תאמר מולא, אבא צעיר בשנות ה־30 לחייו, בן העדה הדרוזית שמתגורר עם משפחתו בקיבוץ דביר שבדרום, חלה במחלת כליות והיה זקוק באופן דחוף להשתלת כליה מתורם. לפני חודשיים וחצי חייו ניצלו בזכות תרומת כליה מצד אישה אנונימית, שהגיעה אליו באמצעות ארגון מתנת חיים, המעודד אנשים שמעוניינים לתרום כליה לשם הצלת חיים.
באמצעות הארגון נוצר הקשר בינה לתאמר, ונוצרה גם חברות בין המשפחות. לרגל חג הפסח הסכימה האישה להיחשף, בין השאר כדי לקדם את הפעילות החשובה של ארגון מתנת חיים.
חני לאופר, בת 54 ממודיעין, אם לשלושה ויועצת ארגונית, היא הסיבה שתאמר בחיים. "אתה לא יודע למי אתה הולך לתרום", היא מספרת. "הצורך שלי היה לעשות משהו משמעותי, להכניס ערכים יותר דומיננטיים לחיים שלי ואפילו להשאיר אחריי משהו טוב, לתת דוגמה אישית לילדים שלי ולהראות שנתינה זה משהו שאין לו גבולות בתפיסה שלי. רציתי לחיות חיים עם משמעות יתרה. משם זה נולד".
"עברתי תהליך מאוד ארוך של אישורים", היא מוסיפה. "במתנת חיים וגם בבית החולים בילינסון, שם עברתי את הניתוח, מוודאים שהסיכון לתורם הוא מינימלי ועושים בדיקות מאוד קפדניות. עם זאת, ברור שמהרגע שאתה מתנדב זה ייגמר בניתוח, כי בכל רגע נתון יש יותר מ־1,000 ממתינים לתרומת כליה".
עוד לפני תום תהליך האישור חני קיבלה טלפון שיש חולה שהיא נמצאה מתאימה לו. נקבע תאריך הכל היה מוכן - ויממה לפני האשפוז ההליך בוטל, משום שהחולה, גבר בשנות ה־60 לחייו, חלה בקורונה.
"כשהגיע הרגע והם ראו שאני נחושה ושעברתי את כל האישורים, הם כבר תמכו מאוד בהחלטה שלי. בעלי והילדים היו בחדר ההמתנה ביחד עם משפחתו של תאמר והם חיזקו אחד את השני. שם כבר נוצר הקשר החזק בין המשפחות שלנו, שנמשך גם היום".
כשהגיעה הבשורה על כך שהיא מתאימה כתורמת לתאמר היא לא חשבה פעמיים, על אף העובדה שמדובר בדרוזי. "הדת שלו בכלל לא היוותה שיקול, וכששמעתי שהוא איש כוחות הביטחון אז על אחת כמה וכמה. עוד לפני שהכרנו בבית החולים ראיתי לנגד עיניי איש משפחה צעיר שכל חייו לפניו. זה רק הפך אותי לנחושה יותר.
ליאור ספרנדאו, בן 35, יליד כפר סבא, צלם ויוצר דוקומנטרי, הוא אחד משני מייסדי עמותת שניתה, ביחד עם שירי שם־טוב. מדובר בארגון הומניטרי־חברתי שנועד לסייע לילדים במצוקה בארצות מתפתחות לרכוש חינוך והשכלה, מתוך ראייה כי השכלה היא זכות בסיסית לכל ילד וילדה, ללא תלות גיאוגרפית וללא הבדלי גזע, דת ומין.
שניתה פועלת לתמוך, לבסס ולהקים אפשרויות חינוך מגוונות למען ילדים וילדות באוגנדה שנלקחת מהם הזכות לחינוך בשל עוני קיצוני, אפליה, מגדר או מסיבות לא צודקות אחרות. העשייה מתבצעת לצד יזמים מקומיים לעידוד פיתוח מנהיגות עתידית בת־קיימא. השניים עבדו במדינות עולם שלישי במסגרות פיתוח וסיוע שונות, ושם פיתחו זיקה והבנה רחבה בתחום, שמגיעות לידי ביטוי בעשייה של שניתה היום.
"בעשור האחרון אני מתעד בקצוות נואשים, בין אסונות טבע, למחנות פליטים, למקומות מוכי רעב ועוני, כשבמרכז העבודה שלי אמהות וילדים, הקבוצה הפגיעה ביותר בכל צרה ומשבר בעולם", מספר ספרנדאו ל"מעריב".
"לאורך השנים העבודה שלי זכתה לשבחים, אך מבפנים גדל הריקבון. הפער בין העולמות שקיפצתי בינם הלך והכביד עליי. לשבת יום אחד בפינה מאובקת ונידחת מול אמא שאינה מצליחה להאכיל את ילדיה הרעבים ויום אחרי, במעבר חד, לשבת בעולם שבע, במסעדה מצוחצחת, ולהקשיב לתלונות חבריי כשבידי תפריט שופע שאינו נגמר.
"לא הצלחתי לשכוח את הפרצופים והסיפורים, עד שהחלטתי לבצע שינוי דרמטי מההתבוננות להתערבות, מצלם דוקומנטרי לפעיל הומניטרי באחד המקומות העניים בעולם".
ב־2019 הקים יחד עם שם־טוב את שניתה. "העברתי את חיי לקרמוג׳ה, אוגנדה, חבל ארץ מרהיב ביופיו ומכוער בעניותו. כאן אני פועל ביחד עם צוות מקומי ומנהל את תוכנית המלגות של שניתה, שמחלצת ילדים שנולדים למציאות של תת־תזונה, אלימות, עבודות בכפייה, בנות בסיכון
לנישואים מוקדמים ועוד, ונותנת להם את ההזדמנות לסלול עתיד טוב יותר בעזרת חינוך והשכלה". נכון להיום התוכנית מסייעת ל־250 ילדים ומספקת להם את כל צורכיהם המיידיים, החינוכיים והנפשיים. "אני ממשיך בכל יום להיות המום מחדש מרמת העוני והסבל שילדים שאני פוגש כאן חווים, וממשיך בכל יום מחדש להיות המום ממה שסכום שהוא סמלי עבורנו יכול לעורר בחייהם של אותם ילדים".
שניתה הוא ארגון חברתי, והמודל הכלכלי שלו אינו נתמך על ידי שום גוף או קרן אלא על ידי אנשים פרטיים (ברובם ישראלים), שהחליטו לא להישאר אדישים לסבלם של אחרים אם באפשרותם לעזור. "אנחנו קוראים להם החברים של שניתה, והם המנוע הכלכלי העיקרי של העמותה. בתרומה חודשית של 150 שקל הם מממנים את מלגת הלימוד עבור ילד או ילדה ספציפיים בתוכנית שמספקת להם את כל צורכיהם, החל מארוחות מזינות, מענה רפואי, ציוד לימודי ואישי, ליווי אישי ועזרה בהסתגלות למסגרת הלימודים ועוד. מה שתרומה סמלית יכולה לעורר בחיים של ילד או ילדה בקצה השני של העולם", הוא מסכם.
ארגון ידידים הוא ארגון המתנדבים הגדול בישראל, שמחלץ אנשים שנתקעים עם רכביהם בדרכים. הוא מונה יותר מ־55 אלף מתנדבים מכל רחבי הארץ, ובשלוש השנים האחרונות חילצו מתנדבי ידידים יותר מ־5,000 ילדים שננעלו ברכב ויותר מ־20 אלף איש שנלכדו במעליות.
כתוצאה מכך הוחלט בארגון לחנוך יחידת אופנועים שתצמצם את זמני ההגעה, בעיקר בערים גדולות וצפופות כמענה לעומסי התנועה.
ארגון ידידים מתבסס כולו על תרומות ואיש אינו מושך משכורת, כולל מנהלי העמותה. כל התרומות משמשות רק לתפעול המערך המורכב ולרכישת ציוד - ובכלל זה 16 האופנועים החדשים.
יהונתן בישנסקי, בן 41, נשוי ואב לשלושה, רב־סרן במילואים ביחידה קרבית ומנהל ביטחון בחברת אמדוקס, הוא מנהל מרחב דן של ידידים. לפני ארבע שנים החל לנהל את סניף תל אביב, והביא אותו ל־700 מתנדבים העונים לכ־500 קריאות בשבוע.
"סיימתי לפני חצי שנה תואר שני בלימוד מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב, ונחשפתי לעובדה שבמקרה אסון כמו רעידת אדמה, נקודת המוצא של המדינה היא שב־72 השעות הראשונות האזרח לבדו, ואין מי שיעזור לו כי כמעט אף מדינה לא מסוגלת להגיע לכל אחד. ההיגיון הזה נכון לא רק בחירום, אלא גם בשגרה. אנחנו הרבה יותר נגישים וזמינים, וכדי להתנדב אצלנו צריך בעיקר רצון".
התרעות פיקוד העורף