"גם בעבר היו לי מחשבות לעלות ארצה, כבר עשיתי הכנות והמלחמה האיצה את זה", מספר קיריל זץ, שעלה ארצה לבדו מרוסיה. "כחודש אחרי שהגעתי לישראל התחלתי לשלוח קורות חיים. בתוך כמה שבועות מצאתי עבודה. המשרד של החברה נמצא ברמלה. יומיים אני עובד בבית ובשאר הימים במשרד".
הוריו של זץ בחרו להישאר ברוסיה. "אני כמובן בקשר איתם. בינתיים כאן בישראל הכרתי מכרים, אומנם לא רבים, אבל לאט לאט אמצא. בעבודה קיבלו אותי יפה מאוד, הצוות מגובש מאוד, ואני מרגיש בסדר גמור".
לדבריו, גם האקלים הישראלי החם מוצא חן בעיניו. "בהתחלה גרתי בירושלים, גם שם היה טוב, אבל ליד הים בבת ים אני מרגיש טוב יותר. הכל מעניין, הכל חדש. אפילו כבר ניסיתי חומוס ושקשוקה", הוא אומר.
"בקשיים גדולים אני לא נתקל בינתיים. אני מצפה לטוב. עכשיו המטרה שלי היא ללמוד את השפה. אני מאחל לעצמי להמשיך להתקדם מבחינה מקצועית וליהנות מהחיים".
"קיריל הוא בחור די צנוע ושקט, לא מראה צורך בעזרה - מדובר בסוג של תרבות או אופי", אומר ניסים דנגור, המנהל הישיר של זץ. "קודם כל, כדי שירגיש בנוח ומפני שהוא לא מדבר עברית ואנחנו לא מדברים רוסית, כולנו עברנו לדבר אנגלית בסביבתו. כל הקבוצה שעובדת יחד בעצם אימצה צורת דיבור שונה. יש בזה גם יתרון, כי כך מי שלא יודע היטב אנגלית בקבוצה פתאום מתחיל לתרגל".
דנגור מוסיף: "גם האופי והתרבות של קיריל הם שונים. הוא מגיע מתרבות אירופית יותר, הוא שקט יותר, מופנם יותר. גם אנחנו צריכים להיות מאופקים יותר, כדי שלא ייבהל מאיתנו. ישראלים אוהבים לפעמים לדבר בישירות, באופן שנראה אגרסיבי יותר, ומי שמגיע ממקום אחר, יכול לפרש זאת לא נכון. אז בהתחלה היינו רגועים יותר וישירים פחות, אבל לאט לאט קיריל התחיל להכיר אותנו ואנחנו הכרנו אותו ונוצרה מערכת של אמון בינינו. קיריל כבר מתחיל להרגיש חלק מאיתנו, הוא לומד את האופי הישראלי, את ההתנהגות ואת צורת הדיבור".
"גרנו בעיר דניפרו. ב־24 בפברואר, כשהחלה המלחמה, היינו בקייב. התעוררנו לרעשי ההפצצות. גם הקרובים שלנו שהיו בדניפרו שמעו פיצוצים", מספרת מרינה מלה. "נסענו לאזור בטוח יותר, למערב אוקראינה, אבל כשהבנו שלא הולך להיות בטוח בשום מקום, קיבלתי החלטה לקחת את בתי בת ה־5 ולנסוע לישראל. זה לא היה פשוט לעזוב. אוקראינה היא המקום שבו גדלתי וחייתי, היו לי חברים ועבודה, כל החיים שלי היו שם".
עם עלייתן ארצה הגיעו מרינה ובתה למצפה רמון, עיר שבה מתגוררת אמה של מרינה, שעלתה ארצה לפני חמש שנים. "בהתחלה קשה להתאקלם. המקום חדש, השפה חדשה, אבל אנשים עוזרים לי פה מאוד והם נחמדים מאוד. ביום הראשון שהגענו הביאו לנו בגדים וצעצועים", היא מספרת.
הפגישה בין מרינה, צלמת במקצועה, לבין אנדריי יונטל, מנכ"ל רשת מלונות Smart Hotels, התרחשה ממש במקרה. "זה סיפור מדהים", הוא אומר. "במצפה רמון יש לנו שני מלונות סוויטות רמון ואבן דרך. יש בה גם בעיית כוח אדם רצינית מאוד, ואנחנו נאלצים להביא עובדים מבחוץ וצריכים לשכור עבורם דירות. פורסם שיש דירה למכירה במצפה רמון עם הרבה חדרים.
"הלכתי לראות את הדירה, ואחד החדרים הושכר למרינה, וכך פגשתי אותה. מרינה סיפרה לי שהיא צלמת פנים, ובדיוק אז חיפשתי צלם: סיימנו לשפץ את אחד המלונות בירושלים, חידשנו מלון בטבריה והייתי צריך תמונות חדשות. הצעתי למרינה להתחיל לעבוד איתנו. היא נמצאת איתנו כבר כמה חודשים והפכה לחלק מהרשת, ויש לנו תוכניות נוספות עבורה, לא רק בתחום הצילום".
"אני עוסקת בצילום עשר שנים. זה מזל גדול מאוד מבחינתי שמיד מצאתי עבודה במקצוע שלי", אומרת מלה. "כמובן הייתי רוצה לבנות פה קריירה בתחום הצילום, ואני חושבת שזה אפשרי. אני מעריכה את התמיכה של המדינה בעולים החדשים. גם הייתי רוצה שהבת שלי תהיה מאושרת כאן. בגילה היא כבר עברה הרבה מאורעות לא משמחים במיוחד, אך היא יודעת למה היינו צריכים לעזוב את הבית האהוב באוקראינה".
מתוך ניסיונו האישי יונטל מבין מה חווים עולים חדשים. "עליתי ארצה מרוסיה ב־2009", הוא מספר. "כשפגשתי את מרינה, ראיתי הזדמנות להחזיר לה את החום שאני קיבלתי כשהייתי עולה חדש ואנשים מסביבי תמכו בי ועזרו לי. אני עוזר מאוד למרינה. הלכתי איתה לסידורים במשרד הפנים, קבעתי לה פגישות, סייעתי לה בכל הבירוקרטיה, כולל שיחות טלפון ומילוי טפסים. אני מנסה לעזור בכל דרך שרק אפשר".
"הגעתי לישראל עם אשתי ועם שני ילדיי בגילים 4 ו־9", מספר ויטלי פניוחין. "תמיד חשבנו לנסות להגיע לישראל, ועכשיו בגלל המצב הרגשנו שהגיע הזמן. העזיבה לא הייתה קשה. עוד בהיותי ברוסיה התחלתי לחפש עבודה. מצאתי ונסעתי, אז מהבחינה הזאת זה היה פשוט.
"אבל התחלה של חיים חדשים היא לא דבר פשוט. הקושי העיקרי היה למצוא דיור מתאים. גם כל ההליך הבירוקרטי, שדורש למלא המון טפסים, כשהרבה בעברית, היה קשה עבורנו. עברית אני עדיין לא יודע, אבל מצאתי עבודה בהייטק, בחברת BlueVine, שבה עובדים הרבה אנשים שמדברים רוסית. בינתיים אני מסתדר עם רוסית ועם אנגלית. עם הזמן אדע גם עברית".
משפחתו וחבריו נשארו ברוסיה, אך ויטלי כבר מתחיל לרקום בישראל קשרים חברתיים עם חלק מעמיתיו בעבודה, "ויש גם כמה קולגות שעבדתי איתם בעבר ברוסיה והגיעו לישראל, אז נוצרה חברות", הוא מציין.
"אני עצמי עליתי ארצה בשנת 1996 מרוסיה, מהעיר צ'ליאבינסק. גם אני, כמו כולם, חוויתי קשיי קליטה ואני יכול להתחבר למה שוויטלי עובר", מספר מישה ורשינין, מנהל פרויקטים טכני בחברת BlueVine, שוויטלי עובד תחתיו.
התרעות פיקוד העורף