באפריל 2015 נחתי למשימה של יממה בפולין: למצוא בטרבלינקה אבן אדמונית ובולטת שניתן יהיה להדביק על המצבה של סבא שלי, במקום האבן שהוצבה שם שנים קודם לכן (לזכר משפחתו שנרצחה במחנה) ונעלמה באופן פתאומי. מחוץ לנמל התעופה שופן המתין לי מדריך מקומי עם רכב גדול, שהיה נחוש ליצוק תוכן בתוך משימת הנהיגה הפשוטה שהוטלה עליו.
זו הייתה שנת בחירות בפולין, וככל שהתרחקנו מהעיר הגדולה הופיעו יותר ויותר שלטי פרסום של חוק וצדק (PiS) - מפלגת הימין שעלתה כמה חודשים לאחר מכן לשלטון, ומאז זוכה כאן אצלנו להשוואות בלתי מחמיאות לליכוד ולנתניהו.
כמה דקות לפני שהגענו לאתר שבו שכן מחנה ההשמדה, עברנו בסמוך לכפר פולני קטן. המדריך הציע שניכנס אליו כדי שיוכל להראות לי פולנים "אחרים". כאלה שלא מדברים אנגלית, לא מוכרים בזארה ולא חיים בין גורדי השחקים שצצו בוורשה בשנים האחרונות. הזמן היה קצר, הסיבוב לא היה בתכנון, אבל כשראינו מבעד לחלון הרכב קשישה פולנייה שיושבת חסרת מעש מחוץ לבית העץ שלה, סמוך לבאר, לא יכולתי להרשות לעצמי לחלוף על פניה באדישות.
כמה דקות של שיחה מתווכת עם אותה אלמנה בודדה בת 90 - שביתה היה חף מחיבור לחשמל ומכל אמצעי תקשורת, אבל קירותיו היו מלאים בדיוקנאות של ישו - הספיקו כדי להבהיר את ההבדלים. היא הייתה הדוגמה המייצגת של פולין השנייה, שהמדריך ניסה לספר לי עליה לאורך כל הדרך חזרה לוורשה. "בפולין אין שמאל", הוא קבע בפסקנות. "יש ימין, שרובו דתי ולאומי שמתגורר בכפרים ובערי הפריפריה, חלקו לאומני ומושפע מכלי תקשורת בלתי אמינים ופרובוקטיביים בעלי רייטינג גבוה - ויש מרכז. מרכז שרוצה להיות חלק מהאיחוד האירופי, שתומך באקדמיה ובתקשורת חופשית, שרוצה קניונים פתוחים ביום ראשון. אבל זה לא שמאל. זה המרכז השפוי, רק שהוא מפוצל פוליטית".
בזמנו זה נשמע לי כמו תיאור די מוטה של פולין, היום לא תמצאו עיתונאי, פוליטיקאי או צייצן מהשמאל הישראלי שמתאר את המצב בארץ במילים אחרות. בכל אופן, שנה לפני הבחירה של טראמפ בארצות הברית וחודש אחרי הנוק־אאוט של נתניהו להרצוג ולקמפיין ה־V15, זה היה אחד הפרקים הראשונים בסדרת הדרמה הפוליטית שהתרגשה מאז על העולם: שמרנות מול פרוגרס, עונת הרשתות החברתיות ובתי המשפט.
מדינה במשבר זהות
למרות הדרשה של אותו מדריך, השמאל בפולין חי אז וקיים עד היום. ואם להאמין לסקרים האחרונים שפורסמו לקראת הבחירות שייערכו במדינה בעוד כחצי שנה, הוא אפילו יכול לנצח אם רק יימצא הפעם מנהיג להתלכד סביבו. פולין חצויה כבר תקופה סביב מספר סוגיות ליבה כמו הפלות, הישארות או יציאה מהאיחוד האירופי, ובעיקר אופן הטיפול במשבר הכלכלי, שלפי מפלגת השלטון נבע בעיקר בשל קליטת הפליטים מאוקראינה. השינויים שבוצעו בבית המשפט העליון אומנם העניקו למפלגת חוק וצדק אחיזה טובה יותר במוסדות המדינה, אבל לא בהכרח קנו את לבם של רוב מצביעי המרכז.
בגדול, פולין נמצאת בסוג של משבר זהות, כמו מדינה אחרת שכולנו מכירים. ובשני המקרים לא מדובר רק במאבק הרגיל של שמאל־ימין או ליברליזם־שמרנות. פולין וישראל דומות הרבה יותר: שתי מדינות בעלות היסטוריה מפוארת אך גם מדממת ומלאת טראומות; מדינות שחוות כבר שנים ארוכות איום קיומי מצד מעצמה אזורית; מדינות שלאומיותן התגבשה סביב יסוד דתי (לפחות 90% מהפולנים הם קתולים). ויותר מכך, מדובר בשתי מדינות שבונות כבר שנים את הנרטיב המכונן שלהן סביב קורבנות העבר. עכשיו לכו תריבו עם פולנים מי סבל יותר בתקופה האפלה בהיסטוריה.
על פניו התשובה ברורה. שישה מיליון נרצחים יהודים בשואה לעומת פחות מ־2 מיליון בפולין. מחנות השמדה מול אפליה על רקע גזעי. אנשים שנושלו מרכושם וגורשו מביתם לעומת עם שנלחם עם צבא ונשק על אדמתו. אבל בעולם שבו האמת היא עניין גמיש, שום דבר לא מובן מאליו. והאמת היא שהסילופים לא התחילו עם חילופי השלטון לפני שמונה שנים.
כבר בסתיו 1945, זמן קצר מתום מלחמת העולם השנייה, הוערך מספר אזרחי פולין שנספו בכ־4.8 מיליון, כשמתוכם 3 מיליון יהודים. אלא שבפולין לא רצו לקבע דווקא את היהודים כקורבנות העיקריים של המלחמה ולכן הוחלט לכל הפחות להשוות את המספר - 3 מיליון נרצחים פולנים ו־3 מיליון נרצחים יהודים. על פי חלק מהחוקרים, אחד האנשים שעמדו מאחורי הנתון הזה הוא אדם בשם יקוב ברמן, ששירת במשטרה החשאית הפולנית ומאוחר יותר גם פתח בקריירה פוליטית.
כפי שניתן לנחש משמו, ברמן היה יהודי, אבל בראש ובראשונה הזדהה כקומוניסט. הוא הבין מיד שאם מספר היהודים שנרצחו יהיה גבוה כמעט פי שניים ממספר הפולנים, הדבר יקשה על הקומוניסטים לכבוש לבבות בדעת הקהל הפולנית, שראתה בכובש הזר שלוחה של "שלטון יהודי". אז הוחלט כאמור להשוות ולהגיע למספר הסמלי של 6 מיליון אזרחי פולין שאיבדו את חייהם במלחמה.
לאחר שמפלגת חוק וצדק עלתה לשלטון ב־2015, נאסר בחוק הפולני להשתמש בכל ביטוי שמצרף את העם הפולני אל רשימת המקרבנים במקום לספור אותו אך ורק בין הקורבנות. המשמעות היא שאסור לדבר על אלפי יהודים שנרצחו בידי פולנים או על אווירה אנטישמית בימי המלחמה, שהתבטאה גם בסחיטת יהודים ובהסגרתם לידי הגרמנים.
להזכירכם, קצת כמונו ובמידה מסוימת של צדק, מדובר בעם שקורבנותו אומנותו. לכן לא תופתעו מתוצאות הסקר שנערך עוד ב־2015 בקרב תלמידי תיכון פולנים, שבדק את ידיעותיהם על האירוע המחריד שבו נשרפו 1,500 יהודים באסם ביֶדוַובּנֶה בידי 1,500 שכניהם הפולנים. 46% מהתלמידים טענו כי הפולנים בעיירה הסתירו יהודים - ואלה נרצחו בשל כך בידי הגרמנים. 26% ענו שחיילים רוסים, במשותף עם חיילים גרמנים, בכלל רצחו בידוובנה שבויי מלחמה פולנים. פחות מ־15% ידעו שאכן פולנים רצחו שם יהודים בימי הכאוס של תחילת מבצע ברברוסה - אך גם אותם צדיקים בסדום טענו שהמעשה בוצע בהוראת ובהשגחת הגרמנים.
סקר חשוב יותר שנועד לבדוק את הנרטיב הפולני לסיפור השואה, מבוצע במדינה אחת לכמה שנים בשלושת העשורים האחרונים, וממצאיו לא פחות ממדהימים. בשנת 1992 נשאל הציבור הפולני הרחב שאלה פשוטה: "מי סבל יותר במלחמת העולם השנייה?". 46% ענו שאלה היו היהודים ורק 6% טענו שהפולנים סבלו יותר. אותו סקר בדיוק בוצע חמש פעמים נוספות מאז והמגמה ברורה: בשנת 2021 ענו 51% מהנשאלים כי היהודים והפולנים סבלו באותה מידה.
26% טענו שהיהודים סבלו יותר, ו־20% טענו שהפולנים הם הקורבנות העיקריים של המלחמה. המשמעות היא שנכון להיום יותר מ־70% מהציבור הפולני בטוח שהוריו וסביו סבלו במידה זהה או רבה יותר מהיהודים בתקופת השואה. אפשר לגחך על תחרות הסבל הזו, אבל ניתן גם לומר באופן חד־משמעי: זו אולי לא הכחשת שואה, אבל בהחלט עיוות איום שלה.
משבר המסעות, תוכן או פוליטיקה?
ב"יד ושם" הכירו עד כה ביותר מ־7,000 חסידי אומות עולם פולנים. זהו המספר הגדול ביותר מאומה אחת, אבל יש הרואים בו קטן יחסית למדינה שהייתה למרכז היהודי הגדול באירופה ערב השואה. בפולין, בכל אופן, לא מסתפקים במספרים האלה ובשנים האחרונות קם שם מפעל אדיר בחסות "המוסד לזיכרון לאומי" שמטרתו לא להתחשבן מי סבל יותר, אלא להפוך את פולין לסוג של קדוש מעונה. ולכן הפנים החדשות של השואה בפולין בשנים האחרונות הן אלה של בני משפחת אולמה מהעיירה מרקובה. ההורים, ויקטוריה ויוזף, הסתירו יהודים בעליית הגג של ביתם במשך חודשים. משאלה התגלו בשל הלשנה - הוצאו האב והאם ההרה להורג, כמו גם ששת ילדיהם.
בסמוך לבית הקברות במרקובה הוקמו אנדרטה ומוזיאון, שתפקידו לספר לעולם על מאות פולנים שהקריבו את חייהם כדי להציל יהודים. המקרה של משפחת אולמה, ושל משפחות נוספות באזור שהצילו יהודים ממוות ודאי, הוא כמובן מדויק ואצילי מאין כמוהו. אלא שהוא מדגיש רק צד אחד של הסיפור. פחות מדובר על גופותיהם של 24 יהודים אחרים שנמצאו מפוזרות בשדות האזור, אחרי שהוצאו להורג בידי המשפחות שהסתירו אותן, מתוך חשש שגורלן יהיה זהה לזה של משפחת אולמה.
בישראל דובר בשנים האחרונות לא מעט על הוויכוחים התוכניים לכאורה עם הפולנים, שהביאו אותם לעצור את מסעות בני הנוער לפולין מאז הקורונה. נטען שהפולנים לא מסכימים יותר לנוכחות של מאבטחים ישראלים עם נשק על אדמתם בשל יחסי הציבור הרעים שזה עושה למדינה, ושברצונם גם להתערב בתכנים שכביכול מוציאים את דיבתה של פולין. ההסכם החדש שפורסם השבוע לא מבשר על שינויים מרחיקי לכת בשני התחומים, למרות ההמולה הרבה בתקשורת, שהאשימה את ממשלת ישראל בכניעה לפולנים. ראשית, ייתכן וחלק מהמאבטחים יהיו פולנים - כפי שהיה גם קודם לכן - אך לשב"כ תישאר אחריות מעשית בליווי הקבוצות.
באשר לתכנים, ייתכן וייעשה שימוש רב יותר במדריך המקומי שממילא מתלווה לכל קבוצה, סביר להניח שינסו להגדיל את מספר המשלחות שמפגישות בני נוער ישראלים עם מקביליהם הפולנים, אבל שום דבר מעבר. האתרים השנויים במחלקות מבחינה היסטורית, שממשלת פולין ביקשה להוסיף כהמלצה לביקור, מתווספים לכ-30 אתרים אחרים שראוי לבקר בהם ומשלחות ישראליות רבות אכן עשו זאת בעבר. מדובר למשל במוזיאון יהדות פולין בוורשה, במוזיאון בית המרקחת של חסיד אומות העולם תדאוש פנקביץ' בקראקוב, במוזיאון אוסקר שינדלר ובאתרים לאומיים פולנים שאינם קשורים למלחמת העולם השנייה וממש אין מניעה לבקר בהם. להפך. כל משלחת תידרש לבחור לעצמה אתר אחד כדי לצאת ידי חובתה, ואין שום סיבה או סכנה שדווקא האתרים הבעייתיים ייבחרו על ידי מארגני המשלחות הישראלים. בקיצור, מה שהיה הוא שיהיה.
אחרי ככלות הכל מתברר שגם האירוע הזה היה פוליטי כמעט מתחילתו ועד סופו. ב־2019 חזר שר החוץ ישראל כ"ץ על האמירה של ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, לפיה "הפולנים יונקים אנטישמיות מחלב אמם". בשנת 2020 נערך ב"יד ושם" כנס לציון 75 שנים לשחרור אושוויץ, שבו ניתנה הבמה לוולדימיר פוטין כנואם המרכזי, בשעה שהפולנים נדחקו הצדה ובסופו של דבר החרימו את האירוע. ולשיא המשבר הגענו באוגוסט 2021, כשפולין העבירה את "חוק הרכוש" שהגביל אפשרות של ניצולים לתבוע את רכושם מלפני השואה. שר החוץ באותה תקופה, יאיר לפיד, טען שהחוק גובל בהכחשת שואה ורמז לשגריר פולין שבדיוק שהה במדינתו, להישאר בה. לפולנים נשבר סופית ומאז התפספסו עוד שני שנתונים של מסעות.
בישראל שקלו מסעות חלופיים בשבע מדינות אחרות, כשבראשן גרמניה וליטא, אבל שום דבר לא יצא מזה. בחלק מהמדינות אין מחנות, בחלק השואה התחילה רק לקראת סיום המלחמה, ובאופן כללי מסתבר שאין המון מתנדבים לקבל מדי שנה 40 אלף בני נוער עטופים בדגלים, שעצם נוכחותם ברחובות מהווה סוג של אצבע מאשימה כלפי העם המארח.
בין עבר לעתיד
וכך חזרנו אל בורות הביוב, לשוק ולכיכר. כבר ביום השואה הקרוב תצא לפולין הסנונית הראשונה - משלחת רשמית של החינוך הבלתי פורמלי, שתציין גם 80 שנים למרד גטו ורשה. זו הייתה שנה סוערת למדי ומלאה בגילויים בכל הקשור למה שהתרחש בימים האיומים של ורשה 1943. פתיחתו של מוזיאון גטו ורשה אומנם נדחתה בשלב זה, אבל כבר בקיץ האחרון קיים המוזיאון חפירות שהעלו ממצאים לא פחות ממדהימים. סמוך לאנדרטת המרד, שממוקמת מעל הבונקר שבו התחבאו אנשיו של מרדכי אנילביץ', נמצאו בונקרים שבתוכם תשמישי קדושה, כלי אוכל, חפצים אישיים ואפילו עצמות אדם שהובאו בינואר האחרון לקבורה בבית העלמין אוקופובה.
סמוך לשם, ברחוב אנילביץ', נחשפו לפני שבועיים גם היסודות של בית דירות ישן עם הכתובת שלפני המלחמה "גנשה 33". בתמונות שצולמו במקום נראים שברי קומת הקרקע והמרתף, ושרידי אבנים של הבניין. הפעולות האלה מטעם המוזיאון העתיד לקום מבורכות כמובן, אבל הן טיפה בים. סביר להניח שתחת רבים מהבתים באזור שפעם היה הגטו הגדול באירופה ונחרב עד היסוד, ניתן למצוא חפצים בעלי ערך היסטורי. אלא שבכל מקום שבו יש הרבה ארכיאולוגיה יש פחות נדל"ן. ובסופו של דבר הכסף מדבר.
ורשה, במידה מסוימת של צדק מבחינתה, מעדיפה לבנות את העתיד לגובה במקום לחפור לעומק. למבקר היהודי נותר בעיקר להתהלך ברחוב כרמליצקה, שבו הבתים הוקמו על חורבות הגטו - ולכן נמצאים בגובה של כמה מטרים מעל שפת הרחוב - ולדמיין מה ניתן היה למצוא מתחת ליסודות שלהם.
מה שאפשר בכל זאת לראות בעיניים - בתערוכה מיוחדת שנפתחת במוזיאון יהדות פולין - הוא אלבום התמונות שגילה השנה מאצ'יי גרבצ'בסקי. אביו, זביגנייב, היה כבאי בימי המלחמה והוזעק על ידי הגרמנים לגטו בעת חיסולו כדי לוודא שהשריפה שהם עצמם הבעירו לא תתפשט לצד הארי. גרבצ'בסקי בן ה־23 הבין שהוא עד לאירוע היסטורי, וצילם 33 תמונות של החורבן. בניגוד לתמונות המפורסמות שצולמו על ידי אנשיו של הקצין הגרמני יורגן שטרופ ונועדו להאדיר את שמו בקרב הצמרת הנאצית, התמונות שנחשפו לראשונה בחודשים האחרונים מציגות את האירוע מנקודת מבטו של פולני. אזרח פשוט שכתב ביומנו כי "התמונה של האנשים האלה שנגררים משם תישאר איתי עד סוף חיי".
גם במכון ההיסטורי היהודי בפולין (ז'יך) מתכוונים לפרסם בשבוע הבא, לכבוד ציון 80 השנים למרד, ספר חדש של תמונות שחלקן אומנם פורסמו בעבר, אבל נמצאו עד כה בכל מיני ארכיונים שרחוקים מאוד מעין הציבור. זו תהיה דוגמה נוספת לאופן שבו יתעצב זיכרון השואה בעתיד. זיכרון שלא יהיו בו ניצולים ויהיה מבוסס בעיקר על ויזואליה ופחות על טקסט, כראוי לדור האינסטגרם והטיקטוק.
גם אופן הוראת השואה בישראל ובמסעות משתנה בהתאם. מורים ומדריכים רבים מדווחים על שינוי ניכר בנכונות של הנוער להיחשף למאורעות השואה. חלקם מדבר על הפרעות קשב שהתרחבו בעקבות הקורונה, אחרים על מפנה הדורות שלא מאפשר להם יותר לפגוש אנשי עדות, ויש שטוענים בעצב שכבר אי אפשר לבנות היום על ידע מוקדם אצל חלק ניכר מהתלמידים. הממשלה הנוכחית ביטלה את התוכנית של שרת החינוך הקודמת, יפעת שאשא ביטון, לבחינת בגרות פנימית בנושא השואה, וכרגע לא ברור עדיין אם תלמידי ישראל יחזרו לשנן חומר לקראת הבגרות הרגילה, או יעשו עבודות חקר שונות. מה שכן מסתמן הוא ששיטת ההדרכה בפולין תשתנה בהדרגה בשנים הקרובות.
תוכניות חדשות שנבחנות בימים אלה ומבוססות על מחקרים חינוכיים מהשנים האחרונות, טוענות שהתלמיד צריך להיות אקטיבי כדי להפנים. אם אותם רעיונות יהפכו לפרקטיקה מעשית, נוכל לראות בשנים הקרובות תלמידים שמקבלים משימות אינטראקטיביות דרך הטלפונים החכמים שלהם ומסתובבים במחנות ובבתי העלמין כדי לגלות בעצמם טפח נוסף על יהדות פולין או על זוועות השואה. פחות הרצאה של המדריך, יותר פעילות של המודרכים בשטח. האם זה מה שיביא את דור ה־Z לעניין מחודש בהיסטוריה הקרובה שלו? האם הסיכומים החדשים בין הממשלות ישרדו גם את המשבר הבא? כנראה שבכל הנוגע ליחסים עם הפולנים, התשובה הבטוחה היחידה היא זו של יהודה בארקן: אנחנו לא ניפרד לעולם.