זו הייתה אחת המחלוקות הסוערות, המרות והכואבות ביותר שידעה מדינת ישראל, בקושי ארבע שנים לאחר קום המדינה: הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה ב־10 בספטמבר 1952 טלטל את המדינה הצעירה ומציף עד היום שאלות מהותיות שנוגעות בעיצוב דמותו של העם היהודי.

במסגרת ההסכם ההיסטורי, העבירה ממשלת גרמניה פיצויים בסך כ־3.4 מיליארד מארק, השווים לכ־880 מיליון דולר. ההסכם נחתם פחות משמונה שנים לאחר השואה ובשיא ההפגנות נגדו הכריז ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין, כי "הפעם לא נדע גם אנו רחמים כלפי מוכרי דם אחינו והורינו. זו תהיה מלחמה לחיים או למוות".

ההצדקה השלטונית להסכם הייתה הטענה כי הוא הכרחי לקיומה של המדינה הצעירה והענייה, ששיוועה לכסף. עד היום קיים הוויכוח בין מי שטוען שמדובר היה בחבל הצלה לבין מי שסבר שמדובר בחרפה מוסרית.

ההסכם נחתם בעיריית לוקסמבורג בשעה 8 בבוקר של 10.9.1952. תשעה חודשים קודם לכן שב ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, מפגישה חשאית עם קנצלר מערב גרמניה, קונראד אדנאואר.

גולדמן נשלח על ידי דוד בן־גוריון כדי לגרום לאדנאואר להסכים לתביעתה של ישראל, שהוגשה כבר במרץ 1951, כבסיס למשא ומתן. ישראל תבעה מגרמניה, כנגד הרכוש היהודי שהנאצים שדדו והועבר לידי ארבע מעצמות הכיבוש (ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת), כמיליארד וחצי דולר. ב־10 בדצמבר שב גולדמן ומסר לבן־גוריון מכתב עם אישורו וחתימתו של אדנאואר.

על בסיס מכתב זה החליט בן־גוריון להעלות את הסוגיה בפני הממשלה. ההיסטוריון, ד"ר תום שגב, מחברם של הספרים "המיליון השביעי" והביוגרפיה של בן־גוריון, "מדינה בכל מחיר", מסביר כי האפשרות לתבוע פיצויים מגרמניה עלתה לדיון עוד קודם לכן בסוכנות היהודית - עוד לפני שמלחמת העולם השנייה הסתיימה.

"אחרי מלחמת העולם הראשונה הטילו פיצויים על גרמניה, ולכן במלחמת העולם השנייה התיישבו משפטנים ארץ־ישראלים ודנו ברגע שבו המלחמה תסתיים וגרמניה תובס והם יוכלו להגיש פיצויים. לכן הם שאלו, איך בדיוק נעשה את זה? בתור מי נגיש תביעה לפיצויים? בתור מה? בתור 'העם היהודי' או בתור יחידים? יש ממש דיונים מפורטים איך אפשר יהיה, מבחינה משפטית, לתבוע פיצויים מגרמניה".

הסכם השילומים, שכלל שילומים ופיצויים אישיים, היווה תקדים במשפט הבינלאומי, שכן מדינת ישראל הוכרה כמייצגת העם היהודי בתפוצות. במבוא להסכם נאמר במפורש כי בימי משטר האימים הנאציונל־סוציאליסטי נעשו מעשי פשע לא ישוערו וכי גרמניה מביעה את רצונה לתקן, בתחומי יכולתה, את הנזק שנגרם על ידי מעשים אלה.

המילים הללו וכן ההסכם ככלל סוכמו לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן בין אדנאואר לגולדמן ולשר החוץ משה שרת. בסיום המשא ומתן התקיימה פגישה בין אדנאואר לבין מנכ"ל משרד האוצר דאז, דוד הורוביץ, שדרש מהקנצלר הצהרת חרטה היסטורית, אולם לבסוף הסכים אדנאואר לניסוח המתאר את הפשעים שבוצעו "בשם" העם הגרמני.

"כדי איכשהו למכור את ההסכם למתנגדים, בן־גוריון הבין שזה חשוב שהגרמנים יביעו חרטה", מסביר ד"ר שגב. "אבל ממש לא עניין אותו אם גרמניה מביעה חרטה או לא. ברור שההסכם לא נחשב לשמחה גדולה. זה קצת דומה למישהו שעושים לו עוול נורא, דורסים אותו והוא מקבל פיצויים מהנהג. אין לו סיבה לשמוח כי הוא איבד רגל ונשאר עם רגל אחת, אבל בן־גוריון חשב שאם כבר איבדת רגל, למה לוותר על הסיכוי לרפא את הרגל השנייה. זאת הייתה התחושה".

וגרמניה הביעה חרטה?
"היא לא באמת הביעה חרטה בבת אחת. הצהרתו ההיסטורית של אדנאואר, בספטמבר 1951 בבונדסטאג, שבמידה רבה נכתבה בירושלים, לא דיברה על קבלת אשמה, אלא על קבלת אחריות".

באיזה אופן היא נכתבה בירושלים?
"אדנאואר היה שולח את הטיוטות שלו לציר מוריס פישר בפריז, שהעביר אותן לגולדמן. גולדמן תיקן אותן בדיו אדומה, כמורה המתקן חיבור, ושלח את הדפים המתוקנים לירושלים, שם תוקנו עוד והוחזרו לבון, בדרך שהגיעו. בן־גוריון היה זקוק להצהרה הזאת על מנת להצדיק את המשא ומתן הישיר עם גרמניה".

מטעמי ביטחון, לתקשורת נמסר מועד אחר לגבי מעמד החתימה. הסיבה: ההסכם נחתם בתום חודשים רבים של מאבק נגד כינונו, התנגדות עזה וקריאות לחרם על גרמניה. "עוד לפני הסכם השילומים, היו דיונים האם מותר או אסור לדבר גרמנית, או האם בכלל מותר לנסוע לגרמניה", אומר ד"ר שגב, "למשל, הייתה תקופה שבדרכונים ישראליים הייתה חותמת 'אסורה הכניסה לגרמניה'. אבל בן־גוריון מעולם לא דיבר על חרם על גרמניה. הוא כמעט תמיד היה בעד קשרים בין ישראל לבין גרמניה המערבית. כי הוא החליט בשלב די מוקדם שישראל תהיה בגוש המערבי".

על רקע המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות?
"כן. אז מדינות קטנות היו צריכות להחליט לאן הן שייכות, היה על זה ויכוח אידיאולוגי בארץ. אבל לכל המאוחר, במלחמת קוריאה (1950־1953) מדינות קטנות כבר לא יכלו להישאר ניטרליות, ובן־גוריון, מסיבות מנומקות היטב, החליט שמקומנו בגוש המערבי. בתקופה מסוימת הוא אפילו פנטז שישראל תהיה חלק מנאט"ו, כך שהמחשבה שלו לחלוטין נבעה מאינטרסים ביטחוניים וכלכליים. וכבר מלכתחילה הקשרים הראשונים עם גרמניה באמת נשאו איזשהו אופי צבאי - או שאנחנו מכרנו להם רימונים או כובעי פלדה, או שהם מכרו לנו ציוד או תמכו בנו".

דוד בן גוריון  (צילום: פריץ כהן, לע''מ)דוד בן גוריון (צילום: פריץ כהן, לע''מ)

מבגין ועד הקיבוצניקים

ההסכם כונה "Wiedergutmachung", בעברית "תיקון העוול", ושמו מבטא את לב המחלוקת כולה. עבור רבים מהציבור הישראלי, פשעי הנאצים היו פשעים שאין עליהם סליחה ומחילה, וההתנגדות לכך באה לידי ביטוי בכל זירה.

גם בבית המחוקקים, מפלגת חרות לא עמדה לבדה, בתוך מפא"י נרשמה תחילה התנגדות וחברי מפ"ם התנגדו גם הם להסכם. עיתון "מעריב" ערך משאל בקרב 12 אלף קוראים ו־80% מתוכם התנגדו להסכם. באסיפה שנערכה באגודת הסופרים נאמר: "אל נבוא במשא ומתן עם גרמניה העקובה מדם מיליוני אחינו". הרחוב הישראלי רעש, והמחאה כמעט הובילה למלחמת אחים.

ב־7 בינואר 1952, ביום שבו נערך דיון בכנסת על אודות ההסכם, התחוללה הפגנה גדולה וסוערת בכיכר ציון. עוד באותו הבוקר הוצבו מחסומי משטרה וגדרות תיל ברחובות המובילים לבניין הכנסת, שניצב אז ברחוב המלך ג'ורג'. תנועת הרכבים והתחבורה הציבורית הוסטה למסלולים חלופיים, 600 שוטרים חמושים שמרו מסביב לבניין, ויחידות צה"ל נוספות היו מוכנות להקפצה במקרה הצורך.

אל מול ההמונים בכיכר ציון עלה בגין לנאום ואמר: "כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אומנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון".

בגין עזב את ההפגנה והמשיך את מלחמתו במסגרת הישיבה בכנסת, אלא שההמונים צעדו בעקבותיו לרחבת הכנסת ושם כבר התלהטו הרוחות. ההפגנה הפכה אלימה, כאשר המפגינים פרצו את מחסומי המשטרה, התעמתו עם הכוחות, יידו אבנים לעבר בניין הכנסת וניפצו את החלונות. 92 שוטרים ו־36 אזרחים נפצעו.

הדרמה מחוץ והדרמה בפנים הדהדו זו את זו. כעבור יומיים נוספים של דיונים נערכה הצבעה שמית וכל מחנה גייס את מי שרק היה ניתן. איש חרות אפילו הובא על אלונקה לאחר שלקה בהתקף לב, וחבר כנסת ממפא"י הוזעק מחו"ל. ההסכם אושר ב־61 קולות כנגד 50 מתנגדים. בן־גוריון כתב ביומנו שהפוטש של בגין נכשל.

"לאורך כל חייו בגין אמר 'כבדו את שלטון החוק ורק בפתק הבוחר נחליף את הממשלה'", מדגיש השר לשעבר דן מרידור, מאנשי סודו הקרובים של בגין ובנו של אליהו מרידור, מראשי האצ"ל. "במשך עשרות שנים הוא חינך לדמוקרטיה והתעקש רק לא מלחמת אחים. לעולם לא. בשום אופן. גם בסזון, כשבן־גוריון הורה להסגיר את לוחמי האצ"ל לבריטים והסגירו - אבא שלי, למשל, היה אחד מהם - וגם באלטלנה כשירו עליהם, הוא אמר לא לירות בחזרה. ופה, לעומת זאת, יש ביטויים חריפים מאוד מפיו שמדגימים דווקא על עומק הרגשות בדיון הזה".

אפשר לקרוא לזה רק "דיון"?
"לא באמת היה איום על השלטון. הייתה הפגנה מאוד סוערת וחריגה בתולדות הפרלמנט הישראלי, בוודאי מבחינת בגין, אבל לא הייתה קריאה לזרוק אבנים על הכנסת. בגין אומר בנאומו שם 'אל תרימו יד', ההפגנה פשוט מצביעה על העוצמה של הכאב על הבגידה בזיכרון ההיסטורי והתחושה שנעשה פה עוול נורא".

"הסיפור הזה מעניין כל כך, כי יש בו שילוב בין פוליטיקה למוסר", מנתח ד"ר שגב. "ההפגנה הזאת הייתה הוכחה לכך שזאת לא רק פוליטיקה. התחושה שקורה משהו שלא צריך לקרות עוררה הרבה. אגב, הייתה התנגדות פחותה לפיצויים אישיים. פחות התנפלו, לא הלכו ושרפו חיפושיות ברחוב. לא הייתה התנגדות מהסוג הזה".

"חשוב לזכור שברקע הדברים, וזה כואב לומר, הציונות נכשלה בכך שלא הצליחה להציל את יהודי אירופה", מוסיף מרידור. "יש הרבה שאומרים שמפני השואה יש לנו מדינה, אני אומר בדיוק הפוך - בגלל שלא הייתה מדינה הייתה שואה. לו המדינה הייתה קמה ב־1938, ולא ב־1948, לא הייתה שואה.

"זה דבר שאנשים לא אומרים לעצמם, כי אנחנו גאים, ובצדק, בסיפור ההצלחה האדיר שלנו פה, אבל אנחנו צריכים לזכור שעיקר העניין המוסרי של הציונות היה הצלת היהודים, ובזה לא הצלחנו. יהדות אירופה, היהדות שמתוכה יצאה הציונות, הושמדה. עד היום קשה לתפוס את השמדת היהודים באירופה, עם שלם שהוכרז עליו רצח. מאות אלפים בודדים הגיעו לארץ ישראל ובסופו של דבר מיליונים נותרו שם ונרצחו כי לא היה לאן לברוח".

לכן ההתנגדות להסכם הייתה כל כך עזה?
"כן, אבל זאת לא רק התנגדות רגשית. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה אנחנו חיים בצל הקטסטרופה הזאת. שליש מעמנו נרצח. זה היה דבר שלא היה כמוהו. עם אחד שקם על עם אחר ומשמיד אותו. ובאה ההנהגה של אותו עם ומוכנה לקחת מהעם הרוצח תשלום? נכון שאותו עם באמת הפסיד במלחמה, ונכון שיש לו ממשלה חדשה, אבל זאת אותה גרמניה, שמאוד רוצה לקבל כרטיס כניסה חזרה לתרבות האנושית, ויש לה דרך אחת לעשות את זה והיא לשלם ליהודים".

אבל לרוב מדינה שמפסידה במלחמה משלמת פיצויים.
"זאת לא הייתה מלחמה, זה היה רצח עם. זה דבר אחר לחלוטין. כשהייתי ילד, מישהו מהמשפחה הביא לי מתנה. אונייה קטנה מפח ששטה עם נר באמבטיה. אז לא היה פלסטיק. אני מאוד נהניתי מזה, בערב אבי בא הביתה מהעבודה וראה שהאונייה יוצרה בגרמניה. הוא לקח אותי, יצא איתי החוצה לפח האשפה ברחוב, זרק אותה ואמר לי 'אנחנו לא מחזיקים שום דבר גרמני'. הוא גם הסביר לי למה, זה היה רגע מכונן.

"בתקופה מאוחרת יותר גם אספתי בולים מכל מיני מדינות ברחבי העולם ושאלתי את אבא שלי 'למה אתה לא מרשה לי לאסוף בולים מגרמניה, אבל אתה מרשה לי לאסוף בולים ממדינות ערב שנלחמו בנו?'. ואני זוכר, כמו היום, שהוא אמר לי 'אין שום השוואה, מדינות ערב נלחמו בנו. הייתה מלחמה, נגמרה המלחמה. הגרמנים לא נלחמו בנו, הם השמידו אותנו'.

"יש הבדל עצום בין מלחמה להשמדה. כשיש מלחמה בין שני עמים, אפשר לעשות שלום אחר כך, לפעמים הצד המפסיד גם מפצה את העם השני, כמו שקרה בהסכם ורסאי. פה לא הייתה מלחמה בין היהודים לגרמנים, אלא רצחו את היהודים. ליהודים לא היה כוח שנלחם נגדם. זה לגמרי שונה. זה אירוע מסדר גודל מוסרי־היסטורי אחר לגמרי".

מרידור מצטט את הפואמה המפורסמת של ביאליק, "בעיר ההריגה", שאותה כתב בעקבות הפוגרום בקישינב ב־1903, באומרו: "וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם, כַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ".

"ביאליק רואה את האנשים פושטים ברחובות את העצמות של הקרובים שלהם בשביל כסף, ומתאר אותה התופעה", אומר מרידור. "השאלה היא לא שאלה של יפה נפש, אלא באמת עולה השאלה האם אנחנו נותנים לרוצחים כרטיס כניסה חזרה לעולם תמורת כסף. הרי 'Wiedergutmachung' פירושו תיקון העוול. לכן, ההתנגדות לשילומים גם לא הייתה עניין של ימין מול שמאל, אלא היא הייתה מאוד רחבה וכללה גם את מפ"ם אז".

"הייתה גם שאלה בקיבוצים לגבי התשלומים, בקרב 'אבירי המוסר'", אומר ד"ר שגב. "הרי חברי קיבוץ קיבלו פיצויים ובאמצעותם הקיבוצים בנו בריכות שחייה תחת הטענה שבריכת שחייה זה לכולם. פתאום היו להם בריכות שחייה. זה נפלא לקרוא בארכיונים איך הם מסבירים ומתרצים את הדבר הזה".

בגין נואם בהפגנה בכיכר מוגרבי (צילום: האנס פיין)בגין נואם בהפגנה בכיכר מוגרבי (צילום: האנס פיין)

הכשר לסחורות הגרמניות

בן־גוריון טען כי מדובר ב"גרמניה אחרת", אולם בגין שוב ושוב הציג ממצאים שנועדו לסתור זאת. 13 שנים לאחר מכן (1965), כשיתחדש המאבק, הפעם סביב כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה המערבית, יצטט בגין בפני הכנסת מתוך מכתב רשמי מחברת טופפ אונד זינה, שסיפקה את התנורים והכבשנים לאושוויץ, ובו נאמר: "אנו מציעים מתקן שימושי למילוי פחם ולהעברת האפר ומזלג מתכת להכנסת הגופות לתוך הכבשנים״.

אותה חברה עוד קיימת, ידגיש בגין בפני קהל שומעיו. "המזכירה שכתבה את המכתב הזה חיה. המהנדס ששרטט את התוכנית הזאת חי. הפועלים שיצקו את הכבשנים האלה חיים. גם אותם ייצג שגריר גרמניה במדינת היהודים". גם הפירמה הכימית אי. ג. פארבן, שייצרה את הגז ציקלון בי, עוד קיימת ופועליה מייצרים, הוסיף בגין בנאומו. ד״ר גרהרד פטרס, המנהל הראשי של חברת דעגעש מהעיר דסאו, שסיפקה את הגז בפועל, הועמד לדין בגרמניה ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. מאז הוא מהלך חופשי.

אלא שבן־גוריון, שהעיד בעצמו לא פעם כי אינו חושב על מה העם רוצה, אם כי על מה העם צריך, לא יכול היה להתעלם מהשיקולים הכלכליים. "זאת הייתה החלטה נכונה מאוד מבחינה כלכלית ומדינית", אומר ד"ר שגב. "מבחינה כלכלית, קודם כל, כי היה פה צנע, ופתאום הגיעו בערך פי שניים יותר אנשים ממה שהיו קודם. הגיעו מיליון עולים על כחצי מיליון תושבים, ולא היה איפה לגור, ולא היו בתי ספר או מקומות עבודה, ורבים מאוד התחילו לעזוב את הארץ. זאת הייתה אחת משתי השנים בתולדות המדינה שידעה יותר ירידה מעלייה, השנייה הייתה כמובן ערב מלחמת ששת הימים".

במסגרת ההסכם הכלכלי התקדימי, קיבלה מדינת ישראל תשלום כולל בסך 822 מיליון דולר, שחלקו היה בסחורות, חלקו במטבע חוץ וחלקו במטבע ישראלי. למעשה, ממשלת מערב גרמניה התחייבה לשלם לישראל 715 מיליון דולר בסחורות ובשירותים במשך 12 שנים, לצד סכום נוסף בסך 107 מיליון דולר, שאותו התחייבו הגרמנים לשלם לוועדה הכל־יהודית, שייצגה את תביעותיהם של ארגונים יהודיים.

ד"ר אהרון מור, מייסד קבוצת העבודה להשבת רכוש יהודי, מציג גם הוא התנגדות נוספת להסכם מכיוון לא צפוי, כשהוא מספר כיצד צבי דינשטיין, המפקח על מטבע חוץ במשרד האוצר דאז, ופנחס ספיר, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית דאז, אמרו לבן־גוריון לא לחתום על ההסכם מכיוון שמדובר בסכום נמוך ולא רציני.

"בן־גוריון הקשיב והתלבט שבוע", אומר מור. "הוא התלבט כי באותו הזמן, בסתיו של 1952, 300 אלף איש ישבו באוהלים. חמישית מהאוכלוסייה באוהלים, רגע לפני החורף. היום זה היה כאילו 2 מיליון איש יושבים באוהלים. לכן בן־גוריון החליט לחתום. אבל הגרמנים עשו כאן עסקת חלומות".

למה?
"קודם כל, מהזווית הישראלית, הסכום היה נמוך. שנית, רוב הסכום הגיע בסחורות גרמניות, הוא לא הגיע בכסף, מעט מהכסף הלך לחברת הנפט הבריטית Shell, עבור החובות של מדינת ישראל, כך שבעצם הגרמנים שילמו לעצמם. מי שקיבל את הכסף היה התעשייה הגרמנית. הדבר השלישי הוא ששבע שנים אחרי מלחמת העולם, היו עדיין מדינות שלא רצו לקנות סחורות גרמניות, וברגע שבאו היהודים ונתנו הכשר לסחורות הגרמניות, באמצעות הסכם השילומים, הכלכלה הגרמנית פרחה ונכנסה לעשור שהיה הנס הכלכלי של גרמניה. גם בארץ היה נס כלכלי באותה תקופה כמובן".

זאת התחושה גם בגרמניה?
"ב־2009 הייתי בוועידת פראג, שעסקה בהשבת רכוש יהודי מתקופת השואה. היו 46 משלחות מ־46 מדינות ואחת מהן הייתה מגרמניה, אז יצא לי לדבר עם נציג ממשרד האוצר הגרמני. הוא היה אחראי על המחלקה לתוצאות מלחמת העולם, בהיבט הכספי. דיברנו על השבת הרכוש, ואז הוא הסתכל עליי ובחיוך ממזרי אמר לי: 'אתה יודע שהסכם השילומים היה סובסידיה לתעשייה הגרמנית'. כלומר, הגרמנים עשו עלינו סיבוב יוצא מן הכלל. הם השיגו מטרות שהם לא היו משיגים בלי ההסכם".

פרופ' יוסף זעירא, כלכלן ישראלי, תוחם את הצמיחה הכלכלית הגדולה של מדינת ישראל לשנים 1922 עד 1972: "זאת צמיחה מהירה שנמשכה 50 שנה. אחר כך התחלנו לצמוח בקצב דומה לזה של שאר הארצות, אבל בשנים הללו צמחנו הרבה יותר מהר, כדי להדביק את הפער מהארצות המפותחות, כלומר התוצר לנפש צמח בקצב של 5% לשנה".

איך הצמיחה הזאת מומנה?
"צמיחה מצריכה הרבה השקעות, והשקעות מגיעות על חשבון משהו. הן יכולות לבוא על חשבון צריכה, במקרה של חיסכון, או שהן יכולות לבוא מייבוא, מגירעון במאזן התשלומים. הגירעון הזה מאפשר לנו לצמוח מבלי לצמצם את הצריכה במשק. במילים אחרות, בשנים הללו, ייבאנו יותר מאשר ייצאנו, זה לא פתרון לטווח ארוך, אבל כשצומחים מהר, זה הדבר הנכון לעשות".

למה זאת הייתה החלטה נכונה?
"כי המנהיגות לא רצתה לחסוך. לחסוך, משמעותו הייתה להוריד את רמת החיים, ואם היו מורידים את רמת החיים והיו מגיעים לפה עולים שהיו עניים מדי, אז הם היו כותבים מכתבים לקרובים ולידידים שלהם, ואלה לא היו באים בכלל. לכן המטרה תמיד הייתה: לא לפגוע בצריכה. אלא לממן את זה על ידי גירעון מסחרי, ייבוא יותר גדול מייצוא, אבל צריך לממן את זה בכסף".

איך למעשה הגענו לשלב הזה שמדינת ישראל חייבת את הכסף?
"עד להקמת המדינה הכסף בא עם העולים עצמם. בתקופת המנדט, הכספים של העולים והתרומות הציוניות כיסו את הגירעון במאזן התשלומים. ב־1948 הסיפור הזה נגמר".

מדוע?
"כי אז הגיעו עולים שלא היה להם כסף. שארית הפליטה ממחנות העקורים ויהודי ארצות ערב, שלא נתנו להם להוציא את הכסף. לכן, לראשונה בתולדות הציונות, מממנים את הצריכה לא על ידי גירעון, אלא על ידי חיסכון ואפילו חיסכון כפוי, שלו אנחנו קוראים 'צנע'. מגבילים את הצריכה, מאפשרים לאנשים לחסוך יותר וככה מממנים את הצמיחה הכלכלית. אבל הצנע התחיל להתרסק אחרי שנה־שנתיים".

בגלל העלייה של השוק השחור?
"למשל, כן. זה גם היה סיכון פוליטי למפא"י, וזה לא פתרון לטווח ארוך, כי ככה אי אפשר לצמוח".

ד"ר שגב: "גם אנשים לא יכלו להגיד לעצמם שזה משבר שיבוא וילך. הם אמרו שהדבר הזה שנקרא 'מדינת ישראל' לא פועל בשבילי. הייתה תחושה של ייאוש, הבעיה של הצנע לא הייתה רק כלכלית, אלא גם ביחס למדינה, כי כל מי שידע איך - רימה את הצנע. זאת הייתה מדינה שהרגע קמה, החברה בה עוד בקושי החזיקה ביחד, וכבר פרח בה שוק שחור, כל הסיבות הכלכליות הביאו לתחושה שהסכם השילומים עם גרמניה הוא בבחינת חבל הצלה. וכשמסתכלים במבט לאחור, בהחלט נכון לומר את זה כך".

זעירא: "המשבר התחיל עוד קודם, עם התוכנית הכלכלית החדשה, שבה הממשלה צמצמה את ההשקעות בצורה דרסטית. בפעם הראשונה היו אפילו דיבורים על צמצום העלייה. המשק נכנס למיתון כבד, היה זה המיתון הראשון בישראל, ובן־גוריון הגביר את המאמץ לחתום על הסכם השילומים. במובן הזה הסכם השילומים אפשר למשק לחזור ולצמוח לעוד 20 שנה".

שגב: "אחרי ההסכם התחילה בנייה, היו אוטובוסים חדשים, קרונות רכבת חדשים ומקומות עבודה. גם התמונה העירונית השתנתה, פתאום החלו להופיע פולקסווגן בארץ. אני זוכר את עצמי מסתכל על החיפושיות ואומר איזה דבר מעניין זה, פתאום יצאה המדינה מהתקף של שיתוק וייאוש והחלה לאט־לאט להתעורר".

אילו עוד השפעות כלכליות ניתן לראות אחרי ההסכם?
זעירא: "צמיחה זה הכל. כשאני אומר צמיחה של 5% בתוצר לנפש, זה אומר שההכנסה של בן אדם גדלה ב־5% כל שנה, זה המון".

מרידור: "השאלה הראשונה, האם זה נכון? יכול להיות שכן. יכול להיות שלולא השילומים היה קשה מאוד לעמוד פה מבחינה צבאית, מבחינה כלכלית ומבחינת קליטת עלייה. אין לי תשובה מדויקת לזה. יכול להיות שזה גם היה תלוי במה האזרח היה מוכן לשלם. אני לא הייתי מוכן לקבל כסף מרוצחו של אבי כדי לשפר את חיי. אז אני הייתי בוחר לחיות חיים יותר צנועים וענווים. זאת שאלה פתוחה. אני מניח שזה עזר מאוד, אבל החיים לא בנויים רק על ההיבט הכספי".

זעירא: "אין ספק שהסיפור של השילומים היה בעייתי מבחינה מוסרית, להתחיל את תהליך המחילה לגרמניה שבע שנים אחרי סוף השואה זה מזעזע. אני גם לא אומר שהשיקול המוסרי גובר על השיקול הכלכלי, אני רק אומר שזה היה עוצר את תנופת הצמיחה של ישראל, שהייתה יכולה להישאר תקועה בהכנסה נמוכה למשך שנים רבות, יכול להיות שבסופו של דבר היא הייתה מתאוששת".

אז זה קצת שונה מההגדרה "חבל הצלה"?
"אני חושב שהביטוי 'חבל הצלה' הוא ביטוי מוגזם. אני חושב שהניתוח הנכון אומר שהסכם השילומים אפשר לישראל להמשיך את התנופה הכלכלית, והיא לא נעצרה, היא הייתה עלולה להיעצר. ההסכם אפשר את הדבקת הפער אל מול המדינות המפותחות. אבל אני לא אומר שזה הכל בחיים. זאת גם שאלה ערכית".

ואם לא היה הסכם?
"התוצר בסוף תקופת הצמיחה היה חצי ממה שהוא היה אחר כך, וחצי זה הרבה. חשוב גם לזכור שבארץ הייתה כמות גדולה מאוד של עולים. בשנים 1948 עד 1950 האוכלוסייה הוכפלה, מ־600 אלף ל־1.2 מיליון. לחלק גדול מהעולים הללו לא הייתה עבודה, ועצירת הצמיחה משמעה היה אבטלה, עוני חמור, חוסר דיור, המשך החיים במעברות, עצירת התרחבות מערכת החינוך ועוד. לכן זה לא רק המשך הצמיחה אלא יציאה ממצב כלכלי קשה מאוד".

שגב: "זאת הייתה החלטה נכונה מאוד גם מבחינה מדינית. כיוון שזה הניח את אבן הפינה לקשר הרבה יותר עמוק עם גרמניה, עוד לפני שהיו קשרים דיפלומטיים, שהתבססו עשר שנים יותר מאוחר. היום גרמניה היא המדינה השנייה בחשיבותה לישראל, מיד אחרי ארצות הברית, כך שזאת הייתה ראייה נכונה של המצב, ואני חושב שזאת אחת ההחלטות הכי חשובות שבן־גוריון קיבל".

מרידור: "ב־52' גרמניה לא הועילה לישראל בשום צורה, היא הייתה מוקצה. התועלת הייתה חד־צדדית. היום גרמניה היא בהחלט ידידה גדולה של ישראל ומסייעת לה. אבל אני לא חושב שבזמנו זה היה שיקול, אני לא חושב שההנהגה הסתכלה 70 שנה קדימה".

אבל היום במבט לאחור אפשר לטעון שזה הוביל ליחסים משמעותיים.
מרידור: "היום גרמניה עוזרת לישראל, והיא אחת מהמדינות החשובות מבחינתנו. אני בעד לקיים קשרים איתה. אבל כשאני רואה שהיא הופכת להיות יעד, כאילו לא שם נערכה ועידת ואנזה, כאילו לא משם יצא מנגנון הרשע, אז אני שואל איפה עובר הגבול. אחרי גירוש ספרד, יהודים לא נסעו לספרד במשך 500 שנה. אני לא אומר שזה מחייב, אבל מבחינתי יש זיכרון היסטורי שאתה לא מוחק אותו. אני נולדתי שנתיים אחרי שהפסיקו לשרוף יהודים בגרמניה, אז אני מרגיש שאני חייב כלפי עצמי וכלפי הקורבנות לחיות את הזיכרון למרות שלא הייתי שם".

שגב: "אחת הטענות העיקריות של מתנגדי השילומים או בכלל המתנגדים ליחסים עם גרמניה הייתה שזה יביא להשכחת השואה. והדבר המעניין הוא שקרה בדיוק ההפך. במשך 70 השנים שעברו מאז, השואה הפכה למרכיב מאוד מרכזי בזהות הישראלית, והיחסים עם גרמניה התפתחו לרמה שאיש לא תיאר שיקרה".

מרידור: "בסופו של דבר, הסכם השילומים לא היה ויכוח אקדמי, לכן ניתן להבין את עוצמת הכאב והביטויים החריגים. אם קבלת כסף מרוצחים תמורת מתן הכשר הייתה עוברת בלי הפגנות, בלי צעקות ובלי מלחמה, זה היה מאוד מוזר בעיניי והייתי אומר שיש משהו מאוד כבוי בעיניי בעם היהודי".

דן מרידור  (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)דן מרידור (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

2022, השליש החסר

מדינת ישראל אומנם הגישה תביעה בסך מיליארד וחצי דולר, אך קיבלה סכום כולל בסך 882 מיליון דולר. השליש הנותר נקבע כחלקה של גרמניה המזרחית, שאותו חישבו על פי השטח והאוכלוסייה ביחס לגרמניה כולה. ברבות השנים, קיבל על עצמו השליש הנותר את השם "השליש החסר".

ד"ר אהרון מור שמע על כך לראשונה כשהתמנה להיות נציג איל"ר - ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש. השנה הייתה 1998, ומור עבד במשרד האוצר באגף קשרים בינלאומיים כשהציעו לו את התפקיד.

"אני משתדל להיות יסודי", מספר ד"ר מור, "אז כשנכנסתי לתפקיד, הכנתי דוח פנימי באוצר שהעברתי אותו גם ליועץ המשפטי לממשלה, שכלל את כל הנושאים הפתוחים: השבת רכוש והסכם השילומים. מאז אני עוסק בנושא הזה, כי לדעתי הוא חשוב ואין מקום לוותר עליו. גם בגלל החוב המוסרי וגם בגלל החוב המטריאלי הענק".

איך הגענו למצב הזה?
"עשיתי על כך מחקר יסודי, מ־98' ועד ימינו. דיברתי עם כל מי שהיה שותף להסכם השילומים ועוד היה חי. בנוסף נשאלה גם השאלה האם אי־פעם ישראל ויתרה על השליש החסר, הרי זאת גם אופציה".

ומה גילית?
"מתוך כל התחקירים והשיחות שניהלתי, התבררו שני דברים: האחד, שישראל מעולם לא ויתרה על השליש החסר. והשני, שמעולם לא הוגשה תביעה מסודרת של ממשלת ישראל בפני ממשלת גרמניה שאומרת 'בואו נדבר על השליש החסר'. מה כן נעשה? בינואר 1990, כמה חודשים לפני איחוד גרמניה, שר החוץ הישראלי משה ארנס נפגש עם מקבילו הנס־דיטריך גנשר באירופה, והם דיברו על שורה של דברים. בין השאר ארנס שאל אותו 'מה עם השליש החסר, חלקה של מזרח גרמניה?'. אז גנשר אמר 'תעלו את זה בצורה מסודרת ונדבר'.

"כשארנס עוד היה חי, שאלתי אותו 'למה לא המשכת עם זה?'. הוא אמר לי: 'תראה, הייתי שר החוץ ואז הפכתי להיות שר הביטחון וכבר לא עסקתי בנושא'. זה היה המהלך הראשון. אחר כך אמרו לנו שנערכו פניות נוספות, אבל אנחנו לא ראינו את כתבי הפנייה, או מה הגרמנים ענו. וכך כל הנושא נשאר פתוח".

על איזה סכום אנחנו מדברים?
"על סדר גודל של כ־600־700 מיליארד שקלים. אפשר רק לדמיין מה ניתן לעשות בסכום כזה, ובכל זאת לא תובעים אותו".

איך חישבתם את הסכום הנוכחי?
"את החישוב ערך הכלכלן האמריקאי סידני זבלודוף. במקור, החוב עמד על 300 מיליון דולר, אך כשהוא מעודכן על פי ריבית של איגרת חוב של ממשלת ארצות הברית למשך 30 שנה, הוא נאמד בשנת 2014 ב־17 מיליארד דולר. את החישוב הזה הגשנו גם לבית המשפט".

בערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ינואר 2021, הגיש עו"ד גלעד שר עתירה לבג"ץ בשמם של 19 עותרים, ארגונים ויחידים, המבקשים לחייב את המדינה לנמק מדוע אינה פונה לממשלת גרמניה לקבל את השליש החסר מדמי השילומים.

"ביקשנו שהממשלה תסביר מדוע היא לא תובעת, ואם היא מתכוונת לא לתבוע, שתודיע שהיא מוותרת עליו. כי אז ארגונים ופרטים יוכלו לתבוע את גרמניה ישירות", מסביר מור, "התוצאה הייתה שהמדינה בסופו של דבר לא אמרה למה היא לא פונה וגם לא הייתה מוכנה לוותר".

למה זאת עמדת המדינה?
"נוח לה כך. אם היא תגיד שהיא תוותר, ניצולי השואה מאוד יכעסו, לכן עדיף לה לשבת על הגדר. קיבלנו תשובה ממשית שמשרד החוץ אחראי על העניין, וזה דבר מוזר כי משרד החוץ מעולם לא היה אחראי על מימוש נושאים כספיים של הממשלה".

אבל שר החוץ משה שרת חתם על ההסכם והיה מבין אדריכליו.
"אבל מי שהוביל את הצד המטריאלי היה דוד הורוביץ, שהיה אז מנכ"ל משרד האוצר. לטעמי, כמי שהיה באוצר ומכיר את המערכות, משרד האוצר צריך לגמור את זה. לא מתקבל על הדעת שמשרד החוץ פתאום אחראי על 17־20 מיליארד דולר והוא מנווט את זה, כשלמשרד האוצר ולראש הממשלה אין נגיעה לעניין. זה גם לא מעניין את משרד החוץ, מעניין אותו דיפלומטיה ויחסים בינלאומיים".

היום ממשלת ישראל יכולה לערוך פנייה שכזאת?
"בהחלט, יש פגישה שנתית קבועה בין שתי הממשלות, פעם בירושלים ופעם בברלין. וממשלת ישראל במסגרת הפגישה הזאת, בלי קמפיין, בלי רעש וצלצולים, יכולה לפנות לממשלת גרמניה ולומר שיש פה נושא פתוח, בואו נדבר עליו. האם הגרמנים יזרקו אותנו מכל המדרגות? ממש לא".

אבל אחת הטענות היא שהגרמנים מעניקים קצבאות לניצולי השואה.
"פה יש בלבול, אני לא יודע אם הוא בכוונה או במקרה, אבל יש פה בלבול של מושגים. עוד הרבה לפני הסכם השילומים, מופיעים בספרות שלושה מונחים מובהקים ומוגדרים: שלושת ה־R, שבעברית הם מתורגמים לשילומים, קצבאות ורכוש. הסכם שילומים יכול להתקיים רק בין מדינות. אם היום את או אני נרצה לפנות לגרמניה כדי שתשלם את השליש החסר, זה לא ניתן משפטית. אי אפשר לערבב את זה עם הקצבאות. אין שום קשר בין הדברים".

איפה הדברים עומדים עכשיו?
"הבענו את טענותינו בדיון, אבל השופטים אמרו שיש פה בעיה. הרי מעולם בית המשפט לא התערב ביחסים בין ישראל למדינה ידידותית, וגרמניה היא מדינה ידידותית. עורך הדין שייצג אותנו, גלעד שר, טען כי פה המקום להתערב. אבל הם לא קיבלו את הטיעון והציעו לנו למשוך את העתירה והסכמנו".

מדוע?
"כי זה מאפשר לנו לחזור לבג"ץ עוד פעם. אם הם היו פוסקים נגדנו, לא היינו יכולים לפנות שוב, ועכשיו אנחנו מחדשים את כל הפניות ואוספים את כל החומרים החסרים לפי חוק חופש המידע. ברגע שנהיה בשלים שוב, אם יהיה צורך, נפנה שוב לבג"ץ. כל הדבר הזה מקומם ומאכזב, כי לפני איחוד הגרמניות, גרמניה המזרחית אמרה שהיא מוכנה לשלם את חלקה בהסכם השילומים. והציפייה שלי הייתה שגרמניה המאוחדת, ברגע האיחוד, כשהיא לקחה על עצמה את החובות של מזרח גרמניה, תיקח על עצמה את כולם. החוב היחיד שנשאר היה מול העם היהודי".

ממשרד החוץ נמסר בתגובה: "זיכרון השואה הינו מערכי הליבה ומאבני היסוד של יחסי החוץ של מדינת ישראל מאז הקמתה, כולל מול ממשלת גרמניה. מדינת ישראל פעלה מול שלטונות גרמניה במכלול נושאים הקשורים בסיוע שניתן על ידי ממשלת גרמניה למימוש יעדים קולקטיביים וחברתיים של מדינת ישראל. המחויבות לניצולי השואה, למעמדם ולרווחתם הינה בעדיפות עליונה של ממשלות ישראל לדורותיהן, אשר פעלו בנושא לאורך השנים מול ממשלת גרמניה וממשלות נוספות. הנושא ממשיך לעלות באופן קבוע בדרגים הבכירים ביותר.

"משרד החוץ, ביחד עם ועידת התביעות והרשות לזכויות ניצולי שואה (שהועברה ממשרד האוצר לפעול במסגרת המשרד לשוויון חברתי), פועלים זה שנים מול ממשלת גרמניה מתוך מחויבות מלאה ובאופן יזום ואקטיבי להביא להגדלת הפיצויים עבור הניצולים, לרבות הרחבתם לאוכלוסיות שבעבר לא הוכרו כזכאיות לפיצוי. ואכן, רק בשנים האחרונות נחתמו הסכמים אשר הרחיבו את מעגל הזכאים והגדילו את הפיצויים האישיים שהועברו לידי הניצולים ויורשיהם בסכומים משמעותיים נוספים שיאפשרו לסייע ברווחתם של אלה שזקוקים להם".

ממשרד האוצר לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון. 