"נולדתי בינואר 1927 בטרנסילבניה. גדלתי בבית דתי. אבא, אהרון קליין, היה כנר וחזן, ממש וירטואוז. אמא, מטילדה לבית המלי, הייתה עקרת בית למופת. זה היה בית מוזיקלי, פטיפון תמיד פתוח, חמישה ילדים (שלושה בנים, שתי בנות). לפני המלחמה היינו תחת שלטון רומני. בספטמבר 1940, ברגע שההונגרים הז'נדרמים הפשיסטים נכנסו, חיינו השתנו מקצה לקצה. הז'נדרמים על הסוסים נתנו מיד הוראה לשלול את כל הזכויות מהיהודים. החלו להציק ליהודים בכל פינה. נכנסו לבתים, אמרו: 'תנו את כל דברי הערך שלכם, אתם כבר לא תצטרכו אותם'. הם ידעו את גורלנו יותר טוב מאיתנו".

"ב־1942 היינו כבר צפונים בבית, אי אפשר היה לצאת בגלל ההצקות של ההונגרים. שני אחיי הבכורים קיבלו צו לעבודות כפייה. חודשים לא שמענו מה עלה בגורלם. לאחר כמה חודשים הם הצליחו לשלוח גלויה, שבה היה כתוב שהם נמצאים בהרי הקרפטים בקרבת פולין, עובדים בעבודות כפייה, בקושי מקבלים אוכל, מתים מרעב ושואלים אם יש ביכולתנו להעביר להם חבילת מזון".

"ב־1943 כבר שמענו על טרגדיית אושוויץ ופולין. שמענו שיהודים באירופה מוצאים מבתיהם ונעלמים. אנחנו עדיין היינו בבית. הייתי נערה בת 16, גיל שמבינים הכל. אמא ציוותה עליי לשחוט אווזים שהיו אצלנו בחצר האחורית ולשים הכל במזוודה. הייתי צריכה להתחפש לנוכרייה, לקנות כרטיס לרכבת ולנסוע עם המזוודה לבודפשט, שם היה מחסור באוכל. משפחה אחת המתינה למזוודה הזאת, רצתה לקנות שומן אווזים. בדרך לא דרך הצלחתי להעביר להם את המזוודה, וקיבלתי הרבה כסף תמורת הסחורה. בזכות הכסף הזה הצלחנו לקנות מצרכים, לעשות חבילה גדולה של מזון".

"מצאנו גוי שתמורת תשלום העביר את החבילה לשני אחיי. הוא היה המום ממראם, אמר שהם נראים נורא ואיום. בפנקס קטן הם כתבו ביידיש: 'תודה רבה הוריי היקרים, מקווים שבעתיד תוכלו לשלוח לנו עוד מזון כדי שנחזיק מעמד'. לדאבוני, אחר כך שנים לא היה קשר איתם".

"אפריל 1944, אנחנו ממשיכים לשמוע על אושוויץ, אבל עדיין האמנו שאולי השם יציל אותנו. ואז לילה אחד הגויים דופקים בפראות על הדלתות וצועקים: 'ז'ידים החוצה (יהודים החוצה)'. אנחנו מגורשים מהבית. הוריי, אני (בת 17), אחותי (15) ואחי הקטן (12) עומדים בחוץ נבוכים. שולחים אותנו לעבר בית הכנסת הגדול שרוקן מספסלים. יהודים רבים יושבים שם על הרצפה, חלקם חולים, תינוקות, כולם זועקים באימה. אנחנו גם מתיישבים על הרצפה. יומיים אנחנו ישובים בבית הכנסת. אחרי זה מגיעה רכבת משא לבהמות ומתחילים להעמיס אותנו. נועלים את הדלת, החלון סגור, אין אוויר. אחרי כמה שעות מגיעים לעיר בשם גרוס ורדיין ומועברים למחסן עצים אדיר ללא גג ששימש כגטו. אנחנו יושבים שם בגשם, בקור, תחת שמירה אדוקה של הז'נדרמים. שישה שבועות היינו בגטו הזה, רטובים עד לשד העצמות, זעקות אימים ואין שומע".

"אחר כך הגיעה רכבת אחרת, הפעם הנאצים עומדים בדלת ופוקדים עלינו להיכנס לקרון בעמידה. סבא שלנו נפטר בקרון, והיינו צריכים להחזיק אותו מת עומד, כי לא היה מקום להשכיב אותו. ככה נסענו שלושה ימים, ואז הגענו לרמפה של בירקנאו. הרכבת עצרה, דלתות הקרונות נפתחו והנאצים התחילו לצרוח: 'לקפוץ מהר החוצה'. הוריי, אז בני 48, ואנחנו שלושת הילדים אוחזים בידיהם, אולי עשר דקות ולא יותר. פתאום מפרידים אותנו מההורים ומהאח הקטן, ואנחנו לא מבינות למה. אנחנו מקבלות הוראה להתקדם לבלוקים שנמצאים בסוף הרחוב בלי היכולת להסתכל רגע אחורה, לראות אם הוריי ואחי עוד שם".

"הנאצים פותחים את הדלת הענקית של הבלוק, כולנו מצטוות להיכנס פנימה, מיד להתפשט, להיות עירומות לגמרי, לסדר את הבגדים בערימה, לקשור את הנעליים בשרוך. אנחנו עומדות עירומות כביום היוולדנו. אחר כך נכנסות לבלוק שני, שם גוזזים לנו את השיער. לבלוק השלישי אנחנו נכנסות עירומות וצפופות ורואות הרבה ברזים בתקרה. מאחור עומדים נאצים עם זרנוקים ומתיזים עלינו מים עם זרם מטורף. כשאנחנו עירומות, מסופרות ומטוהרות מגרשים אותנו למגרש אחר. אנחנו מתפללות שיזרקו עלינו איזה בגד".

"אחרי כמה דקות הגיע איזשהו נאצי, הלך בגאווה, אמר: 'אני מנגלה, האם אתן יודעות למה הגעתן לכאן?'. הוא אמר שכל מי שלא נחוץ לרייך השלישי, 'ילך לשם', כשהוא מצביע על מקום שיש בו ארובות מאוד גבוהות שמאחת מהן יוצא עשן שחור וסמיך. הוא אמר: 'אתן רואות את העשן הסמיך? זה כי ליהודים יש יותר מדי שומן'. הלב שלנו מתפלץ, הבנו שאין לנו יותר הורים ומשפחה. אחותי ואני היינו באושוויץ עד 1944. הבנו שהורינו ואח שלנו נשרפו חיים. הטרנספורטים זרמו יום ולילה, במיליונים. יום אחד גם אחותי נלקחה, אבל למחרת נפתח השער וראיתי אותה ואת הבנות שנלקחו איתה - חוזרות. אחותי סיפרה שהגיעו מלא טרנספורטים, לא היה זמן לשרוף את כולם, אז החזירו אותן לבלוק".

"כעבור זמן חיפשו עובדות לגרמניה. 1,200 בנות מכמה בלוקים, ביניהן אנחנו, נבחרנו. הגענו למחנה זלצוודל. התנאים היו דומים לאושוויץ, קיבלנו מרק מורעל בברום (מה שגרם לנשים לאבד את המחזור), ועבדנו במפעל ענק ליצירת קליעים לרובים. עבדנו שעות ארוכות, היינו עם פצעים בגוף, עם מחלות מהמרק המורעל שאנחנו שותות, אבל שתינו אותו כי הוא היה חם".

"בסוף אפריל 1945 שוחררנו על ידי הצבא האמריקאי. טנק פרץ לתוך המחנה, החיילים הסתכלו עלינו ובכו מאיך שאנחנו נראות. לא ידענו אם שני אחינו הגדולים חיים או לא. אחרי המלחמה חיפשנו אותם, ובסופו של דבר מצאנו. שרדנו ארבעתנו, היינו מאושרות כי לפחות כמה מאיתנו שרדו, בעוד משפחות שלמות נעלמו ולא נשאר להן זכר".

"לאחר השחרור הכרתי את בעלי, פנחס־מנחם פיבלוביץ' מחסידי גור מפולין, גם הוא ניצול שואה. התחתנו, וב־1947 הגענו ארצה. הצלחנו להקים משפחה ענפה: שלושה ילדים, 13 נכדים, 50 נינים ו־16 בני נינים. יש לי שבט של משפחה יקרה, כולם הולכים בדרכי השם. יש לי גם מתנדבת בשם רחל ברוך, שמגיעה אליי במסגרת התוכנית ׳גשר לקשר׳ שמפעילה הקרן לרווחת נפגעי השואה במטרה להפחית את בדידות ניצולי השואה. אני משמשת אשת עדות ב'יד ושם', שנים גם הייתי מספרת את הסיפור שלי בפולין ובגרמניה. מבחינתי, המשפחה היקרה שהקמנו בארץ היא התשובה שלנו לנאצים שרצו להשמיד אותנו".