תמי האוזנר־רוה זוכרת היטב את הערב שבו כינס אביה ישיבה משפחתית דרמטית בביתם הקטן. השנה הייתה 1960. זה עתה הטיל ראש הממשלה דוד בן־גוריון פצצה בכנסת כשהודיע כי "נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראלים אחד מגדולי הפושעים הנאצים, אדולף אייכמן, שכבר נמצא במעצר ויעמוד למשפט בישראל".
תפקיד התביעה הוטל על היועץ המשפטי לממשלה הטרי גדעון האוזנר, ואשתו וילדיו נקראו אל המטבח מיד לאחר הארוחה. "אבא אמר שיש לו משהו חשוב לספר, הודיע שנבחר לתפקיד הקטגור והסביר בלשון פשוטה מיהו אייכמן, ששימש כראש מחלקת היהודים בגסטפו והאחראי הראשי לביצוע תוכנית 'הפתרון הסופי' להשמדת היהודים", מספרת האוזנר־רוה. "לא היינו דור שני לשואה ולא ידענו עליה הרבה. הניצולים לא ממש דיברו, לא היו אז גוגל ואינטרנט, ואפילו הארכיונים לזכר השואה היו דלים ולא נגישים. אז לא באמת הבנו את כובד המשמעות של התפקיד שהוטל על הכתפיים של אבא. רק כשגדלנו והפכנו בעצמנו לעורכי דין הבנו לאיזה יכולות אדירות הוא נדרש כדי להציג בפני ישראל והעולם את הזוועות שבוצעו ביהודים במלחמת העולם השנייה כאשר האדריכל, היוזם והמבצע שלהם יושב על ספסל הנאשמים".
"אבא אמר לנו באותו ערב שהוא ייעדר הרבה מהבית ושהוא מבקש שנעזור לאמא", משחזר הבן עמוס. "הקשבנו לו ובכלל לא הבנו שהחיים שלנו עומדים להשתנות, אבל בפועל זה בדיוק מה שקרה. אבא וצוותי ההגנה עבדו מבוקר עד לילה כדי להתכונן למשפט, וחלק ניכר מעבודת ההכנה התקיים במלון 'השרון' בהרצליה, שהפך למשרד שאבא גם ישן בו. כך שמאב פעיל ומעורב הוא הפך לאבא עסוק, שפגש אותנו בעיקר בסופי שבוע כשבאנו לבקר אותו במלון. אני זוכר שראיתי שם גבר עם שיער לבן חלק. שאלתי אותו, מי אתה, והוא אמר, השם שלך הוא כמו השם שלי. רק אחרי שנים התברר לי שזה היה עמוס מנור, ראש השב"כ דאז".
בהמשך עברה העבודה אל הבית עצמו. תמי הייתה אז בת 14 ועמוס בן 11 בלבד, כשחלק מעדי התביעה, אודים מוצלים מאש, הגיעו לשם כדי שהאוזנר יוכל להכין אותם לעדות בבית המשפט. אחד אחד הם באו עם הצללים והזעקה החנוקה. השואה הזדחלה דרכם אל הבית פנימה, חדרה מהחרכים ובעד החלונות המוגפים וזעזעה את יושביו.
"בסלון היו דלתות הזזה עבות, ואנחנו עברנו כאילו במקרה ליד הדלת, וכשאיש לא שם לב היינו נצמדים אליה, רוצים לברוח אבל מרותקים מאימה אל מה שהעדים שחזרו מעבר למחיצה", מספרת תמי. "כשהדלת נפתחה, הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להגניב מבט ולראות את הפנים שמאחורי הקולות. כך ראיתי את רבקה יוסלבסקה, אישה צעירה שסיפרה לאבא איך נלקחה עם בתה הקטנה ליער שמחוץ לעיירה. כולם הצטוו להסתדר שם בשורה מול תעלה כשהם עירומים לחלוטין. איש האס־אס שאל אותה: 'במי לירות קודם, בך או בבתך?', ולפני שהספיקה לענות, חטף את ילדתה הקטנה, ירה בה והיא נפלה אל הבור. האם נורתה ונפלה בעקבותיה אבל לא מתה. בכוחותיה האחרונים נחלצה מערימת הגופות וטיפסה אל מחוץ לבור. עירומה ומכוסה בדם הסתתרה עד שהרוצחים עזבו את המקום ואיכר שעבר שם כיסה אותה בשמיכה והסתיר אותה בביתו עד תום המלחמה. האישה הזו, שעלתה לארץ והקימה משפחה חדשה, אמרה לאבא שלי בסלון שלנו: 'כשאני מספרת את הסיפור הזה, אפילו הילדים שלי לא מאמינים לי'. ואבא אמר לה: 'השופטים יאמינו לך'".
"ואני לא ישנתי בלילה", אומרת תמי. "לא הייתי מסוגלת להירדם. עד היום הסיפורים ההם משפיעים עליי. למשל כשאני נמצאת במקום עם קהל, כמו למשל היכל התרבות, אני מסתכלת על כמות האנשים שיושבת שם. יש כאלה שמחשבים כמה כרטיסים נמכרו, כמה מפיקי האירוע הרוויחו, אבל אני חושבת כמה זמן היה לוקח במחנות עד שכל האנשים האלה היו הופכים לעפר ואפר".
הילדות והבגרות בצל המשפט, כמו גם דמותו של עו"ד האוזנר שהפך עם השנים לחבר כנסת ולשר בלי תיק בממשלת רבין הראשונה, הפכו לאחרונה בידי ילדיו לספר "כשאייכמן נכנס אלינו הביתה - 'עימדי ניצבים כאן'" (ידיעות ספרים).
עו"ד תמי האוזנר־רוה, מומחית בנושאי הדרכה משפטית ותכנון ובנייה, סגנית היועץ המשפטי לממשלה לשעבר וכיום יו"ר דירקטוריון חדשות 12, הביאה בספר את תחושותיה של נערה ירושלמית המתבגרת בצל סיפורי הזוועה של השואה. אחיה, עו"ד עמוס האוזנר, חבר בית הדין העליון של ההסתדרות הציונות לשעבר, חבר הנהלת מכון משואה להנצחת זכר השואה ויו"ר המועצה הישראלית למניעת עישון, מנתח בספר סוגיות משפטיות וערכיות שעלו מהמשפט.
הרעיון לכתיבת הספר היה של עמוס, אבל העיתוי ללא ספק הושפע מסדרת המופת "אייכמן, ההקלטות האבודות" בהפקת מטרו גולדווין מאייר ובשיתוף התאגיד. הסדרה שעלתה לשידור לאחרונה מתמקדת בהקלטות האבודות של אדולף אייכמן מראיון שהעניק לעיתונאי הנאצי־הולנדי וילם זאסן, ומשמיעתן עולה בבירור שאייכמן לא היה בורג קטן, כפי שטען להגנתו במשפט, אלא אדריכל "הפתרון הסופי" המסור לתפקידו בצורה קנאית, מתפאר בהרג יהודים ומביע צער על ש"המלאכה" לא הושלמה.
האוזנר לא נחשב למינוי טבעי לתפקיד הקטגור במשפט אייכמן. תמי חושפת בספר שנודע לה מגורמים מוסמכים שחיים כהן, היועץ המשפטי שסיים את תפקידו ונבחר לכהן כשופט העליון, רצה לדחות את כניסתו לתפקיד כדי לשמש בעצמו כתובע המשפט ההיסטורי. כהן עצמו הכחיש זאת בספר שכתב בשל התנגדותו העקרונית לעונש מוות. והיו עוד בקיאים בנושאי השואה שחשקו בתפקיד, אבל בן־גוריון היה נחרץ בדעתו שהיועץ המשפטי לממשלה המייצג את המדינה ראוי לשמש פה לשישה מיליון נרצחים.
תמי: "אבא כל כך דאג שהוא לא יצליח להיות לנספים לפה ולייצג אותם שהוא לא ישן בלילות, זה מאוד הטריד אותו. הוא הלך לקיבוץ לוחמי הגיטאות וישב איתם כל הלילה וסיפר להם מה הוא עומד לטעון במשפט. שאלו אותו שם, מה תגיד על היודנראט? ואבא אמר, זה לא המשפט שלהם אלא של הקורבנות. בבוקר, ניצולת השואה צביה לובטקין אמרה לו, עכשיו אתה מדבר ממש כאילו היית שם".
עוד לפני שהחלה מסכת העדויות עלתה השאלה אם מדינת ישראל מוסמכת לשפוט את אדולף אייכמן. ימי המשפט הראשונים עסקו בשאלה הזו. הסנגור הגרמני רוברט סרווציוס כפר בחוקיותו של ההליך כולו. לטענתו, אין לקיים משפט רטרואקטיבי, העבירות בוצעו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובזמן שכלל לא הייתה קיימת, שופטים יהודים לא יכולים לערוך משפט צדק לאדם המואשם ברצח יהודים המוני, ואייכמן בכלל נחטף והובא לישראל באופן לא חוקי.
בית המשפט דן בטיעונים הללו באריכות ובכובד ראש, למורת רוחה של התקשורת המקומית והזרה, שהגיעה בהמוניה לסקר בעיקר את העדויות ואת תגובות הנאשם. "לעיתונות לא הייתה סבלנות לטענות המקדמיות, ואבא נורא נעלב", נזכר עמוס. "כי הוא חשב שהן לב העניין בגלל שהן סוג של המשך למשפטי נירנברג ולכן השקיע מאוד בכללי המשפט הבינלאומי כדי להתמודד איתן, ואז באים העיתונאים ואומרים לו, יש לכם פה שואה ושישה מיליון נרצחים, ואתם מתעסקים בפרטים משפטיים טכניים?".
התקשורת הסעירה לא רק את רוחו של התובע האוזנר אלא גם את אייכמן עצמו. "ערב אחד אבא הגיע הביתה חיוור ונרגש", נזכרת תמי. "הוא סיפר שבאולם בית המשפט ערכו הקרנה פרטית בפני השופטים, התביעה, הנאשם והסנגור של סרטי שואה קשים ששימשו ראיה נגד אייכמן בהתאם לחוק שמחייב לגלות אותם מראש לנאשם. אלו היו סרטים מזוויעים במיוחד, שצולמו על ידי הנאצים ושבהם נראו קורבנות נדחסים בסיוע כלבים לקרונות, פרטי הרצח ההמוני, תיעוד ההמתה בתאי הגזים והגוויות שהועברו למשרפות.
אבא סיפר שמדי פעם, כשלא היה מסוגל להתבונן בזוועות על המסך באולם שהיה כמעט ריק, הוא הסתכל על תא הזכוכית וראה שאייכמן לא השפיל את מבטו אפילו לרגע. אבל פתאום הוא התחיל לרתוח ולכעוס ולהתווכח עם השומרים. אבא חשב שסוף־סוף משהו זז אצלו בעקבות הקטעים הקשים. עד שהתברר שסיבת ההתרגשות הייתה שאייכמן הבחין בשני עיתונאים בקצה האולם ומחה שהציגו אותו בפניהם בסוודר ובמכנסי אסיר ולא בחליפה כפי שסוכם איתו. זה היה הדבר שהפר את שלוותו בזמן שצפה בזוועות מעשה ידיו. אבא סיפר שאפילו המזכירה של הסנגור הייתה המומה מתגובתו של אייכמן ועזבה את האולם כשהיא ממררת בבכי".
עמוס: "היה ברור לגמרי שמבחינתו הוא באותו רגע לא נמצא בבית המשפט אלא באושוויץ, ואז השופט לנדוא, שהיה יקה מאוד נוקשה וקפדן, נזף בו על איזה משהו במבטא הגרמני שלו, וזה היה נורא. כי יושב מישהו גבוה מעל העד, וצועק עליו במבטא גרמני כשברור לכל שהעד באטמוספירה של מחנות ההשמדה".
משפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן הסתיים בהרשעה בכל סעיפי האישום, והתביעה דרשה וקיבלה עבורו עונש מוות. אייכמן הגיש בקשת חנינה לנשיא יצחק בן צבי. כמה הוגי דעות, בהם פרופ' גרשום שלום ופרופ' מרטין בובר, התנגדו להוצאה להורג ותמכו בבקשת החנינה. "אבא הלך לפגוש את בובר, שהיה המורה הנערץ עליו בחוג לפילוסופיה", מספרת תמי. "לבובר היו שני נימוקים, האחד, שאפילו אייכמן לא צריך לגרום לנו להחיות את עונש המוות שבוטל בישראל, והשני, שהוצאתו להורג עלולה לעורר מחדש את המיתוס של צליבת אדם על ידי היהודים. האוזנר לא התרשם. מבחינתו אין סיום אפשרי למשפט כזה אלא בביצוע העונש המרבי הקבוע בחוק, ולו מתוך חובה לא רק לששת מיליון הקורבנות אלא גם לרבבות ניצולי השואה. גם שרי הממשלה שבקשת החנינה הובאה לפתחם תמכו פה אחד בעונש המוות".
עמוס: "ברמה העקרונית, אבא התנגד לעונש מוות. הרבה לפני המשפט, כשהיינו מטיילים ומדברים, שוחחנו רבות על הנושא הזה, כי ילד מאוד מתעניין בעונש מוות. אבא אמר לי שלא מתקבל על הדעת שמדינה לוקחת לעצמה את הכוח והזכות להרוג מישהו ושברוב המקרים יש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שיתברר בהמשך שהוא חף מפשע. אבל במשפט אייכמן לא היו לו שום ספקות. הוא ידע שבמקרה המסוים הזה עונש המוות הוא היחיד שבא בחשבון. ואגב, הגיעו אליו הרבה מאוד בקשות מאנשים שרצו להרוג את אייכמן בעצמם, או שהציעו רעיונות יצירתיים מאוד איך להרוג אותו באופן שיגרום לו סבל. כמובן שהחוק והמוסר לא מתירים דברים כאלה".
אייכמן הוצא להורג בתלייה ביוני 1962 בבית הסוהר איילון שבכלא רמלה, לאחר שלגם בקבוק יין וסירב לקיים וידוי אחרון בפני כומר. בתלייה, בשריפת הגופה ובפיזור האפר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל נכחו שלושה אנשים ובתוכם מיכאל גולדמן, ניצול השואה שבנערותו במחנות ספג 80 מכות שוט על בשרו. "מיקי גולדמן, ניצול השואה שראה בטרבלינקה את הר האפר האינסופי שהתנשא במחנה, לא יכול היה שלא לחשוב על כמות האפר המזערית שנותרה מגופת אייכמן", אומרת תמי. "הוא צלצל לאבא ואמר לו 'הכל נגמר'. ואבא השיב לו 'הצדק נעשה, אבל כל כך מעט וכל כך מאוחר'. זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותו מוחה דמעה".
השואה המשיכה להדהד בבית משפחת האוזנר הרבה אחרי שמשפט אייכמן הסתיים. האוזנר עצמו הקדיש את חייו להנצחת זכר השואה ולמלחמה בגזענות. ניצולי השואה המשיכו לכתוב לתובע על תולדות חייהם, שלחו לו שירים וצילומים והביאו אל ביתו עותקים מספרים על השואה שראו אור. גם הסביבה השתנתה. הניצולים זקפו את קומתם: מנאשמים הפכו למאשימים. "עד שהחל המשפט", אומר עמוס, "היו רבים, צעירים בעיקר, שלא חוו את זוועות השואה, שראו עצמם נעלים על הקורבנות ועל שרידי השואה. הם הדביקו להם את הכינוי 'סבונים' בשל הבדיה הנאצית כאילו היו מייצרים סבון משומן של יהודים שנרצחו. לכן אבא נהג בדרך ייחודית בעדויות שהביא, ובלי להכין את העדים מראש הוא שאל חלק מהם 'מדוע לא מרדתם?', כדי לקבל מכולם את אותה התשובה הספונטנית שתשנה את דעת הקהל בישראל: 'הדבר בכלל לא היה אפשרי באותן הנסיבות'. התשובה הזו, שחזרה על עצמה מפי כל עד, והכנות הישירה שבה נאמרה, נחרטו עמוק בתודעה הציבורית".
השינוי ניכר אפילו בסביבה הקרובה. בבניין בית האוזנר התגוררו שתי משפחות של ניצולי שואה. "כשאבא התחיל להעלות את העדים אל הדוכן, שכנה ניצולת שואה ניגשה לאמי ואמרה לה בכעס: 'למה בעלך עושה לנו את זה? אנחנו מנסים לשכוח, והוא פותח לנו את הפצעים'", נזכרת תמי. "אבל כשהסתיים המשפט, שושנה ניגשה לאמי, חיבקה אותה בחום ואמרה: 'תגידי לגדעון תודה בשמנו. הוא פתח לנו את הפצעים - וסוף־סוף יצאה מהם כל המוגלה'".
האוזנר התובע נתפס כאיש רציני שמדבר על נושאים שעומדים ברומו של עולם. אבל ילדיו זוכרים אותו בעיקר כאב שעשה הכל כדי לגרום להם אושר. "היה לו צד מצחיק באישיותו שהיה דומיננטי מאוד", מספר עמוס. "הוא המציא משחקים, להטוטים ומעשי קסמים לי ולבני הדודים שלי, שיחק איתנו בשחמט ולקח אותנו לסיורים בבתי חרושת ובמפעלים באזור ירושלים כדי להכיר את התעשייה הישראלית. הוא לא הקריא לי סיפורים אלא היה ממציא אותם בעצמו".
תמי: "הוא היה משפטן מחונן, ליטיגטור והיסטוריון ששלט בשבע שפות וחקר את אייכמן בגרמנית כאילו הייתה שפת אמו, אבל אלינו הוא התייחס בסלחנות. עמוס היה ילד טוב, אני הייתי יותר שובבה. כשהגעתי להתמחות במשרד המשפטים, סיפרו לי שהמזכיר של לשכת היועץ לשעבר אמר לאנשים שם שכדאי להיזהר ממני. הוא אמר את זה בגלל שכשהיה המזכיר של אבא גרנו דלת צמודה למשרד שלו, וכשהיינו חוזרים מבית הספר, הייתי עולה עם חברתי לדירה, ממלאה שקיות עם מים, והיינו יושבות על אדן החלון וזורקות את שקיות המים על העוברים והשבים. האנשים הרטובים נכנסו אל המשרד של אבא רותחים מכעס, כי זו הייתה הדלת היחידה הפתוחה, ומקימים מהומה וצועקים, מה זה, שופכים עלינו מים. והמזכיר היה אומר להם, פה זה משרד מכובד, מפה לא שופכים מים על אף אחד, ודופק על דלת הבית וצועק עליי: 'תמי, זו פעם אחרונה שאת עושה דברים כאלה'".
עמוס: "לדעתי צריך להגדיר באיזו מידה משרדי הממשלה כפופים להחלטות היועץ המשפטי בעניינים מנהליים. אבא מאוד הקפיד שמשרדי הממשלה יקבלו הדרכות מהיועץ, אבל מעולם הוא לא אמר שמשרדי הממשלה חייבים לקבל אותן. זו הבחנה מאוד עדינה ומתבקשת. אסור שהפקידים יקבלו את כל ההחלטות. בשביל זה יש שרים".
עמוס: "את הטענות האלו העלו כבר בשנות ה־90. כך למשל, כשהחליטו לפרסם את היומן של אייכמן, קמה שולמית אלוני ואמרה שאולי צריך לתת תמלוגים מהספר למשפחת אייכמן. לא פחות. אבל היומן הזה הוכיח את העובדה שהייתה שואה במשפטים נגד מכחישי שואה. מצד שני, הרבה אנשים קיבלו בגללו את הגרסה המרוככת של אייכמן".
התרעות פיקוד העורף