בשנת 1864 פרסם סטיריקן צרפתי בשם מוריס ז'ולי ספר. בניגוד לרצון המובן מאליו של סופרים להתגאות בפרי עמלם, ז'ולי הוציא לאור את ספרו בבלגיה ולא חתם עליו את שמו. הוא קרא לו “דו שיח בשאול" ומטרתו הייתה להעביר מסר לעם הצרפתי, שלתפיסתו של ז'ולי נאנק תחת שלטונו האוטוריטרי והמכביד של נפוליאון השלישי.
שיטת הפעולה הספרותית הייתה כתיבה של שיח דמיוני בין שניים מהפילוסופים הידועים ביותר בצרפת: מונטסקייה הליברל, שמייצג לכאורה את העם ובעיקר מאזין לדבריו של מקיאוולי - הפילוסוף הריאליסט בן המאה ה־15, שפרסם בספרו “הנסיך" את הפעולות העיקריות שמנהיג צריך לעשות ואת הנושאים שבהם הוא צריך להתערב, כדי להגיע לשליטה אבסולוטית בחברה.
ז'ולי קיווה שהצרפתי הממוצע יקרא את הספר שלו, יזדהה עם דבריו הנאורים של מונטסקייה, וחשוב מכך - יזהה את העובדה שדבריו האיומים של מקיאוולי משתקפים במציאות הצרפתית של אותם ימים באמצעות שלטונו של נפוליאון השלישי.
הנדידה לבלגיה, ההימנעות מציון שמו בכריכת הספר ובעיקר אי־אזכור שמו המפורש של השליט הצרפתי באותם ימים, נועדו למנוע מז'ולי סכסוך עם הרשויות בצרפת. אבל זה לא עבד. הפצת הספר הופסקה באופן מהיר למדי, וז'ולי עצמו נאסר ומאוחר יותר גם התאבד. מה הוא היה רוצה שיעשה העם הצרפתי בעקבות היצירה שלו? קשה מאוד לדעת. אגב, מה שכן יצא מאותה יצירה הוא שמילותיה שימשו כמה עשורים לאחר מכן את ארגון הביון הרוסי, ה"אוחרנה", כבסיס לכתיבת עלילת הדם האיומה בהיסטוריה - הפרוטוקולים של זקני ציון.
40 שנים מאוחר יותר פעל איש תרבות אחר בשיטה ספרותית דומה. היה לו כישרון כתיבה יוצא דופן, הייתה לו אג'נדה פוליטית, הוא לא חשש מחוסר איזון, וגם הוא לא רצה לומר לקוראיו באופן מפורש מה עליהם לעשות. שני השירים המפורסמים שכתב חיים נחמן ביאליק על פוגרום קישינב - “בעיר ההרגה" ו"על השחיטה" - נועדו להעביר מסר פוליטי לעולם היהודי של תחילת המאה ה־20. ולהבדיל מהמסר והגורל של ז'ולי - המשורר הלאומי שלנו נישא על כפיים והמסר עבר. ועוד איך עבר.
המניפסט של ביאליק
זמן קצר אחרי שנודע על האירועים בקישינב, לפני 120 שנה, באפריל 1903, התגבשה קבוצה של יהודים בעלי השפעה שהגיעה מהעיר אודסה ועסקה בחקר האירוע ובגביית עדויות מקורבנות ומעדי ראייה. בחלק מהעדויות מספרות נשים על כך שנאנסו בידי שכניהן. זו הייתה אלימות מינית עם מרכיב אידיאולוגי.
“דבר נוסף ומפתיע שהתגלה הוא שהיו מקרים שיהודים הגנו על עצמם ואפילו ירו באקדחים על הפורעים. כלומר, זה לא היה טבח פסיבי לחלוטין אלא הייתה התגוננות, אפילו שבדימוי הציבורי הועלם הקטע של היהודים מתגוננים באמצעות נשק", מתאר את הנעשה בעיר באותם ימים ההיסטוריון פרופ' ישראל ברטל, חוקר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. “עוד עולה שכוחות הביטחון לא עמדו לצדם של הנפגעים. זה היה רצח על מישור אישי, להבדיל מפרעות אחרות במזרח אירופה שהאלמנט הזה כמעט לא היה קיים. פה היה רצח בין שכנים מאותו בניין".
בין אותה קבוצת מתעדים היה גם המשורר הלאומי לעתיד, חיים נחמן ביאליק. זמן קצר אחרי ששמע על הפרעות כתב בביתו שיר קצר, “על השחיטה", כביטוי להלם מהמאורעות. אחרי ששהה כחודש באזור קישינב הוא שב מזועזע לביתו וכתב ברוסית ובעברית שני שירים בתחושה כמעט נבואית.
המפורסם שבהם הוא “בעיר ההרגה" - פואמה ארוכה שבה מובאים קטעים קצרים בצורה שירית מתוך לקט העדויות שאסף. “אין בתולדות הציונות והספרות העברית החדשה פואמה בעלת חשיבות היסטורית כמו 'בעיר ההרגה' של ביאליק", פוסק ד"ר רועי גרינוולד מאוניברסיטת בן־גוריון, החוקר את ייצוגי הפוגרומים בספרות העברית ובספרות היידיש. “היא נפתחת בקול אלוהי המצווה על שליחו לצאת לעיר ההרגה, לראות במו עיניו את הגופות ולמשש במו ידיו את ההריסות. השליח נדרש להביט במציאות המחליאה, שאין בה פשר ואין עוד קינה שתוכל להסביר ולהצדיק את הדין. הפואמה הזו קרעה את כל המחיצות שהעמידה המסורת היהודית העתיקה בפסוקים, בנבואות ובתפילות, ולפיה האלימות האנטי־יהודית היא תחנה בדרך מחורבן לגאולה".
אלא ש"בעיר ההרגה" הוא לא רק שיר שבא לנגח את ההיתלות בדת. “צריך לציין שהגופים הנשחטים באלימות הם גם סמל לחורבן מוסרי", מסביר גרינוולד. “באחת הסצינות המחרידות בשיר מתוארים הגברים היהודים בכל עליבותם, כשהם מציצים ממחבואם בנשותיהם הנאנסות על ידי הפורעים ולא נחלצים לעזרתן. החורבן הפיזי הוא סימן לחורבנה של מסורת שלמה, לחורבן מוסרי של היהדות. ביאליק הציג את קורבנות הפוגרום לא רק כמי שאין בהם כוח לעמוד כנגד הפורעים, אלא גם כמי שאיבדו את כבודם העצמי".
לפי פרופ' ברטל, הפכו שני השירים בתוך שבועות אחדים למניפסט - כרוז פוליטי - ששירת בעיקר את התנועה הציונית: “ביאליק לא סיפר שהיו בקישינב יהודים שהגנו על עצמם. הוא הציג את החברה היהודית ברוסיה כפסיבית. ככזו שלא מסוגלת להגן על עצמה, שתלויה בחסדי זרים. המסר היה סוג של קריאה בוטה: חבר'ה, או שתהיו אקטיביים או שאתם לא עם, אלא חבורת שתדלנים".
ביאליק היה האיש שכתב את השירים, אבל מי שאחראי לא פחות לתפוצתם האדירה בעולם היהודי בשנים שלאחר מכן היה סופר ומשורר אחר מאודסה, חשוב לא פחות. זאב ז'בוטינסקי תרגם את השירים מרוסית ועברית ליידיש - השפה השגורה בפי רוב יהודי אירופה באותן שנים - ומכאן הם נפוצו בכל רחבי היבשת. הם הגיעו לאינטליגנציה היהודית ובמקביל הפכו ללהיט, אם אפשר לקרוא לזה כך, בתנועות הנוער הסוציאליסטיות והציוניות. מפוגרום קטן יחסית שהתרחש בדרום האימפריה ונרצחו בו כ־50 יהודים, הפכו אותם אירועים סמל לחולשה, לפחדנות ולניוון היהודי בגולה.
“בוודאי שביאליק מספר לנו ‘פייק ניוז'. הוא לא הגיע לשם ככתב אובייקטיבי", מפטיר ברטל, “אלא כאחד שמתיימר להעצים את העולב היהודי בגולה כחלק מאג'נדה. צריך להבין, ראו בו סוג של נביא. מי שקורא את ‘בעיר ההרגה' והוא קצת בעל השכלה יהודית בסיסית, שם לב שהשיר מתחיל במשפט ‘קום לך לך אל עיר ההריגה ובאת אל החצרות'. הפסוק הזה מתכתב עם הקריאה לנביא יחזקאל. ואז הוא אומר - ואתה הנביא תבוא ותראה מה קורה ברחובות שבהם רצחו את היהודים. כוחו של השיר לא היה בתיאור מדויק של האירועים. ביאליק האמין בתחייה לאומית של היהודים, והשיר היה רק קריאה לפעולה".
הייתה לו מטרה מוצהרת?
“הוא רצה ליצור דחיפות. כזו שמתכתבת עם שיר מפורסם אחר שלו - ‘אל הציפור'. ‘שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני... הגם שם בארץ החמה, היפה, תרבינה הרעות, התלאות?'. זו הציפור שמספרת לביאליק כביכול על היהודים שהתיישבו בארץ ישראל בעלייה הראשונה. כשקוראים את ביאליק בתנועת נוער בראשית המאה ה־20, עושים הקשר בין העתיד בישראל להווה העגום בקישינב ובמזרח אירופה כולה. הנבואה שלו מתריעה שאם המצב יישאר זהה - הפוגרום יחזור. הוא לא נותן פתרון ספציפי, כי הוא לא יחצן של מפלגה. לכן זו שירה טובה כל כך - כי אתה לא רואה את הקריאה הפוליטית שלה בפעם הראשונה".
תיאור העליבות הזה מתכתב עם שירים אחרים שייכתבו מאוחר יותר, כמו “העיירה בוערת"?
“מרדכי גבירטיג כתב את ‘העיירה בוערת' ב־1938 על הפוגרום בפשיטיק, אבל שם המסר הוא לא ציוני ולא של גאולה. שם מתואר החידלון היהודי במלוא עליבותו, בזמן שאצל ביאליק יש בראש ובראשונה קריאה לפעולה. ביאליק דורש ממך להסיק מסקנות כיהודי, והוא לא מפחד להאשים את היהודים ב'בעיר ההרגה' שהם לא בסדר, ושואל: ומה תעשו אחר כך? תיקחו את עצמות קורבנות הפוגרום 'ובאשר שנוררתם תשנוררו'? כלומר, תמשיכו לבקש פיצויים בעבור הרצח ולא תתנהגו כעם גאה? אגב, את החשבון שלו עם הדת היהודית הוא פותח כבר ב'על השחיטה', שאותה הוא פותח במשפט נורא - ‘אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב ואני לא מצאתיו'. כלומר הוא אומר לקהל הדתי שהפעולה הנדרשת איננה נובעת מכורח אמוני, כי להשקפתו אין אלוהים לנוכח מה שקרה בקישינב. אל תצפו לרחמי שמיים. ואם יש אלוהים, אז הוא זנח אתכם - לכן השיר שנוא על דתיים רבים בניגוד ל'בעיר ההרגה'".
מהו פוגרום?
לפני כחודש, בעקבות רציחתם של הלל ויגל יניב בחווארה הגיבו מתנחלים מהאזור בהצתת בתים בכפר שבו פעלו המחבלים. במערכת הפוליטית מיהרו לקרוא לאירוע “פוגרום", וח"כ אחמד טיבי אף השווה אותו לליל הבדולח. אבל כשעוברים לעולם האקדמי שחוקר אלימות בין קבוצות אתניות, מגלים חוסר הסכמה נרחב לגבי השאלה מהו בכלל פוגרום.
“המונח פוגרום הוא חדש יחסית. בימי הביניים היו ‘פרעות', ולא רק ביהודים. המונח הזה השתרש בשיח שלנו במשמעות של רצח שהוא לא ‘אחד על אחד'. אבל מה אם חמישה אנשים מקבוצה אחת פגעו בשניים מקבוצה אחרת - האם זה פוגרום?", תוהה פרופ' אמריטוס מוטי זלקין מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון.
“מעבר לכך, האם חייב להיות רצח? האם פגיעות ללא מוות או השחתת רכוש הן פוגרום? האם עשרה ילדים פולנים שזורקים אבנים על חנויות יהודיות זה פוגרום? לטעמי, פוגרום הוא אירוע שבו נפגעות קבוצות גדולות ויש קורבנות בנפש. אבל זה שקישינב הוא פוגרום לא אומר שהוא היה משמעותי יותר מאירועים אחרים. בקישינב נרצחו כנראה 50 יהודים. לעומת זאת, בשנת 1919 נרצחו בעיר האוקראינית פרוסקורוב (היום חמלניצקי - ש"ש) בין 1,600 ל־1,800 יהודים תוך שלושה ימים. ועדיין הרצח הזה מתויג על ידינו כ'פרעות'. בקיצור, זה לא מתמטיקה".
פרופ' ברטל מכנה את עצמו, חצי בצחוק, “מומחה לפוגרומים". הוא מסביר ש"פוגרום" זו מילה ברוסית שפירושה “התנפלות" והיא נובעת משורש המילים “סופת רעמים". זו הסיבה שהאירועים האלימים נגד יהודים בדרום האימפריה הרוסית ב־1881/2 כונו “סופות בנגב".
“פרעות ביהודים זו תופעה היסטורית שימיה משלהי העת העתיקה, מהמרידות ברומאים והפגיעה ביהודי אלכסנדריה", הוא אומר. “העניין החשוב בפוגרומים הוא השכנות - כאשר הדימוי הרגיל הוא שהיהודים הם פסיביים והאוכלוסייה המתנפלת עליהם היא אקטיבית. אבל התשובה המעט מפתיעה לשאלה מי מתדלק את הפוגרומים - המדינה או הכוחות האופוזיציוניים היא: גם וגם".
ד"ר גרינוולד, לעומת זאת, מתעקש להביע עמדה שנויה במחלוקת ולהשוות את האירועים ההם לאלה שקרו לאחרונה בישראל: “מה שקרה בחווארה, הפשעים שביצעו יהודים בערבים חפים מפשע, הוא פוגרום על פי כל כללי הטקס. אנשים ניסו לשרוף בתים על יושביהם, והעובדה שהצבא אפשר לזה להתרחש איננה מקרית. זוהי תמונת מראה של הפוגרום בקישינב. והאפשרות שיהודים יעשו זאת נולדה במידה רבה דווקא שם".
מה הכוונה?
“התגובות לפוגרום היו כרוכות בחשש או בתקווה שיום יבוא והקורבנות יהפכו לבני דמותם של התליינים. העניין הזה נשמע בבירור בשיר השלישי שכתב ביאליק על קישינב:
אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,
אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ,
וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה
אֶת־דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא־נְרַחֵמָה,
אִם־נֵעוֹר כָּל־הַגּוֹי וַיָּקָּם
וַיֹּאמַר: נָקָם!
"איך אפשר להבין את השורות הללו שנכתבו אם לא כמשאלה או כאזהרה? רבים מבני הזמן ראו בשיר הידוע ביותר של ביאליק 'בעיר ההרגה' טקסט שבעקבותיו קמו קבוצות של ‘הגנה עצמית' בערים ובעיירות. אבל השורות הללו מראות שביאליק ידע היטב שאין הגנה שאיננה גם תוקפת. ורק מעט מאוד דרוש כדי שההתקפה תלבש צורה של פוגרום. חווארה היא מבחינה זאת ההוכחה לכך שהפוגרומים של ראשית המאה הקודמת לא היו רק רפרטואר שלם של רציחות. הייתה בהם גם לידה משונה לא פחות - של יהודי חדש בעל פנטזיה היסטורית שהגיעה לפרקה".
הרוצח מסתכל בעיניים
בחזרה ל־1903. האימפריה הרוסית נשלטת על ידי בית רומנוב המתנדנד. סוציאליסטים מכל רחבי רוסיה הצארית מרימים ראש, וחוסר שקט פוליטי וחברתי מציף את הרחובות. מעל כל אלה חווה האימפריה משבר כלכלי עמוק. 20 שנה לאחר מכן יתגאה לנין בכך שלכל אדם ברוסיה יש בתקופתו לפחות “שתי ארוחות ביום" - מה שממחיש את המצב ערב המהפכה הקומוניסטית. “מצב כלכלי נורא מביא למהפכות ולמהומות בהרבה מקרים בהיסטוריה", מציין פרופ' זלקין, “אפילו המהפכה הצרפתית לא נולדה משאיפה לדמוקרטיה אלא ממרד איכרים במצב כלכלי קשה".
אבל זו לא רק הכלכלה. החברה הרוסית של המאה ה־19 הייתה מקוטבת מאוד בין אצולה, איכרים ואוכלוסייה עירונית, ללא מוביליות מעמדית. בצד השכבות הנמוכות של האיכרים החל להתפתח פרולטריון בתנאי עבודה נוראיים של 18־16 שעות עבודה ביום. בסופו של דבר, סיר הלחץ הזה התפוצץ.
“שנתיים אחרי קישינב יבצע את הפוגרומים הבאים ארגון בשם ‘המאות השחורות' - קבוצה שמזכירה את המיליציות של וגנר שפועלות היום בשירות פוטין", אומר זלקין. “ושוב, האינטרס של השלטון הוא להפנות את זעם ההמונים למקום אחר - והיהודים, שנתפסים כאוכלוסייה עשירה ונצלנית, הם המטרה האידיאלית. ואז, אם חצי שעה אחרי שמתחיל הפוגרום אתה שם לב שהמשטרה עומדת מהצד או בכלל לא מגיעה, למה לא להמשיך?".
אז מה בכל זאת מונע מהם לשחוט את כולם?
“ראשית, אין להם עניין לשחוט את כולם. מי יהיה החנווני, המלווה בריבית? גם האוכלוסייה המקומית מבינה שהיא זקוקה לפחות לחלק מהיהודים. שנית, יש מקרים שהמשטרה מתערבת, כי גם השלטון מבין שהוא עלול לאבד שליטה אם האנרכיה תימשך. והסיבה השלישית היא שאנשים מתעייפים. מתישהו צריך לחזור לעבודה. אי אפשר להתפרנס רק מרצח יהודים".
אתה מדבר על אימפריה, אבל בסוף יש פה אזור שמועד לפורענות יותר מאחרים.
“נכון. קישינב, בחבל בסרביה, היום מולדובה - הוא מהאזורים במזרח אירופה שבהם יש היסטוריה ארוכה של יהודים שהוכו על ידי השכנים שלהם. להבדיל, אצלנו יש יישובים כמו יצהר ואיתמר, שפעם־פעמיים בשבוע יורדים שם לכסח כפריים פלסטינים. זה לא קורה בגליל וגם לא בהתנחלויות אחרות. למה? כי נוצרה איזו תודעה או מסורת כזו, וקשה להגדיר את זה באופן מדויק. לעומת זאת, קח דוגמה הפוכה - מצפון לאוקראינה שוכנת ליטא, ושם לא היה אף פוגרום עד מלחמת העולם השנייה. פשוט לא הייתה מסורת כזו".
עשור וחצי קדימה. שנת 1918. מלחמת העולם הראשונה מסתיימת ועימות חדש פורץ: מלחמת אזרחים בתוך רוסיה. האוקראינים, בשונה ממה שרוסיה מנסה להציג היום, מונעים מתקוות לאומיות ושפה משלהם, מנסים לנצל את הבלגן של סיום המלחמה העולמית ואת חוסר הניסיון של הקומוניסטים בניהול מדינה. עימותים חריפים פורצים בין קבוצות אוקראיניות לאומניות לבין קבוצות פרו־רוסיות באוקראינה לבין רוסיה עצמה. היחידות שפועלות בעיקר במערב המדינה, אזור שהוא אוקראיני־לאומני יותר, טובחות בקהילות יהודיות תחת הססמה “הכו ביהודים והצילו את אוקראינה".
איך אנחנו קשורים, אתם שואלים? שוב מאותה סיבה - אוכלוסייה עירונית וזעיר־בורגנית, שהאיכרים ברוסיה ובאוקראינה ראו בה יסוד מנצל ועושק, ושעת האנדרלמוסיה יצרה הזדמנות לנקמה. לא מעט חוקרים יקראו לרצף הפוגרומים האלה, שבהם נרצחו בין 50 ל־150 אלף יהודים, “השואה הקטנה".
“כשעומדים מול האנדרטה בפרוסקורוב, זה יותר ממזעזע", מתאר זלקין, “אותי זה אפילו יותר מזעזע ממה שיקרה אחר כך באושוויץ, כי שם היה בית חרושת. בפוגרום, לרוצח ולנרצח יש מגע ישיר. הוא מסתכל בעיניים של הנרצח ובחלק מהמקרים הוא גם מכיר אותו. התוצאה אותה תוצאה, אבל הסיטואציה מספרת דברים רעים על המין האנושי".
מפואמות להתנגדות
בחזרה לביאליק ולהתנגדות היהודית. פרופ' ברטל, שהוא גם חוקר תולדות התנועה הלאומית היהודית, מציין כי המקרה הראשון של הגנה עצמית היה בפוגרום באודסה ב־1881, ובגל הגדול של הפרעות במהלך מלחמת האזרחים הרוסית זו כבר הייתה תופעה נרחבת: “כמעט בכל עיר ובכל מקום שהיה בו פוגרום, היו תנועות פוליטיות יהודיות שהקימו ארגוני התגוננות והצטיידו בנשק. אגב, לא רק הציונים, גם הבונד. קישינב הייתה הלקח, והיישום היה בהתארגנות של התנועות האלה, שחלקן התחמשו במקלעים ובנשק קטלני יותר מאקדח בזכות העובדה שחלק מאנשיהן שירתו קודם בצבא הרוסי. זו תקופה שבה התבסס הרעיון שיהודי חייב לשאת נשק כדי להבטיח את קיומו בעולם. קישינב הפך לפסיק קטן ליד הפוגרומים של 1920־1919, אבל הציונות התחזקה בעקבות החוויה הזו, כי מה שהתחוור סופית ליהודים הוא שהשלטון אף פעם לא יציל אותם. או שהוא מתפורר ונעלם כמו ב־1919, או שלא בא לו לעזור להם, כפי שקרה קודם ברוסיה הצארית".
ומה התפיסה הזו עושה לעלייה לישראל?
“אותם אנשים בדיוק שיצרו את דפוס ההתגוננות הזה העלו אותו לארץ ישראל עם העלייה השנייה והשלישית. אפילו השם של ארגון ה'הגנה' מקורו באנשים שבאו מרקע של הגנה עצמית ברוסיה. בעקבות פרעות תרפ"ט ב־1929 מתבססת ההבנה שגם השלטון הבריטי לא מסוגל להגן על היהודים, כמו השלטון ברוסיה. ההגנה נוסדה אומנם עוד ב־1920, אבל היא לא הייתה מאורגנת עד שנפל האסימון ב־1929. בן ציון דינור, שהיה מאוחר יותר שר החינוך וערך את ‘ספר ההגנה', פותח אותו ברצף אירועים שמתחיל במאורעות ברוסיה וממשיך בקו ישיר לארץ ישראל - השלטון לא יעזור לנו, רק שלטון עצמי".
לדבריו של ברטל, אותם אנשי הגנה העלו ארצה לא רק את התודעה הזו אלא גם את תורת הלחימה של חוויית ההתגוננות באוקראינה ובבלארוס: “השיטות ודרכי החשיבה נותרו זהות. בזמן המרד הערבי ב־36'־39' עלה בהגנה הרעיון שלא צריך לשבת על הגדר בעמדות אלא לצאת מחוץ לגדר. זו הייתה הפעם הראשונה שאנשי היישוב חיקו את הבריטים ואת היהודים במזרח אירופה. אנשי ההגנה והעלייה השלישית, שהגיעו לעיר העתיקה בירושלים, אלתרו פח גדול ממולא חומר נפץ שמוצת בגפרור - ובעזרת אותה פצצה עצרו את ההמון הערבי שניסה להיכנס לרובע היהודי מצפון. בדיוק כמו שעשו במזרח אירופה קודם לכן".
ומה היו ההשפעות של הפוגרומים בתוך העולם היהודי?
“היום כביכול מזהים ביטחוניות ואקטיביזם עם הימין. אבל האנשים הראשונים שנטלו חלק אקטיבי אחרי הפוגרומים הם מהשמאל, כי הימין החילוני של ז'בוטינסקי רק נולד אז. מהאירועים האלה באו לעולם קבוצות של סוציאליסטים ציונים ולא ציונים (הבונד). מבחינת החרדים, הגרועים ביותר היו הציונים, כי הם הצליחו לחבר משהו שהיום נדמה שהלך קצת לאיבוד - שאפשר להיות ליברל ורדיקל שרוצה שוויון - וגם יהודי לאומי. והביטוי של הלאומיות היהודית הוא שאנחנו מגינים על עצמנו ויש לנו כבוד לאומי, כמו שביאליק ניתח. בעיניים החרדיות, הגנה עצמית היא ההפך ממה שיהודי מסורתי אמור לעשות - לשחד את הצבא והמשטרה או להתחבא ולהתפלל לאלוהים. האמירה שלפיה אנחנו לוקחים נשק ונלחמים נגד הפורעים ונגד הצאר כדי שבסופו של דבר יהודים יעלו לארץ ישראל וייקחו את גורלם בידם - זה המסר שהציונים הוציאו מקישינב ומנוגד לחשיבה של האורתודוקסיה במזרח אירופה אז, וגם לזו של החרדים בירושלים ובני ברק היום".
אבל האם החברה היהודית והישראלית הסיקו מקישינב ומשיריו של ביאליק מסקנות לא רק על חשיבות ההתגוננות אלא גם על קיומה של נקמה? בספר שיצא לציון 100 שנים לפוגרום, קרא אחד מגדולי חוקריו של ביאליק, דן מירון, להוציא את “בעיר ההרגה" מתוכניות הלימודים, ולהעדיף על פניו את “על השחיטה". להבנתו של ד"ר גרינוולד “השיר הזה כולל בתוכו את השורה המצוטטת ביותר אולי בתולדות השירה העברית החדשה: ‘נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן'. מדהים להיווכח כמה שכיח השימוש בשורה הזאת.
היא נשמעת לרוב מפי פוליטיקאים אחרי פיגוע. שורה מחרידה, שבה הנקמה מופיעה באופן דו־משמעי: האם הנקמה צריכה להיות קשה כשאול, קשה יותר מכל מה שהשטן עשוי היה להעלות על דעתו? או שמא להפך: אם אפילו השטן לא ברא נקמה כזאת, ממילא גם בני האדם לא יוכלו לברוא אותה ולעשות אותה כתליינים. מי שמבקשים לחשוב על ביאליק כמי שהתנגד בכל לבו לנקמה, ממהרים לצטט את השורה הקודמת בשיר: ‘וארור האומר נקוֹם...'. אבל גם כאן קשה להכריע מי ראוי להיות ארור - זה שתובע מהאל לנקום את נקמת דם היהודים השפוך ושולל נקמת בשר ודם, או שמא הקללה נוגעת באמת למי שאומר לחברו - לך ונקום במו ידיך את דמו של הילד הקטן. קשה להכריע".
אגב, לפוגרום בקישינב היו השפעות חברתיות שהגיעו גם לארצות הברית. ההיסטוריון סטיבן זיפרשטיין פרסם ספר על הפוגרום בקישינב והשווה בין מצב היהודים ברוסיה לבין מצב המיעוטים, בפרט השחורים, בארצות הברית בתחילת המאה הקודמת. המסקנה שלו, לפי גרינוולד, היא שמעשי הלינץ' בשחורים היו בבואה של הפוגרומים ביהודים: “אותה טרמינולוגיה ששימשה לתיאור הזוועות בקישינב גויסה על ידי השמאל האמריקאי כדי לתאר את מעשי הלינץ' שבוצעו בשחורים, וההשוואה בין שתי הקהילות מוזכרת הן בעיתונות היהודית והן בעיתונות של הקהילה השחורה. ייתכן ששורש הביקורת כלפי פוליטיקאים ישראלים היום נעוץ בחשיבה החברתית שנפוצה כבר אז".
על השחיקה
התנועה הציונית עברה טלטלה עם מותו של הרצל ב־1904. זוהי תקופת העלייה השנייה, אבל לפי פרופ' זלקין, מה שהעסיק יהודי בקישינב שלושה חודשים אחרי הפוגרום לא היה הפגיעה הפיזית או הרעיון הציוני, אלא האפשרות לחצות את האוקיינוס: “העם היהודי היה עסוק בהגירה, וזה לא פוגרום ראשון ולא אחרון, כך שמעבר לפרסום של ביאליק, אני חושב שהתהודה ויחסי הציבור של קישינב לא בהכרח חלחלו אל ההמונים. היו להם בעיות קיומיות יומיומיות וחלומות על אמריקה. תחשוב על יהודי בעיירה אחרת, לא רחוק משם, שקורא על קישינב ואומר לעצמו ‘אצלנו כמה שנים קודם נרצחו יותר'. פוגרום קישינב התקבע כאירוע מכונן ויוצא דופן בנרטיב הציוני, אבל לאו דווקא בזה היהודי הכללי".
זה רק מחדד את השאלה מדוע זוכרים דווקא את קישינב ולא מקרים חמורים בהרבה.
“כי לקישינב היו כאמור יחסי ציבור מצוינים. ביאליק של אותה תקופה הוא פיגורה, והתיאורים שלו היו כה חזקים ומשמעותיים, שהם מחוללים סערה בעולם היהודי, אף ש־20 שנה קודם היו ‘סופות בנגב' והם לא קיבלו את אותם יחסי ציבור. על הפוגרומים שבוצעו שני עשורים לאחר מכן אנחנו לא יודעים הרבה כציבור מכמה סיבות: יהדות אוקראינה לא כל כך תיעדה. בדרך כלל, תיעוד של אירועים כאלה מתחיל כמה שנים אחרי שהם מסתיימים, אבל במקרה הזה עולה שלטון קומוניסטי, שגם יש לו יחס עוין ליהודים, והוא לא מאפשר גישה לחומר הארכיוני. ומעבר לכך, 19 שנה אחר כך תגיע השואה והזיכרון הקולקטיבי אומר שצרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות. ב־1946 היסטוריונים התעסקו הרבה פחות במה שקרה 25 שנה קודם לכן".
מה נשאר היום בחברה הישראלית מאותה תחושת רדיפה?
ברטל: “ישראל קמה ב־1948, אבל סיפור הקמתה לא הושלם כי אין לה עדיין חיים בשלום עם האוכלוסייה הסובבת וזו שבתוכה. הדור הראשון והשני של העולים לארץ הביאו את חוויית הפחד מפני ההתקפה. אנשי המושבות של העלייה הראשונה עוד תיארו התנפלות של דרוזים במטולה בסוף המאה ה־19 בטרמינולוגיה של יהודים בעיירה שמתנפלים עליהם פורעים מבחוץ".
ומה לגבי הדורות הבאים?
“בהיותי חייל מילואים בתקופת ההמתנה שלפני ששת הימים ישבנו בחור בדרום על הגבול המצרי ושמענו שבפארק בתל אביב חופרים קברים זמניים למקרה שתהיה הפצצה אווירית. ישראל של לפני 67' הייתה בתחושה של מקום קטן ונצור. ביום כיפור זה היה יותר גרוע, כי אפילו תקופת האופוריה בשש השנים שבין לבין לא מחקה את האפשרות שיכולים להשמיד אותנו. האם היום זה קיים? אני בטוח שהישראלים ברחוב לא חשים את אותה תחושת נרדפות, אבל זה מלווה את האוכלוסייה הישראלית בתודעה. תשמע את נתניהו ביום השואה, הרי המסר שלו זה שאנחנו רגע לפני כיליון, אבל במקביל חזקים ויכולים לעמוד בפני עצמנו. אני כהיסטוריון זקן אומר לך שהדבר האחרון שאפשר הוא ללמוד מההיסטוריה. לומדים ממנה מה שאתה רוצה ללמוד - אבל כל פעם מחדש יש אתנחתה ותחושת האיום חולפת באופן זמני. להבדיל ממה שתיאר ביאליק, להיות קורבן אומנם נשמע רע, אבל במציאות הפוליטית היום זה הופך אותך לצודק. נתניהו הבין את זה מזמן ולכן לא הרפה מכך שישראל היא קורבן, אפילו שהיא המעצמה הגדולה במזרח התיכון".
120 שנים לפוגרום - החברה הישראלית זוכרת אותו עדיין?
זלקין: “אחרי קישינב היו עוד פוגרומים ואז שואה באירופה ופרהוד בעיראק ואז הצרות שלנו כאן. קח עשרה אנשים היום ברחוב ותשאל אותם על קישינב - תשעה לא יידעו מה היה שם. הזיכרון האישי והקולקטיבי חייב לצמצם ולא יכול להכיל יותר מדי טרגדיות. אין עיתון בישראל שלא עוסק בשואה לפחות פעם בשבוע, ולמרות זאת אנשים רוצים לחיות באופן אופטימי. החברה הישראלית מסתכלת קדימה ולא אחורה. אז אתה רוצה שיזכרו את קישינב? נו באמת".