נתנו לצ'אט GPT לבחור מפורסמים ולשאול אותם קושיות לפסח - זה מה שענו | פרויקט מיוחד לפסח

אשת החינוך וכלת פרס ישראל מרים פרץ, ששניים מבניה נהרגו בקרב בעת מילוי תפקידם

התוכנה התבקשה לאתר דמות ציבורית ישראלית, ושאלה: מה נתן לך את הכוח ואת תעצומות הנפש להיות נציגת המשפחות השכולות, מאין הכוחות וההשראה לעבודה המסורה שלך וכיצד את רואה ורוצה לראות את פעילותך כמשפיעה על החברה הישראלית?

תשובה: "קודם כל אני רוצה לציין ולהדגיש שהבינה המלאכותית טעתה בדבר אחד: אני לא נציגה של המשפחות השכולות. אני כן פוגשת את המשפחות השכולות, מנסה לטעת בהן תקווה ואמונה בכוחו של האדם לקום ממשבריו, להיבנות מהם ולעשות את העולם טוב יותר. אני מאמינה שאדם נולד עם כוחות, וצר לי שהכוחות הגדולים ביותר של האדם מתגלים דווקא בשעת משבר. משברים לא נועדו לשבור אותנו, המשברים מעוררים שאלות ותובנות חדשות על החיים. הם גם חושפים כוחות חדשים הנטועים בנו.

"לא בחרנו את האסונות שפקדו אותנו, אבל אנחנו כן בוחרים איך להתמודד עם המשברים. יש בחירה לאדם: האם הוא רוצה לגלות את כוחותיו? האם הוא רוצה לקום? כי הדבר הקשה ביותר בשעת משבר הוא לקום, וכדי לקום אתה צריך כוחות משלך, אתה צריך לרצות, ואני בחרתי לקום כי ידעתי שאת הילדים שלי אני לא יכולה להחזיר. מי שהלך כבר לא ישוב. הם אינם. עכשיו, לאן פניי מועדות? האם אבחר לשכב במיטתי - לבכות על מר גורלי, להאשים את המדינה, את אלוקים, ואולי את עצמי, על החינוך שהענקתי להם, של אהבה טוטאלית לארץ ושל ערכי נתינה והתנדבות - או שאקום ואעשה טוב בעולם?

"את הרע ביותר ראיתי וחוויתי. קברתי במו ידיי שני ילדים וגם את בעלי אליעזר, ואני, שראיתי רע, רוצה לדבוק רק בטוב. הלב הזה, שנשבר שלוש פעמים, נעשה אוהב יותר, רך יותר, אמפתי יותר. זה דבר נורא להגיד. האם הייתי צריכה את האסונות בשביל זה? לא. על השאלה 'למה זה קרה לי' לעולם לא אקבל תשובה. במקום זה אני שואלת את עצמי: 'מה אני יכולה לעשות עם האסונות שפקדו אותי?'. לי היה ברור שאדבוק בחיים. אבל לא סתם חיים. חיים של משמעות. אתן לכל דקה בחיי משמעות. נעשיתי אדם רגיש יותר, שרוצה יותר לשנות ולהרבות אהבה וטוב בעולם. בכל סיטואציה אני מחפשת את האור.

"מה עוזר לבן אדם לקום? קודם כל, צריך הושטת יד של מישהו. זה יכול להיות של הסובבים אותך או של חברים. לפעמים אתה צריך סיוע בשביל לקום. צריך להרגיל את העין לראות טוב, לשנות את זווית הראייה. צריך פרופורציות. אחרי נפילת הבנים הכל נראה קטן, והדבקות בחיים גברה עוד יותר. כיוון שהחיים זמניים, בואו ננצל אותם ונעשה משהו טוב בעולם. אחד הדברים הגדולים שעזרו לי זו האמונה. אני אדם מאמין, ואני מבינה שהחיים והמוות הם לא בידיים שלי. זה מקל מאוד. הדיאלוג שלי עם אלוקים מורכב וארוך, ויש לי טענות כלפיו, אבל אני רוקדת איתו טנגו ולא עוזבת אותו. אני מסתכלת על הנסים הקטנים שהוא עושה לי בכל יום, ואני מודה לו על מה שיש לי.

"יש לי עוד ילדים ונכדים, יש לי את היכולת לעמוד על הרגליים, לראות ולחוות - אני מודה לו על כל דבר שקורה בחיי. האמונה מחזקת מאוד וכך גם האמונה בצדקת הדרך. הדבר שהכי עוזר לקום הוא לעסוק בחסד, בהתנדבות, לצאת החוצה ולנסות לתת. בתוך החושך הגדול שאפף אותי מצאתי כוחות גדולים כדי לתת. בכל פעם שאני נותנת אני לא מתרוקנת, אלא מתמלאת מחדש. עוד דבר שמסייע לקום היא רוח אופטימית. אסור לאבד אופטימיות ותקווה בשעת משבר. ידעתי שיש לי עוד ילדים, והם יינשאו ויבנו משפחות - וכך היה. היו שמחות ונולדו ילדים, והחיים חזקים מהכל".

שר המדע, החדשנות והטכנולוגיה מטעם מפלגת הליכוד אופיר אקוניס

התוכנה התבקשה לאתר פוליטיקאי/ת ישראלי/ת, ושאלה: מה הוביל אותך להיכנס לפוליטיקה, איך הגעת לעסוק בנושאי מדע ומהם הרגעים הכי מרגשים ומספקים שחווית עד כה בקריירה הפוליטית?

תשובה: "האירוע הלאומי שהוביל אותי להיכנס לפוליטיקה היה הסכמי אוסלו. לא הייתי יכול לעמוד מנגד, והייתי חייב להיות חלק מהמערכת הפוליטית. זמן קצר לאחר השחרור שלי מהצבא, בשיאו של הסכם אוסלו, הצטרפתי לפעילות מעשית בתנועת הליכוד. מאז הקריירה הפוליטית שלי התקדמה עד השבעתי לכנסת ובהמשך לתפקיד שר בממשלה.

"יש הרבה מאוד רגעים מרגשים בחיים הפוליטיים, בעיקר במפגש הבלתי אמצעי עם ציבורים רחבים במדינת ישראל. אחד מהם היה כששימשתי כיו"ר פרויקט 'מחשב לכל ילד', כסגן שר במשרד ראש הממשלה. ביקרנו אז אצל משפחה שבה ההורים עלו מאתיופיה והבנות הקטנות קיבלו מאיתנו מחשב כחלק מהפרויקט. לאחר שהבנות הצעירות הראו לי את כל מה שהן יודעות לעשות במחשב שקיבלו, הן אמרו לי: 'אנחנו מלמדות את ההורים שלנו איך להשתמש במחשב'.

"זה היה רגע מרגש מאוד. רגע מרגש נוסף היה בעת כהונתי כשר המדע בקדנציה הקודמת. בפגישה עם רונה רמון, שבועות ספורים לפני פטירתה, ביקשתי את רשותה להוסיף למלגות על שם אילן רמון שחילקנו גם את שמו של בנה אסף, שנהרג בתאונת מטוס. עם דמעות בעיניה היא השיבה לי מיד בחיוב, דבר שריגש אותי מאוד".

ח"כ מירב כהן, לשעבר השרה לשוויון חברתי

התוכנה התבקשה לבחור פוליטיקאי/ת ישראלי/ת, ושאלה: מה הוביל אותך להיכנס לפוליטיקה מלכתחילה ומה מניע אותך להמשיך בפועלך לאורך השנים?

תשובה: "במהלך שנים של עשייה למען האוכלוסייה המבוגרת - הן כמנכ"לית ארגון אמון הציבור והן כמובילת המאבק נגד עושק הקשישים - נחשפתי לכך שקבוצת אוכלוסייה שלמה, המונה 1.2 מיליון אנשים בישראל, לא מקבלת מענה ראוי, ואנחנו כחברה לא מאפשרים להם להזדקן בכבוד.

"זה מה שהכניס אותי לפעילות וגם מה שמניע אותי כיום - לייצר מהפכה ביחס שלנו אל הורינו וסבינו, כי מגיע להם. בנימה אישית, אני חושבת שהרצון שלי להביא נחת להוריי ולעורר בהם גאווה הוא הכוח הגדול ביותר שמניע אותי. מגיע להורים שלי, שעלו ממרוקו חסרי כל, להרגיש שהם הצליחו".

אשת החינוך והתרבות העברית רות קלדרון, ח"כ לשעבר ומייסדת בית המדרש "אלול" ועלמא - בית לתרבות עברית

התוכנה התבקשה לאתר פעיל/ה חברתי/ת ישראלי/ת, ושאלה: האם את רואה בחינוך גורם חשוב לקידומו של שינוי חברתי והתפתחותי בחברה הישראלית?

תשובה: "בעיניי החינוך הוא הגורם החשוב ביותר לשינוי חברתי, מאותה סיבה שבינה מלאכותית לא תתפוס את מקומן של החשיבה והיצירה האנושית (בלי לפגוע חלילה). חינוך, טיפוח וחשיפה לעושר של שפה, מסורת, מחשבה ויצירה עושים את ההבדל בין ילד לילד. הכישרון האנושי איננו שוויוני, אך הוא בעל פוטנציאל התפתחות אדיר.

"ילדים שטופחו, שזכו לעידוד ולצמיחה בתוך מרחב המזמין סקרנות, חקר ודמיון יגדלו להיות מבוגרים בעלי 'גראוויטס' תרבותי עשיר ויכולת המצאה וחידוש; אנשים שביצירתם בתרבות, במדע ובאמנות יקדמו את האנושות לצעד הבא בעתידה. מניעת מרחב חינוכי מיטבי, הנובעת מקשיי הגירה, עוני או מעמד חברתי, תסליל ילד בעל כישרון דומה לחיים שיגבילו את האפשרויות שלו למימוש יכולותיו ולהבעה עצמית.

"חלק ניכר מהחינוך הוא הדיאלוג האינטימי בין מבוגר לילד; דיאלוג המתקיים בשעת סיפור, שיחה, פרשנות למציאות. כזה שבא יחד עם קרבה וחיבה. את החסד הזה יכול לעשות כל הורה, סב או מורה, אבל לא מסך. כאן, לעניות דעתי, מצויה המגבלה של הבינה המלאכותית".

אשת החינוך והיזמת החברתית עדי אלטשולר

התוכנה התבקשה לאתר פעיל/ה חברתי/ת ישראלי/ת, ושאלה: מהם הצעדים החשובים שעשית ועודך עושה לטובת עידוד וקידום הנוער בחברה ואיך את רואה מנקודת מבטך את השינויים שחלו בתחום לאורך השנים?

תשובה: "אני חושבת שהדבר הכי־הכי חשוב שמפחית בריונות ואלימות ומוציא בני נוער מהמסכים הוא לגרום להם לתחושה של משמעות ושייכות, בייחוד בתקופה הזו של החיים. אומנם זה נוגע לכל בני האדם באשר הם, אבל אצל בני נוער זה בולט ומורגש מאוד. הדור הצעיר היום כביכול מעט פחות תמים מפעם, אבל יש לו הרבה יותר עצמאות.

"מצד אחד זה דור מבולבל מאוד ומצד אחר אני מרגישה שיש אומץ ועומק משמעותיים יותר מפעם. אני משתדלת לתת דוגמה אישית ומשתדלת לעזור לילדים ולבני נוער למצוא מקום ומשמעות, כדי שכל הילדים ירגישו שייכות ללא תנאי. זו משימת חיי בכל המסגרות השונות שבהן אני פעילה. בסופו של דבר, זה הסיפור מבחינתי".

פרופ' מיכאל הלברטל, מנהל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה

התוכנה התבקשה לאתר גורם בכיר ברפואה הישראלית, ושאלה: מה הוביל אותך להפוך לרופא, מהם האתגרים שעמם אתה מתמודד במסגרת תפקידך, מהם ההישגים ומהו הסיפוק העיקרי שאתה מוצא בעבודה שלך?

תשובה: "איני יכול לזכור מה גרם לי לרצות להיות רופא, אבל אני זוכר מתי זה היה: בגיל 11 החלטתי שזה יהיה הייעוד שלי בחיים, ועשיתי הכל כדי שזה יקרה. למדתי בפקולטה של הטכניון, הצמודה לרמב"ם, שירתי כרופא מוטס בחיל האוויר ואת כל הקריירה שלי עד כה עשיתי ברמב"ם. האתגרים העיקריים שלי כמנהל הם לנהל את המוסד הרפואי הגדול בצפון, שצריך לספק שירותים רפואיים מתקדמים ל־2.5 מיליון תושביו, להעניק רפואה ברמה עולמית, לקיים מחקר ברמה בינלאומית ולעמוד בניהול תקציב וכוח אדם בגודל של משרד ממשלתי בינוני.

"כשאני בוחן את ההישגים והסיפוק שלי, אני מאושר מכך שבאותו יום אנחנו יכולים להציל נפגע טראומה כמו קצין ימ"מ שנפצע קשה בג'נין, לסייע לילד פלסטיני מעזה שעבר אצלנו השתלת כליה, להחזיר לקשיש שעבר שבץ מוחי את איכות החיים שלו ולהתבשר שרופא־חוקר שלנו פרסם מחקר מוביל במגזין בינלאומי נחשב".

מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד

התוכנה התבקשה לאתר איש/אשת חינוך ישראלי/ת, ושאלה: כיצד ניתן לייצר סביבות תומכות ומכילות עבור תלמידים עם מוגבלויות במסגרות החינוך ומהן האסטרטגיות היעילות למתן מענה לצרכים המגוונים של תלמידים אלו?

תשובה: "ילדים עם צרכים מיוחדים יכולים להשתלב בהצלחה במערכת החינוך הרגיל. כדי לקדם ילדים אלו ולאפשר את הצלחתם, מערכת החינוך צריכה לייצר שינוי מערכתי שיסייע להם, וממהלך כזה ירוויחו גם תלמידי החינוך הרגיל.

"ישנם כמה גורמים מהותיים שיש לתת עליהם את הדעת למען השגת השינוי המיוחל: ראשית, הקטנת מספר הילדים בכיתה - מספר ילדים מצומצם יותר מאפשר לגננת ולעובדי ההוראה לראות את הילדים, למפות את הצרכים שלהם, להיות קשובים ולהתבונן בכל ילד ובאתגרים שעמם הוא מתמודד. שנית, הכשרת צוותי החינוך, הטיפול, הגננות ומערך הסיוע - הכשרת הצוותים היא נדבך קריטי ומהותי בבואם ללמד, לחנך ולקדם ילדים אלו.

"ללא הכשרה, הפערים שאיתם מגיעים התלמידים מעמיקים ונוצרות בעיות חברתיות, לימודיות ועוד. ההכשרה מאפשרת לצוותים להכיר את המוגבלויות וגם את הכלים המאפשרים להגיע לילדים ולהתאים להם את התוכנית ההוליסטית הנדרשת. שלישית, הגדלת מספר שעות הטיפולים הפרה־רפואיים לתלמידים הזקוקים לכך, בעת שהמטפלים עוברים הכשרה מקצועית ומותאמת לכלל צורכי הילדים. הגדלת שעות הטיפול היא נדבך מהותי וחשוב לצמצום פערים, לקידום הילדים ולבניית חוסן ומיומנויות הנדרשים להצלחתם. לצוותים הפרה־רפואיים יש משקל חשוב בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ובחיבורם לחברה.

"במדינות רבות בעולם המערבי אנו עדים לכך כי ילדים עם צרכים מיוחדים משולבים בהצלחה בכיתות הלימוד בחינוך הרגיל, והצרכים שהעליתי כאן מסופקים במסגרות החינוך הללו - כיתות קטנות, הכשרה מתאימה לצוותים ומערך טיפולי רחב. המצב במדינת ישראל מלמד כי רק במקרים מורכבים מאוד ילדים זכאים לסייעת צמודה. סייעת צמודה חשובה מאוד לחלק נכבד מילדי החינוך המיוחד המשולבים בחינוך הרגיל, שכן היא מתכללת את צורכי הילד ומתווכת את המורכבויות שהוא מתמודד עמן לשם הצלחתו".

גולש הרוח גל פרידמן, אלוף העולם לשעבר והישראלי הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית

התוכנה התבקשה לאתר ספורטאי/ת ישראלי/ת בכיר/ה, ושאלה: מה לדעתך מייחד את ענף גלישת הרוח מענפי ספורט ימי אחרים, איך פיתחת את התשוקה שלך אליו ומהם רגעי השיא שלך?

תשובה: "מה שמייחד את גלישת הרוח הוא שהאימונים והתחרות תמיד שונים, אין יום זהה מבחינת תנאי הים והרוח, מה שתמיד יוצר עניין מיוחד. שחיין או רץ אולימפי לא יידע מה המקצה שלו עד שהתחרות מתחילה, מה גם שהענף מתקיים בחוץ ובטבע, וזה תמיד כיף. התאהבתי בספורט הימי מגיל צעיר. רגעי השיא עבורי הם הזכייה במדליית הכסף באליפות העולם ב־1996 וזכייה בכרטיס האולימפי לאטלנטה 1996, הזכייה בתואר אלוף העולם בבוגרים ב־2002 וזכייה בתואר אלוף אולימפי ב־2004". 

הזמרת והשחקנית ריקי גל

התוכנה התבקשה לאתר מוזיקאי/ת ישראלי/ת ושאלה: איך את רואה את השירות והכוח של מוזיקה בפיתוח שיח ודיאלוג תרבותיים, ומה השתנה בהיבט זה לאורך השנים?

תשובה: "שאלה מצוינת. מוזיקה ואמנות תמיד היו מעוררי שיח ודיאלוג אינסופיים, מעצם היותם השתקפות ומראה לחיינו במקום הזה, בבית הזה ובארץ הזו. עבורי זו הוויה תמידית, חשובה. נדמה לי שזה מצרך חיוני לכל אדם, אלא שעם הזמן הטכנולוגיה, המהירה בהתפתחותה, מספקת מידע ללא הפסקה ופוגמת ביכולת ההקשבה, ההאזנה וההתבוננות, וכמובן פוגעת בשיח הסבלני והעמוק בין בני האדם הניזונים מאינפורמציה שטחית. בני אדם זנחו את הספרים, זנחו את ההקשבה למילים, לפרטים העדינים והעשירים ביצירה. מסתפקים במעט שבמעט. נותרים רק המעטים שלא מוותרים על חיים עשירים בתוכן והשראה ובשיח תרבותי נינוח ומעשיר נפש". 

השחקן ששון גבאי

התוכנה התבקשה לאתר שחקן/ית ישראלי/ת, ושאלה: מהם התפקידים הבלתי נשכחים והמאתגרים ביותר ששיחקת לאורך הקריירה הענפה שלך ואיך הגישה שלך למשחק התפתחה והתגבשה לאורך השנים?

תשובה: "עשיתי די הרבה תפקידים, אבל יש כמה תפקידים שאני רואה בהם אבן דרך בקריירה שלי. התפקיד הראשון והמפורסם ביותר שעשיתי הוא דמותו של תאופיק ב'ביקור התזמורת', תחילה בקולנוע ובהמשך במחזמר בארצות הברית. זה אחד התפקידים המשמעותיים שהיו לי, והוא גם שינה לי את הקריירה, שכן זה סרט קטן־גדול שהגיע לכל כך הרבה לבבות של אנשים ברחבי העולם. אני מודה ליוצר והבמאי ערן קולירין על העבודה הנהדרת שהוא עשה.

"עוד תפקיד כזה אני מגלם בסרט החדש 'קריוקי', בבימויו של משה רוזנטל, וגם הוא סרט קטן־גדול, העוסק בחיים של זוג מתבגר. אני רוצה לציין גם את מיני־הסדרה 'קסטנר', בבימויו של אורי ברבש, שבה שיחקתי לפני הרבה שנים, וגם זה אחד התפקידים המשמעותיים בקריירה שלי. הסדרה הזו חשפה אותי בפני הקהל כדמות אחרת, דמות פוליטית שנויה במחלוקת, שעוררה סערה ציבורית סביב החיים שלה, והסיפור שלה היה מרתק. נוסף על כך, זה תפקיד לא צפוי, שכן ברבש ליהק אותי לשחק אשכנזי־בולגרי, למרות שבאתי מרקע עיראקי־מזרחי, ואני די גאה בזה וגם מודה לאורי שבחר בי. זה פתח לי את האפשרות לא להיות ממותג בתפקיד סטריאוטיפי מסוים בגלל העדה. היום זה הפוך, אבל אז זה לא היה מובן מאליו.

"יש עוד תפקיד שציפי פינס ליהקה אותי אליו בתיאטרון באר שבע בשנת 1992, בהצגה 'זינגר', המגוללת את סיפור חייו של ניצול השואה פיטר זינגר, מאת פיטר פלאנרי, בבימויו של חברי הטוב מיכה לוינסון. יש עוד שני מחזות שעשיתי בתיאטרון בית ליסין, ואני גאה בהם מאוד: 'פילומנה', מחזה איטלקי חם ודרמטי, שבו שיחקתי לצד יונה אליאן, ו'האבא' מאת פלוריאן זלר, על אדם שלוקה בדמנציה ומתמודד איתה. זה מחזה שכתוב נהדר וגם הייתה לנו הפקה נהדרת, וביים אותה חברי היקר רוני פינקוביץ' ז"ל. אלו תפקידים שיקרים ללבי וחשובים לי בדרך. יש עוד תפקידים הקרובים ללבי, אבל אלו התפקידים שחשבתי עליהם עכשיו.

"הגישה שלי למשחק היא ללמוד כל הזמן. משחק זה מקצוע שאתה כל הזמן לומד אותו ולא מפסיק ללמוד. אתה כל הזמן מגלה דברים חדשים. הגישה שלי היא לאהוב את המקצוע, להיות נאמן לו, לכבד אותו, להשקיע בו הרבה מאמץ ולא לבוא יודע, אלא לבוא מוכן. לאתגר את עצמך מחדש ולגלות דברים חדשים גם על עצמך כשחקן. אני עד היום מתמודד עם דמויות שלפעמים אני מפצח בקושי רב ולפעמים בקלות, אבל אני לא מוותר, ואני מפתיע את עצמי בצורה כזו".

הסופרת יוכי ברנדס

התוכנה התבקשה לאתר סופר/ת ישראלי/ת, ושאלה: כיצד את רואה את תפקידה של הספרות בהארת ההיסטוריה הישראלית והיהודית ואילו נושאים חשוב שסופרים עכשוויים שעוסקים בהיסטוריה יחקרו?

תשובה: "יש לי הסתייגות מנוסח השאלה: אני כותבת על התרבות היהודית. לא על ההיסטוריה היהודית. זה הבדל משמעותי. סופרים שכותבים רומנים היסטוריים יוצאים מנקודת מוצא שיש 'נכון' ו'לא נכון', 'היה באמת' או 'סתם אגדה' (אף כי ספרות, בשונה ממחקר, אינה חייבת להיצמד לעובדות). אבל אני לא מתעניינת במה שהיה (או לא היה), אלא במה שמספרים שהיה. כפי שאומר אחד העם: באמת היה משה? באמת יצאנו ממצרים? ותשובתו: זה בכלל לא משנה.

"השאלות הללו, שמעסיקות את חוקרי ההיסטוריה, אינן רלוונטיות לנו כעם. אנחנו, עם ישראל, הענקנו לעצמנו ולאנושות את מיטב הערכים ההומניסטיים שהקדימו את זמנם להדהים (חופש, שוויון, מתנות עניים, שבת, שמיטה, שחרור עבדים וכיו"ב), לא משום שהיינו עבדים, אלא משום שאנחנו מספרים שהיינו עבדים. הסיפורים משפיעים עלינו יותר מכל 'אמת' היסטורית. גם כעם. וגם באופן אישי.

"יש לי הסתייגות נוספת מהשאלה הזו: אני לא יכולה לדבר על 'תפקידה של הספרות'. כל סופר תופס את תפקידו באופן שונה. יש לא מעט סופרים שמתנגדים לעצם השאלה וסבורים שהספרות חייבת להיות משוחררת מכל תפקיד חוץ־ספרותי. אני לא מסכימה עם דעתם. אבל טוב שאין בנושא הזה תמימות דעים. לא הייתי רוצה שתהיה לנו ספרות שמדברת בקול אחד.

"ואחרי שהעליתי את הסתייגויותיי מהשאלה של הבינה המלאכותית, הנה תשובתי: התפקיד שאני נוטלת על עצמי כסופרת הוא להפוך את התרבות העמוקה והמורכבת שלנו לפרוזה עברית עכשווית, מעניינת, מושכת וקלה לקריאה (ככל האפשר, לפעמים אני כותבת על נושאים שתובעים מקוראיי יותר מאמץ). ויש לי עוד מטרה: אני מבססת את ספריי גם על סיפוריהן של הקבוצות שנדחפו לשוליים (ולעתים אף אל מחוץ ליהדות). הקבוצות שהפסידו מעשירות את התרבות שלנו בנקודות מבט אחרות, שונות, לעתים חתרניות. אני מתאמצת לחשוף אותן כי אני דוגלת בכלל של חכמינו 'שבעים פנים לתורה'.

"התרבות שלנו לא מאמינה בדעה קדושה אחת. אנחנו עם של ריבוי דעות. במיוחד חשוב לי להשמיע את קולה של הקבוצה המפסידה הכי גדולה שלנו: הנשים. האנושות הייתה עד לא מזמן פטריארכלית. מי שכתבו ופיתחו וחוללו את התרבות היהודית (ואת כל תרבויות העולם) היו הגברים. לשמחתי, אני שבה ומגלה שגם נשים השתתפו ביצירתה, אך תמיד מאחורי הקלעים. שמתי לי למטרה לחשוף את הקולות הנשיים שמתחבאים מאות ואלפי שנים מתחת לסיפורים הגבריים הגלויים והמוכרים.

"בינה מלאכותית יקרה, אני אוהבת את שאלתך, חרף ההסתייגויות שהעליתי נגדה. מקווה שתשובתי עונה על ציפיותייך. קשה לי לדעת מה מצפה ממני מוח לא אנושי".

היוצר ואיש הרדיו והטלוויזיה ארז טל

התוכנה התבקשה לאתר איש/אשת טלוויזיה ישראלי/ת, ושאלה: איך אתה מצליח להישאר מעודכן עם השינויים התכופים של הטרנדים התרבותיים וליצור תוכן רלוונטי ומעניין לקהל שצופה בך בפרויקטים השונים?

תשובה: "נו באמת, כבינה מלאכותית, אם בחרת בי ושאלת את השאלה הזאת, את גם אמורה להיות מסוגלת לתת תשובה. ואם לא עכשיו - בטוח תוכלי עוד חודשיים, בשדרוג הבא שלך. שיחקתי קצת עם chatgpt לאחרונה והתרשמתי, אבל גם נתקלתי בהמון קלישאות, אז אתן לך רמז: תשוקה. אין לך - אני יודע. עדיין אין".