עליזה לנדאו, בת 85, ניצולת שואה מפולין, כיום תושבת מבשרת ציון

"נולדתי בעיר לודז' בשם גיזלה דורותה. חלמתי על שם עברי", אמרה בפתח דבריה, "בשבילי ארץ ישראל הייתה הפתרון לכל הצרות בעולם. כשהמלחמה פרצה, הייתי בת שנה וארבעה חודשים. אבי הצליח להוציא את המשפחה מהגטו, ויצאנו למסע נדודים ממחבוא למחבוא. הזיכרון הראשון שלי הוא מיום הולדת 3, כשהיינו חבויים במחסן של איכר. לילה אחד הציע האיכר שנצא מחוץ למחסן לנשום אוויר צח. אבי שר לי שיר יום הולדת בפולנית והאיכר שאל למי יש יום הולדת היום".

"כעבור דקות הוא חזר עם צלחת ומפית רקומה עם עוגת יום הולדת", הוסיפה, "אני זוכרת שאחי, שהיה גדול ממני בחמש שנים, לחש לי 'תהיה לנו מחר ארוחת בוקר'. לימים הייתי מספרת את הסיפור הזה לילדי הגן שלי לקראת יום השואה. הם תמיד היו אומרים 'וואו' עד שהבינו שזאת הייתה בעצם פרוסה מכיכר לחם, ואז היו מוסיפים שזאת לא עוגת יום הולדת. נהגתי להשיב שהם צודקים, אבל כיוון שהייתי כל כך רעבה, בעיניי זאת הייתה עוגת יום הולדת נפלאה".

"עברנו מקומות מסתור רבים. כשהגענו למצב שלא היה לנו איפה להתחבא, אבי שכנע איכר שיחפור עבורנו בור בשדה גדול של תפוחי אדמה שיש לו. יום אחד ישבנו בתוך הבור ושמענו צעדים. אבא עושה לנו סימן שזה לא האיכר, ועצרנו את הנשימה מרוב פחד. הבנו שזה יותר מאדם אחד. הם עברו ממש מעל הבור שלנו. ברגע שהם עברו אותנו, נשמנו לרווחה, אבל אז שמענו אותם חוזרים. אחד מהם שלף את השתיל שהסתיר את פתח הבור שלנו, גילה אותנו והתחיל לשאול אותנו שאלות. הם היו משתפי פעולה עם הגרמנים והם לקחו אותנו איתם", ציינה.

לאחר מכן אמרה: "באחת העצירות בדרך, אחרי שהם לא הפסיקו לשתות שתייה חריפה, הצלחנו להימלט החוצה ולברוח עם העגלה. הגענו ליער, ואני זוכרת שאבא הצליף נורא בסוסים, ואני התחלתי לבכות ושאלתי: 'אבא, למה אתה עושה את זה?', והוא הסביר לי שהוא עושה זאת כדי שלא יגלו אותנו. עד היום אני זוכרת את התמונה של העגלה דוהרת בצורה פראית. נכנסנו לתוך היער. הייתה שם צמחייה צפופה, כי היה שם פלג מים. שתינו מים מנעל ישנה שאבא מצא ביער וניקה. לא היה לנו מזון, ואמא הלכה לחפש עבורנו".

"בוקר אחד אני מתעוררת, ואני רואה את אבא שלי יושב, מחזיק את אחי על הידיים ובוכה. תפסתי אותו בשרוול ושאלתי: 'למה אתה בוכה?', והוא אמר לי: 'כי אין לנו יותר רישיק'. רישיק גווע ברעב. ואז אבא שלי אמר לי: 'תקשיבי לי טוב־טוב למה שאני אומר לך עכשיו. את זוכרת שאנחנו שומעים כלבים בלילה, תזכרי שבמקום שאת שומעת כלבים - שם גרים אנשים. בלילה תזחלי לאט־לאט לכיוון הכלבים, ואנשים טובים ימצאו אותך ויצילו אותך'", אמרה.

"אבל לעזוב את אבא שלי מבחינתי לא היה בא בחשבון, הרי אחי נפטר ואמא לא חזרה", הוסיפה, "בכיתי ואמרתי לו: 'אני לא עוזבת, אני נשארת איתך'. והוא אמר: 'תלכי, תשרדי ותקימי את המשפחה שלנו מחדש'. התפללתי שלא יגיע הלילה כדי שלא אצטרך לעזוב. אבל אז, פתאום, עמדו לידנו שלושה חיילים גרמנים. שניים מהם הרימו את אבא שלי תחת הזרועות כשהוא עדיין מחזיק את אח שלי על הידיים, והחייל השלישי, שהיה מאוד צעיר, הביט בי ואני הבטתי בו, ורקמתי לי סיפור בראש שהנה זה חייל טוב שיהיה נחמד אלינו. אבל פתאום בזווית העין ראיתי עוד כמה חיילים גרמנים מסתובבים, ודמויות נוספות שיושבות על הקרקע".

"כשהגענו לשם כבר הבנו לאן הגענו", ציינה, "שמענו סיפורים על בורות הירי ביערות והבנו שהגענו לבור ירי כזה. החיילים סידרו אותנו לפני הבור, ואני החזקתי את הרגל של אבא שלי. הוא אמר לי: 'אל תפחדי, זה לא יכאב'. אלה המילים האחרונות ששמעתי מאבא שלי. אחר כך נשמעה צעקה ונורו יריות. נפלתי לבור. המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה שאבי צדק, לא כאב לי כלל. אחרי כמה רגעים הבנתי שאני חיה בין המתים. שמעתי את החיילים הגרמנים מתרחקים, אבל פחדתי לפקוח את העיניים".

"כשפקחתי אותן, היה חשוך. הייתי באפיסת כוחות. זחלתי לכיוון הראש של אבא שלי וניסיתי להעיר אותו, אבל הבנתי שהוא לא יתעורר יותר. נפרדתי ממנו בנשיקה. זחלתי בין הגופות למקום שקיוויתי שאוכל לצאת ממנו. בסוף הצלחתי להוציא את עצמי החוצה. כשהצלחתי לצאת מהבור התחלתי להירדם, אבל אמרתי לעצמי: תחשבי מה אבא אמר לך, תקשיבי לנביחות הכלבים. אני לא יודעת כמה זמן זחלתי, אבל פתאום שני פועלים לקחו אותי", אמרה.

לאחר מכן ציינה כי "הם טיפלו בי והאכילו אותי לאט־לאט במשך כמה ימים. סיפרתי להם על הבור, והם ארגנו משלחת והלכו לחפש אותו. הם מצאו אותו, אבל אמרו שלא היו ניצולים. הם סיפרו לי שנגמרה המלחמה, זה היה בקיץ 44', כשהרוסים סוף־סוף עברו את הגבול לפולין ודחקו את הגרמנים. הכפר הזה היה ממש על הגבול בין אוקראינה לפולין. היינו השטח הראשון שהשתחרר מעול הגרמנים.

לסיום אמרה: "כעבור חצי שנה אמי הצליחה למצוא אותי בכפר. בכינו עד שנגמרו הדמעות. ואז כל אחת סיפרה לשנייה מה קרה כשלא היינו יחד. באוקטובר 1947 הגעתי ארצה. מילאתי במלואה את הצוואה שאבא שלי השאיר לי. זה הניצחון הקטן שלי".