תאמר מולא, אבא צעיר בשנות ה־30 לחייו, בן העדה הדרוזית שמתגורר עם משפחתו בקיבוץ דביר שבדרום, חלה במחלת כליות והיה זקוק באופן דחוף להשתלת כליה מתורם. לפני חודשיים וחצי חייו ניצלו בזכות תרומת כליה מצד אישה אנונימית, שהגיעה אליו באמצעות ארגון מתנת חיים, המעודד אנשים שמעוניינים לתרום כליה לשם הצלת חיים.
באמצעות הארגון נוצר הקשר בינה לתאמר, ונוצרה גם חברות בין המשפחות. לרגל חג הפסח הסכימה האישה להיחשף, בין השאר כדי לקדם את הפעילות החשובה של ארגון מתנת חיים.
חני לאופר, בת 54 ממודיעין, אם לשלושה ויועצת ארגונית, היא הסיבה שתאמר בחיים. "אתה לא יודע למי אתה הולך לתרום", היא מספרת. "הצורך שלי היה לעשות משהו משמעותי, להכניס ערכים יותר דומיננטיים לחיים שלי ואפילו להשאיר אחריי משהו טוב, לתת דוגמה אישית לילדים שלי ולהראות שנתינה זה משהו שאין לו גבולות בתפיסה שלי. רציתי לחיות חיים עם משמעות יתרה. משם זה נולד".
"עברתי תהליך מאוד ארוך של אישורים", היא מוסיפה. "במתנת חיים וגם בבית החולים בילינסון, שם עברתי את הניתוח, מוודאים שהסיכון לתורם הוא מינימלי ועושים בדיקות מאוד קפדניות. עם זאת, ברור שמהרגע שאתה מתנדב זה ייגמר בניתוח, כי בכל רגע נתון יש יותר מ־1,000 ממתינים לתרומת כליה".
עוד לפני תום תהליך האישור חני קיבלה טלפון שיש חולה שהיא נמצאה מתאימה לו. נקבע תאריך הכל היה מוכן - ויממה לפני האשפוז ההליך בוטל, משום שהחולה, גבר בשנות ה־60 לחייו, חלה בקורונה.
"אני אישה מאמינה וחשבתי שאולי זה לא נועד לקרות, אבל בחרתי לשלוח הודעה אנונימית לנתרם דרך העמותה שלא ידאג, ושלמרות המתח ששנינו היינו נתונים בו אני לא מתחרטת. והנה, רצה הגורל ומיד כשהחלים נמצא לו תורם אחר".
לא מפחיד לקחת החלטה כזאת, שאין ממנה דרך חזרה?
"במתנת חיים דואגים לכך שבכל רגע אוכל להתחרט, כולל בחדר הניתוח עצמו. גם בני המשפחה הקרובה דאגו וניסו להניא אותי מהעניין, אבל הרגעתי אותם שלא בטוח שיאשרו אותי בכלל.
"כשהגיע הרגע והם ראו שאני נחושה ושעברתי את כל האישורים, הם כבר תמכו מאוד בהחלטה שלי. בעלי והילדים היו בחדר ההמתנה ביחד עם משפחתו של תאמר והם חיזקו אחד את השני. שם כבר נוצר הקשר החזק בין המשפחות שלנו, שנמשך גם היום".
כשהגיעה הבשורה על כך שהיא מתאימה כתורמת לתאמר היא לא חשבה פעמיים, על אף העובדה שמדובר בדרוזי. "הדת שלו בכלל לא היוותה שיקול, וכששמעתי שהוא איש כוחות הביטחון אז על אחת כמה וכמה. עוד לפני שהכרנו בבית החולים ראיתי לנגד עיניי איש משפחה צעיר שכל חייו לפניו. זה רק הפך אותי לנחושה יותר.
"ב־10 בינואר הכרנו לראשונה בבית החולים. זה היה מביך ומרגש ללחוץ את היד לאדם שעוד רגע חלק ממני יהיה בתוכו. הבוקר כבר דיברתי איתו שעה בטלפון, נוצר חיבור מאוד חזק בינינו. אחרי שהחלמתי הבן החייל שלי כתב לי: 'אני גאה בך'. זה מרגש אותי עד היום".
"הזדמנות לסלול עתיד טוב יותר עבור הילדים"
ליאור ספרנדאו, בן 35, יליד כפר סבא, צלם ויוצר דוקומנטרי, הוא אחד משני מייסדי עמותת שניתה, ביחד עם שירי שם־טוב. מדובר בארגון הומניטרי־חברתי שנועד לסייע לילדים במצוקה בארצות מתפתחות לרכוש חינוך והשכלה, מתוך ראייה כי השכלה היא זכות בסיסית לכל ילד וילדה, ללא תלות גיאוגרפית וללא הבדלי גזע, דת ומין.
שניתה פועלת לתמוך, לבסס ולהקים אפשרויות חינוך מגוונות למען ילדים וילדות באוגנדה שנלקחת מהם הזכות לחינוך בשל עוני קיצוני, אפליה, מגדר או מסיבות לא צודקות אחרות. העשייה מתבצעת לצד יזמים מקומיים לעידוד פיתוח מנהיגות עתידית בת־קיימא. השניים עבדו במדינות עולם שלישי במסגרות פיתוח וסיוע שונות, ושם פיתחו זיקה והבנה רחבה בתחום, שמגיעות לידי ביטוי בעשייה של שניתה היום.
"בעשור האחרון אני מתעד בקצוות נואשים, בין אסונות טבע, למחנות פליטים, למקומות מוכי רעב ועוני, כשבמרכז העבודה שלי אמהות וילדים, הקבוצה הפגיעה ביותר בכל צרה ומשבר בעולם", מספר ספרנדאו ל"מעריב".
"לאורך השנים העבודה שלי זכתה לשבחים, אך מבפנים גדל הריקבון. הפער בין העולמות שקיפצתי בינם הלך והכביד עליי. לשבת יום אחד בפינה מאובקת ונידחת מול אמא שאינה מצליחה להאכיל את ילדיה הרעבים ויום אחרי, במעבר חד, לשבת בעולם שבע, במסעדה מצוחצחת, ולהקשיב לתלונות חבריי כשבידי תפריט שופע שאינו נגמר.
"לא הצלחתי לשכוח את הפרצופים והסיפורים, עד שהחלטתי לבצע שינוי דרמטי מההתבוננות להתערבות, מצלם דוקומנטרי לפעיל הומניטרי באחד המקומות העניים בעולם".
ב־2019 הקים יחד עם שם־טוב את שניתה. "העברתי את חיי לקרמוג׳ה, אוגנדה, חבל ארץ מרהיב ביופיו ומכוער בעניותו. כאן אני פועל ביחד עם צוות מקומי ומנהל את תוכנית המלגות של שניתה, שמחלצת ילדים שנולדים למציאות של תת־תזונה, אלימות, עבודות בכפייה, בנות בסיכון
לנישואים מוקדמים ועוד, ונותנת להם את ההזדמנות לסלול עתיד טוב יותר בעזרת חינוך והשכלה". נכון להיום התוכנית מסייעת ל־250 ילדים ומספקת להם את כל צורכיהם המיידיים, החינוכיים והנפשיים. "אני ממשיך בכל יום להיות המום מחדש מרמת העוני והסבל שילדים שאני פוגש כאן חווים, וממשיך בכל יום מחדש להיות המום ממה שסכום שהוא סמלי עבורנו יכול לעורר בחייהם של אותם ילדים".
שניתה הוא ארגון חברתי, והמודל הכלכלי שלו אינו נתמך על ידי שום גוף או קרן אלא על ידי אנשים פרטיים (ברובם ישראלים), שהחליטו לא להישאר אדישים לסבלם של אחרים אם באפשרותם לעזור. "אנחנו קוראים להם החברים של שניתה, והם המנוע הכלכלי העיקרי של העמותה. בתרומה חודשית של 150 שקל הם מממנים את מלגת הלימוד עבור ילד או ילדה ספציפיים בתוכנית שמספקת להם את כל צורכיהם, החל מארוחות מזינות, מענה רפואי, ציוד לימודי ואישי, ליווי אישי ועזרה בהסתגלות למסגרת הלימודים ועוד. מה שתרומה סמלית יכולה לעורר בחיים של ילד או ילדה בקצה השני של העולם", הוא מסכם.
כל הסטריאוטיפים מתנפצים
ארגון ידידים הוא ארגון המתנדבים הגדול בישראל, שמחלץ אנשים שנתקעים עם רכביהם בדרכים. הוא מונה יותר מ־55 אלף מתנדבים מכל רחבי הארץ, ובשלוש השנים האחרונות חילצו מתנדבי ידידים יותר מ־5,000 ילדים שננעלו ברכב ויותר מ־20 אלף איש שנלכדו במעליות.
כתוצאה מכך הוחלט בארגון לחנוך יחידת אופנועים שתצמצם את זמני ההגעה, בעיקר בערים גדולות וצפופות כמענה לעומסי התנועה.
ארגון ידידים מתבסס כולו על תרומות ואיש אינו מושך משכורת, כולל מנהלי העמותה. כל התרומות משמשות רק לתפעול המערך המורכב ולרכישת ציוד - ובכלל זה 16 האופנועים החדשים.
יהונתן בישנסקי, בן 41, נשוי ואב לשלושה, רב־סרן במילואים ביחידה קרבית ומנהל ביטחון בחברת אמדוקס, הוא מנהל מרחב דן של ידידים. לפני ארבע שנים החל לנהל את סניף תל אביב, והביא אותו ל־700 מתנדבים העונים לכ־500 קריאות בשבוע.
בשנה האחרונה לקח תחת חסותו את כל מרחב דן, שכולל גם את רמת גן וגבעתיים. נוסף לניהול השוטף, יהונתן מעודד ומלווה נוער נושר, ועוזר להם להתגייס לצבא לשירות משמעותי. בימים אלה הוא מקים עם אנשים נוספים בארגון יחידת נוער שתחזק את המרחב במענה לקריאות.
הוא בנה תקשורת ושיתופי פעולה עם גורמים מוניציפליים ברמות הגבוהות ביותר, והיום הארגון הוא חלק בלתי נפרד מכל תוכניות החירום בתל אביב וברמת גן. בשיחה עמו ניסינו להבין את הרציונל של איש משפחה ועבודה עם חיים עמוסים לקחת חלק במשהו שהוא הרבה מעבר להתנדבות.
"לכל אחד מאיתנו יש זמן, השאלה היא איך אנחנו מנהלים אותו", אומר בישנסקי. "אני לא לבד, ותחתיי כמנהל מרחב יש סגן, חמישה מנהלי צוותים ואחראי ציוד ולוגיסטיקה, כך שיש עוד אנשים שנושאים בזכות הזאת. ואני קורא לזה זכות, כי אם אנחנו יכולים ללכת לישון בידיעה שבזכותנו עוד מישהו הגיע הביתה, אז זאת זכות מאוד גדולה".
למה בכלל צריך את ידידים?
"אנחנו נכנסים בתפר שבין שירות שניתן למבוטחים בתשלום דרך חברות הביטוח לבין גופי החירום וההצלה. אני לא מצפה וחושב שהמדינה צריכה לעזור בכל בעיה בכל רגע נתון.
"סיימתי לפני חצי שנה תואר שני בלימוד מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב, ונחשפתי לעובדה שבמקרה אסון כמו רעידת אדמה, נקודת המוצא של המדינה היא שב־72 השעות הראשונות האזרח לבדו, ואין מי שיעזור לו כי כמעט אף מדינה לא מסוגלת להגיע לכל אחד. ההיגיון הזה נכון לא רק בחירום, אלא גם בשגרה. אנחנו הרבה יותר נגישים וזמינים, וכדי להתנדב אצלנו צריך בעיקר רצון".
"כשאני על הכביש יש סביבי אלפי נהגים שיכולים להיתקע בדרך למשהו - בדרך לדייט, בדרך לאסוף את הילדים, לפנות הורה לבית חולים", ממשיך בישנסקי. "אז עצרתי חמש דקות בדרך לאסוף את הילד מחוג והפסדתי אותן בחדר הכושר, קרה משהו? ואם אני לא זמין, יש 50 אלף אחרים שמישהו מהם יהיה זמין. אנשים לא יודעים למשל שגם כשהם נתקעים במעלית כונן שלנו יבוא ויחלץ אותם תוך דקות".
אז בשביל מה ישנם המשטרה או כבאות והצלה?
"אין לנו התנגשות עם הרשויות כי אנחנו לא באים להחליף איש. רק לסייע, בין אם זה למשטרה, בין אם זה לכבאות והצלה ואפילו לפיקוד העורף. יש לנו במרחב 90 מתנדבים ומתנדבות שעברו הכשרה במימון של עיריות תל אביב ורמת גן ושל פיקוד העורף לחלץ אזרחים בזירות אסון, כמו בניינים שקרסו.
"יש אולי 20 כבאים מחלצים במשמרת של תחנת כב"ה גדולה, וגם בחירום גדוד שלם של פיקוד העורף יכול לטפל בו־זמנית בחמישה מבנים שקרסו. אבל מה תעשה אם יש 85 אלף מבנים מסוכנים במדינה ו־14 גדודי חילוץ?".
מי האזרחים שמתקשרים אליכם ומבקשים עזרה?
"הרבה מאוד מהקריאות שאנחנו מקבלים הן מגברים שצריכים עזרה בהחלפת גלגל. הזמנים משתנים וכל הסטריאוטיפים מתנפצים אצלנו. יש לנו גם מתנדבים עם מוגבלויות בתנועה, שמביאים ציוד לרכב התקוע ומנחים את הנהג כיצד לפעול".
מרגישים אצלכם את הפילוג והשסע בחברה הישראלית?
"במרחב שלי לבדו יש כ־900 מתנדבים ומתנדבות מכל הקהלים. יש אצלנו כוננים מוסלמים שיעזרו רגע לפני כניסת השבת ליהודי דתי שנתקע. יש כוננים יהודים שיעזרו למוסלמים ברמדאן, כי הם יודעים שהם לא יכולים להתאמץ בגלל הצום. יש מתנדבים להט"בים שעוזרים לנהגים חרדים ולהפך. יש הכל מהכל, כי אצלנו כולם מתקבלים. כמו שאמרתי, צריך בעיקר רצון לעזור".