקון העוול. לכן, ההתנגדות לשילומים גם לא הייתה עניין של ימין מול שמאל, אלא היא הייתה מאוד רחבה וכללה גם את מפ"ם אז".
"הייתה גם שאלה בקיבוצים לגבי התשלומים, בקרב 'אבירי המוסר'", אומר ד"ר שגב. "הרי חברי קיבוץ קיבלו פיצויים ובאמצעותם הקיבוצים בנו בריכות שחייה תחת הטענה שבריכת שחייה זה לכולם. פתאום היו להם בריכות שחייה. זה נפלא לקרוא בארכיונים איך הם מסבירים ומתרצים את הדבר הזה".
הכשר לסחורות הגרמניות
בן־גוריון טען כי מדובר ב"גרמניה אחרת", אולם בגין שוב ושוב הציג ממצאים שנועדו לסתור זאת. 13 שנים לאחר מכן (1965), כשיתחדש המאבק, הפעם סביב כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה המערבית, יצטט בגין בפני הכנסת מתוך מכתב רשמי מחברת טופפ אונד זינה, שסיפקה את התנורים והכבשנים לאושוויץ, ובו נאמר: "אנו מציעים מתקן שימושי למילוי פחם ולהעברת האפר ומזלג מתכת להכנסת הגופות לתוך הכבשנים״.
אותה חברה עוד קיימת, ידגיש בגין בפני קהל שומעיו. "המזכירה שכתבה את המכתב הזה חיה. המהנדס ששרטט את התוכנית הזאת חי. הפועלים שיצקו את הכבשנים האלה חיים. גם אותם ייצג שגריר גרמניה במדינת היהודים". גם הפירמה הכימית אי. ג. פארבן, שייצרה את הגז ציקלון בי, עוד קיימת ופועליה מייצרים, הוסיף בגין בנאומו. ד״ר גרהרד פטרס, המנהל הראשי של חברת דעגעש מהעיר דסאו, שסיפקה את הגז בפועל, הועמד לדין בגרמניה ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. מאז הוא מהלך חופשי.
אלא שבן־גוריון, שהעיד בעצמו לא פעם כי אינו חושב על מה העם רוצה, אם כי על מה העם צריך, לא יכול היה להתעלם מהשיקולים הכלכליים. "זאת הייתה החלטה נכונה מאוד מבחינה כלכלית ומדינית", אומר ד"ר שגב. "מבחינה כלכלית, קודם כל, כי היה פה צנע, ופתאום הגיעו בערך פי שניים יותר אנשים ממה שהיו קודם. הגיעו מיליון עולים על כחצי מיליון תושבים, ולא היה איפה לגור, ולא היו בתי ספר או מקומות עבודה, ורבים מאוד התחילו לעזוב את הארץ. זאת הייתה אחת משתי השנים בתולדות המדינה שידעה יותר ירידה מעלייה, השנייה הייתה כמובן ערב מלחמת ששת הימים".
במסגרת ההסכם הכלכלי התקדימי, קיבלה מדינת ישראל תשלום כולל בסך 822 מיליון דולר, שחלקו היה בסחורות, חלקו במטבע חוץ וחלקו במטבע ישראלי. למעשה, ממשלת מערב גרמניה התחייבה לשלם לישראל 715 מיליון דולר בסחורות ובשירותים במשך 12 שנים, לצד סכום נוסף בסך 107 מיליון דולר, שאותו התחייבו הגרמנים לשלם לוועדה הכל־יהודית, שייצגה את תביעותיהם של ארגונים יהודיים.
"בן־גוריון הקשיב והתלבט שבוע", אומר מור. "הוא התלבט כי באותו הזמן, בסתיו של 1952, 300 אלף איש ישבו באוהלים. חמישית מהאוכלוסייה באוהלים, רגע לפני החורף. היום זה היה כאילו 2 מיליון איש יושבים באוהלים. לכן בן־גוריון החליט לחתום. אבל הגרמנים עשו כאן עסקת חלומות".
ד"ר שגב: "גם אנשים לא יכלו להגיד לעצמם שזה משבר שיבוא וילך. הם אמרו שהדבר הזה שנקרא 'מדינת ישראל' לא פועל בשבילי. הייתה תחושה של ייאוש, הבעיה של הצנע לא הייתה רק כלכלית, אלא גם ביחס למדינה, כי כל מי שידע איך - רימה את הצנע. זאת הייתה מדינה שהרגע קמה, החברה בה עוד בקושי החזיקה ביחד, וכבר פרח בה שוק שחור, כל הסיבות הכלכליות הביאו לתחושה שהסכם השילומים עם גרמניה הוא בבחינת חבל הצלה. וכשמסתכלים במבט לאחור, בהחלט נכון לומר את זה כך".
זעירא: "המשבר התחיל עוד קודם, עם התוכנית הכלכלית החדשה, שבה הממשלה צמצמה את ההשקעות בצורה דרסטית. בפעם הראשונה היו אפילו דיבורים על צמצום העלייה. המשק נכנס למיתון כבד, היה זה המיתון הראשון בישראל, ובן־גוריון הגביר את המאמץ לחתום על הסכם השילומים. במובן הזה הסכם השילומים אפשר למשק לחזור ולצמוח לעוד 20 שנה".
שגב: "אחרי ההסכם התחילה בנייה, היו אוטובוסים חדשים, קרונות רכבת חדשים ומקומות עבודה. גם התמונה העירונית השתנתה, פתאום החלו להופיע פולקסווגן בארץ. אני זוכר את עצמי מסתכל על החיפושיות ואומר איזה דבר מעניין זה, פתאום יצאה המדינה מהתקף של שיתוק וייאוש והחלה לאט־לאט להתעורר".
מרידור: "השאלה הראשונה, האם זה נכון? יכול להיות שכן. יכול להיות שלולא השילומים היה קשה מאוד לעמוד פה מבחינה צבאית, מבחינה כלכלית ומבחינת קליטת עלייה. אין לי תשובה מדויקת לזה. יכול להיות שזה גם היה תלוי במה האזרח היה מוכן לשלם. אני לא הייתי מוכן לקבל כסף מרוצחו של אבי כדי לשפר את חיי. אז אני הייתי בוחר לחיות חיים יותר צנועים וענווים. זאת שאלה פתוחה. אני מניח שזה עזר מאוד, אבל החיים לא בנויים רק על ההיבט הכספי".
זעירא: "אין ספק שהסיפור של השילומים היה בעייתי מבחינה מוסרית, להתחיל את תהליך המחילה לגרמניה שבע שנים אחרי סוף השואה זה מזעזע. אני גם לא אומר שהשיקול המוסרי גובר על השיקול הכלכלי, אני רק אומר שזה היה עוצר את תנופת הצמיחה של ישראל, שהייתה יכולה להישאר תקועה בהכנסה נמוכה למשך שנים רבות, יכול להיות שבסופו של דבר היא הייתה מתאוששת".
שגב: "זאת הייתה החלטה נכונה מאוד גם מבחינה מדינית. כיוון שזה הניח את אבן הפינה לקשר הרבה יותר עמוק עם גרמניה, עוד לפני שהיו קשרים דיפלומטיים, שהתבססו עשר שנים יותר מאוחר. היום גרמניה היא המדינה השנייה בחשיבותה לישראל, מיד אחרי ארצות הברית, כך שזאת הייתה ראייה נכונה של המצב, ואני חושב שזאת אחת ההחלטות הכי חשובות שבן־גוריון קיבל".
מרידור: "ב־52' גרמניה לא הועילה לישראל בשום צורה, היא הייתה מוקצה. התועלת הייתה חד־צדדית. היום גרמניה היא בהחלט ידידה גדולה של ישראל ומסייעת לה. אבל אני לא חושב שבזמנו זה היה שיקול, אני לא חושב שההנהגה הסתכלה 70 שנה קדימה".
שגב: "אחת הטענות העיקריות של מתנגדי השילומים או בכלל המתנגדים ליחסים עם גרמניה הייתה שזה יביא להשכחת השואה. והדבר המעניין הוא שקרה בדיוק ההפך. במשך 70 השנים שעברו מאז, השואה הפכה למרכיב מאוד מרכזי בזהות הישראלית, והיחסים עם גרמניה התפתחו לרמה שאיש לא תיאר שיקרה".
מרידור: "בסופו של דבר, הסכם השילומים לא היה ויכוח אקדמי, לכן ניתן להבין את עוצמת הכאב והביטויים החריגים. אם קבלת כסף מרוצחים תמורת מתן הכשר הייתה עוברת בלי הפגנות, בלי צעקות ובלי מלחמה, זה היה מאוד מוזר בעיניי והייתי אומר שיש משהו מאוד כבוי בעיניי בעם היהודי".
2022, השליש החסר
מדינת ישראל אומנם הגישה תביעה בסך מיליארד וחצי דולר, אך קיבלה סכום כולל בסך 882 מיליון דולר. השליש הנותר נקבע כחלקה של גרמניה המזרחית, שאותו חישבו על פי השטח והאוכלוסייה ביחס לגרמניה כולה. ברבות השנים, קיבל על עצמו השליש הנותר את השם "השליש החסר".
ד"ר אהרון מור שמע על כך לראשונה כשהתמנה להיות נציג איל"ר - ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש. השנה הייתה 1998, ומור עבד במשרד האוצר באגף קשרים בינלאומיים כשהציעו לו את התפקיד.
"אני משתדל להיות יסודי", מספר ד"ר מור, "אז כשנכנסתי לתפקיד, הכנתי דוח פנימי באוצר שהעברתי אותו גם ליועץ המשפטי לממשלה, שכלל את כל הנושאים הפתוחים: השבת רכוש והסכם השילומים. מאז אני עוסק בנושא הזה, כי לדעתי הוא חשוב ואין מקום לוותר עליו. גם בגלל החוב המוסרי וגם בגלל החוב המטריאלי הענק".
"כשארנס עוד היה חי, שאלתי אותו 'למה לא המשכת עם זה?'. הוא אמר לי: 'תראה, הייתי שר החוץ ואז הפכתי להיות שר הביטחון וכבר לא עסקתי בנושא'. זה היה המהלך הראשון. אחר כך אמרו לנו שנערכו פניות נוספות, אבל אנחנו לא ראינו את כתבי הפנייה, או מה הגרמנים ענו. וכך כל הנושא נשאר פתוח".
בערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ינואר 2021, הגיש עו"ד גלעד שר עתירה לבג"ץ בשמם של 19 עותרים, ארגונים ויחידים, המבקשים לחייב את המדינה לנמק מדוע אינה פונה לממשלת גרמניה לקבל את השליש החסר מדמי השילומים.
"ביקשנו שהממשלה תסביר מדוע היא לא תובעת, ואם היא מתכוונת לא לתבוע, שתודיע שהיא מוותרת עליו. כי אז ארגונים ופרטים יוכלו לתבוע את גרמניה ישירות", מסביר מור, "התוצאה הייתה שהמדינה בסופו של דבר לא אמרה למה היא לא פונה וגם לא הייתה מוכנה לוותר".
"משרד החוץ, ביחד עם ועידת התביעות והרשות לזכויות ניצולי שואה (שהועברה ממשרד האוצר לפעול במסגרת המשרד לשוויון חברתי), פועלים זה שנים מול ממשלת גרמניה מתוך מחויבות מלאה ובאופן יזום ואקטיבי להביא להגדלת הפיצויים עבור הניצולים, לרבות הרחבתם לאוכלוסיות שבעבר לא הוכרו כזכאיות לפיצוי. ואכן, רק בשנים האחרונות נחתמו הסכמים אשר הרחיבו את מעגל הזכאים והגדילו את הפיצויים האישיים שהועברו לידי הניצולים ויורשיהם בסכומים משמעותיים נוספים שיאפשרו לסייע ברווחתם של אלה שזקוקים להם".
ממשרד האוצר לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.
התרעות פיקוד העורף