“כשנורו חמש רקטות לעבר קייב, וארבע מהן פוצצו את הדירה שלי, החלטתי לעזוב” - מרינה גולישקינה מקייב
"כילדה לאיש צבא ששירת בקזחסטן, בכל קיץ הגענו לאוקראינה לבקר את סבא וסבתא שלנו. מאוד אהבתי את התקופה הזו, ילדות חסרת דאגות. כשהייתי בת 12 עברנו לאוקראינה לצמיתות והתגוררנו במחוז ויניצה. חיינו באושר ובשלווה: אמא, אבא, אני, אחותי, כלב וחתול. משפחה יהודית אמיתית. זה היה בית של שמחה, ביטחון, עתיד, יציבות, שגשוג, נעימות ונוחות".
גם באמצע החיים: העולים שמשאירים הכל מאחור כדי להתאחד עם יקיריהם
"ב־15 השנים האחרונות אני מתגוררת בקייב, עבדתי כרופאה, היו לי דירה משלי, חברים. ההורים שלי עברו בשלב מסוים להתגורר בישראל, אבל אני רציתי להישאר באוקראינה. בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה הייתי בקייב ולא רציתי ללכת לשום מקום. לקחתי חלק פעיל בהתנדבות ולאט־לאט חזרתי לעבוד וחייתי בתקווה שהכל יסתיים במהרה. חשבתי שאתרגל למצב הזה, שאתרגל לצפירות באמצע הלילה ולרעשים של הפגזות".
“קיוויתי שהמלחמה לא תשפיע עליי, אבל כשנורו חמש רקטות לעבר קייב, וארבע מהן פוצצו את הדירה שלי, החלטתי שכדאי לי לעזוב. קודם כל בשביל השקט הנפשי של ההורים שלי שכל הזמן התחננו שאבוא לישראל. זה היה מפחיד לראות את הנזק שנגרם לבית שלי, לבתים של חבריי, מכריי ומטופליי. קשה לדמיין את זה. הבית של דודתי ממריופול גם נעלם כלא היה. הגעתי לישראל בזכות ועד ההצלה של יהדות אוקראינה. בעזרתו נסענו דרך מולדובה לישראל. עדיין לא התאקלמתי בארץ. הפצע בנשמה וחוסר ההבנה של ‘מה הלאה’ עדיין שם. אני מניחה שהמצב שלי כרגע הוא כמו של כל מי שהיו לו שם חיים נורמליים, איבד הכל במלחמה ונאלץ לעזוב”.
“כל המזכרות והחיים השלמים שלי נחרבו בהפגזה” - מרינה סטשנקו ממריופול
"לפני 25 שנה קניתי את הבית שלי במריופול. הבן והבת שלי נולדו בה. היו לנו חיים מאושרים שם. זה היה קן משפחתי נעים ונוח. הקדשנו זמן רב לטיפוח הבית ולעיצובו. ב־24 בפברואר יצאתי מהבית שלי כדי לוודא שההורים שלי והכלבים שלנו בסדר. הבטחתי לעצמי שאחרי שאדע שהם בריאים ושלמים - אחזור אל ביתי, אבל זה לא קרה. לא ניתן היה לחזור הביתה כי הבית נשרף. לא הספקתי לקחת כלום מהבית. מאז אותו רגע טרגי אני מרגישה כאב אינסופי. כל המזכרות והחיים השלמים שלי נחרבו בהפגזה".
“בזכות ועד ההצלה הישראלי הגעתי לארץ, ויש כאן אנשים טובים שעוזרים לי להתאקלם. זה קשה מאוד כי אני מתגעגעת לכל מה שנשאר לי במריופול, או יותר נכון מה שנשרף שם. אני לא יודעת אם אוכל לחזור לשם שוב. זה מפחיד. כאב גדול לראות שעיר כבר לא קיימת”.
“לפני שהבית הופגז הצלחתי לקחת בגדים חמים, כסף ומסמכים” - אלכסנדר פודבלנקו מקייב
"נולדתי וגדלתי במערב אוקראינה בעיר רובנה. אמא שלי אוקראינית ואבא שלי רוסי. הזיכרונות הכי נעימים מהבית הם מהמשפחה הגדולה שלנו. תמיד היו מגיעים הרבה אורחים לבקר בביתנו. היינו מבלים יחד בחגים ובאירועים משפחתיים. רגעים של אושר, צחוק ואופטימיות. אני עד היום זוכר את ריח הפשטידות שסבתי בישלה, או את הטעם של תפוחי האדמה המטוגנים של סבא, וכמה טעימים היו העוגות והממתקים שאמא שלי הכינה. הכל התנפץ כשרקטות ופגזים התחילו ליפול מחוץ לחלון שלנו והצליחו להרוס את הבית שלנו בקייב ולהחריב אותו. לראות בתים נהרסים ואנשים מתים זה לא קל, אז החלטנו לעזוב את אוקראינה".
“לפני שהבית הופגז הצלחתי לקחת בגדים חמים, כסף ומסמכים. השארנו את כל היתר באוקראינה. בדיוק קנינו דירה חדשה ליד קייב, בעיר גוסטומל, והיינו עוד בשיפוצים, אבל גם היא הופגזה ונהרסה, עוד לפני שעברנו לגור בה. אני אסיר תודה על כך שהמשפחה שלי ניצלה. המעבר לישראל נידון במשפחתנו כבר שנים קודם לכן כי ידענו הרבה על המדינה הזו, ויש לנו הרבה קרובי משפחה שחיים פה בישראל. ידענו שהסוכנות היהודית תעזור לנו להתאקלם, וכשהגענו ראינו שאכן ישראל עוזרת לנו להתאקלם".
“קשה לתאר במילים את הדמעות שליוו את עזיבת הבית והמדינה. מפחיד מאוד לראות ערים שעד לא מזמן חיו בהן חיים שלווים, והיום במקום עיר יש חורבה. מלחמה בכל פרמטר היא טרגדיה, אני מאוד מקווה שהכוחות האוקראיניים יביסו את רוסיה ונסיים את המלחמה והשלום יחזור. אני חי בישראל כבר שלושה חודשים עם משפחתי, אשתי וילדיי.
זה לא קל להתרגל למדינה אחרת ולשפה אחרת. אבל כיוון שכבר ביקרתי בישראל בעבר, ידעתי אילו קשיי הסתגלות צפויים ואיך להתמודד איתם. רשמנו את בתנו הצעירה לגן ובננו הבכור יתחיל ללמוד ב־1 בספטמבר בישראל, כך שלמרות שהבית שלנו נהרס, אנחנו עם תקווה לבנות כאן, בישראל, בית חדש”.
“באמצע לילה אחד, כשהיינו במקלט, הבית שלנו הופגז ולא נשאר ממנו זכר” - מריה דניאלה טרכטנברך מקייב
"כל חיי גרתי בקייב בבית יפהפה שנמצא במרחק חמש דקות ממרכז העיר. הנוף שראינו מהבית היה עוצר נשימה מכיוון שראינו דרך החלון את הגדה הימנית של נהר דנייפר הנפלא. כל חיי היו מלאי שמחה והרפתקאות".
"ב־8 במרץ התחילו הרוסים לכבוש אזורים כפריים במרחק של 20 קילומטרים מקייב, וכל המשפחה שלנו הייתה קרובה לאסון הומניטרי. בכל יום חיינו בסיוט: ראינו את הטנקים הרוסיים, שמענו פצצות ורקטות ליד הבית וראינו כיצד הורסים את האזור שבו גדלתי. אלו היו ימים שנראו כנצח. באמצע לילה אחד, כשהיינו במקלט, הבית שלנו הופגז ולא נשאר ממנו זכר. נאלצנו לעזוב את אוקראינה, ובמשך חודש וחצי גרנו בפולין. החלטנו להגיע לישראל".
"אני כל כך מתגעגעת למולדת שלי ורוצה לחזור לבקר בה כמה שיותר מהר. נכון, אין לי בית שם, אבל הבית הוא בלב ואני מאוד מתגעגעת לסבתא שלי שנשארה באוקראינה, לחברים הקרובים ולחיים שהיו לי לפני המלחמה. הישראלים סייעו לי להתאקלם במהרה פה בארץ, הבינו את המצב הנוראי של משפחתי וקיבלו אותנו בחיבוק, ואני אסירת תודה על כך”.