“אנחנו נמצאים בפני משבר היסטורי חסר תקדים", אומר פרופ' אבנר בן־זקן, ראש המכון למחשבה ישראלית, שמלמד בקריה האקדמית אונו. פרופ' בן־זקן מתייחס לוויכוח הציבורי והפוליטי סביב מערכת המשפט. “אין זדון. יש צד אחד שרוצה לשמר את הסדר הקיים, וצד שרוצה להרוס את הסדר הקיים. כל צד שינצח - זו תהיה תבוסה למדינת ישראל".

המכון למחשבה ישראלית, שהוקם לפני כשנתיים, שם על סדר היום את הבעיות המבניות ובעיות היסוד של המדינה בתחומים שונים, בהם כלכלה, משפט, דת ומדינה, ויחסי השלטון המקומי אל מול השלטון המרכזי. הסוגיות הללו, לצד המשבר החוקתי שפקד את ישראל, יעוגנו יחדיו לאמנה ישראלית שתושק ותעמוד במוקד הדיון בוועידה השנתית של המכון, שתיערך ביום ראשון הקרוב (23 באפריל) בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

“אם תומכי הרפורמה ינצחו, המדינה תתפרק", מדגיש פרופ' בן־זקן, “ומנגד, אם מתנגדי הרפורמה ינצחו, גם אז המדינה תתפרק - כי תמיד יהיה צד לא מרוצה. האפשרות השלישית, לקדם דיון בבית הנשיא כדי להגיע לפשרה על בסיס המבנה הרעוע הקיים, רק יקרב אותנו למשבר הבא. הפתרון היחיד הוא שההנהגה הפוליטית תחשוב כיצד לצעוד למרחב אפשרויות חדש, ולשרטט מדינה שבה כל אזרחיה ירגישו כבעלי הבית ולא כאורחים. מדינה שווה, מדינה שבה נוכל באמצעות רפורמות אמיתיות לייתר את בעיות העומק שלנו".

במהלך הוועידה ישיק המכון אמנה ישראלית אשר תשים דגש על סוגיות הליבה, לדוגמה: ישראל כמדינת הלאום הישראלי; קביעת שיטת בחירות אזורית לישראל; הקמת רובד שלטוני חדש בישראל - השלטון האזורי; הפרדת דת ממדינה; כלכלה ישראלית סולידרית; וכללים אתיים חברתיים לחברה הגונה. למעשה, אמנה זו תציג את המסגרת החוקתית הנדרשת למען כתיבתה של חוקה לישראל.

“התפיסה שלנו היא היסטורית", מסביר פרופ' בן־זקן. “חלק גדול ממוסדות המדינה שופצו מאז הקמתה, טלאי על גבי טלאי, והמוסדות האלה מגיעים לנקודת קריסה. הקמנו את המכון מנקודת הנחה שאנו צועדים לקראת רגע כזה, לכן לא הופתענו, אבל לא חשבנו שהוא יגיע כה מוקדם. המטרה שלנו היא לנסות לזקק את מה שאנו קוראים לו מחשבה ישראלית, כמו שיש אוכל ישראלי או מוזיקה ישראלית. אף אחד לא העז עד היום לנסח את הישראליות בצורה פורמלית - להגיד זוהי זהותה של המדינה, זהותנו כאזרחים".

“מה הזהות שלנו"

בוועידה השנתית של המכון למחשבה ישראלית משתתפים בכירים מכל גוני הקשת, מעולמות הממשל, הרוח, האקדמיה, הכלכלה ועוד. הדוברים ייגעו בתכנים הנוגעים בבעיות היסוד של ישראל. פרופ' בן־זקן מסביר כי האמנה תחזק את מעמדה של המדינה, חלק מזה באמצעות קביעת גבולותיה. “אנחנו לא יודעים היכן מתחיל ונגמר גבולה של המדינה, זה לא סביר“, הוא מתריע, “אנחנו לא יודעים היכן שלטון החוק הישראלי מתחיל והיכן הוא מסתיים. אנחנו כמו ילד שלא יודע היכן גופו מתחיל ונגמר, והוא גדל וגדל, עד שהוא מפתח פיצול אישיות. זה מה שקרה לנו, אנחנו לא יודעים מי אנחנו ומה הזהות שלנו.

“הדבר השני שקריטי לעשות הוא שינוי שיטת הבחירות והמשטר. השיטה הנוכחית מעודדת כל הזמן קבוצות להתארגן פוליטית סביב זהויות מגזריות. השיטה הזו פירקה את החברה הישראלית, ואנו רואים איך זה מאפשר לקיצונים משני הצדדים להכתיב את סדר היום, ולהיות הכוח המשמעותי בכל קואליציה".

פרופ' בן־זקן מסביר כי הפתרון הוא מעבר לשיטת בחירות אזורית, שלדבריו היא הכרחית. “השיטה הנוכחית מעודדת פוליטיקאים להתאגן סביב זהויות מגזרויות מצומצמות, לעודד ולהשתדל מול קבוצות יריבות, לעורר ולעודד שנאה וקיטוב בין קבוצות שונות, ולמעשה, לחתור תחת הישראליות עצמה. אנו במכון פיתחנו לראשונה שיטה, באמצעות מערכת חכמה, שחילקה את הארץ על בסיס פיזור המצביעים ל־120 מחוזות בחירה.

“השיטה הזו תבטל את פוליטיקת הזהויות ותעודד שיח פוליטי אזרחי, תצמיח אליטות מקומיות חדשות ותאפשר לכל הישראלים להרגיש שהמערכת הפוליטית מייצגת אותם. יהיה לנו כאזרחים נציג באזור מסוים שנוכל לפנות אליו, לבקש ממנו סיוע ולתבוע ממנו להיות כתובת לקהל המצביעים שלו. כך נראה איזון של המערכת הפוליטית", מפרט פרופ' בן־זקן, "לא יהיה ציבור שלא יהיה לו ייצוג בפרלמנט הישראלי".

פרופ' בן־זקן מדגיש כי האמנה של המכון למחשבה ישראלית תשרטט את קווי המתאר ואת התנאים הנדרשים שיאפשרו כתיבתה של חוקה לישראל. “עד כה הדיון החוקתי בישראל היה בידיהם של משפטנים, אבל זו לא שאלה משפטית, הם מפספסים את המטרה הגדולה - ליצור מתווה שבו הרוב המכריע יכול להסכים על כללי המשחק. כדי שנוכל לכתוב חוקה יש תנאים מקדימים, נדרשות רפורמות מבניות במוסדות המדינה, אנו מציעים באמנה שרטוט של קווי המתאר למרחב הזדמנויות חדש".

קווי המתאר שמפרט פרופ' בן־זקן כוללים תודעה היסטורית, כלומר, ההבנה שיש לנו ייעוד היסטורי - להשלים את התהליך שהחל עם מגילת העצמאות, “להגדיר את זהות המדינה כמדינה ישראלית, להפריד את הדת מהמדינה, לבנות אתוס חברתי חדש של חברה הוגנת, לחלק את ישראל לאזורים אוטונומיים שלטוניים חדשים ולבנות כלכלה סולידרית המבוססת על מדינת רווחה. כל אלה ייתנו תחושה חיה לכל אזרח שהמדינה היא שלו ושהוא וזהותו משתקפים במדינה עצמה".

ד"ר תמר הוסטובסקי ברנדס, מומחית למשפט חוקתי ובינלאומי ועמיתה במכון, מדגישה את הצורך בהסדרת חוקה. “בשנת 1992 נפל דבר, והכנסת כוננה שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם - חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' וחוק יסוד 'חופש העיסוק'. שני חוקי יסוד אלו עוגנו, לראשונה, כזכויות חוקתיות", היא מסבירה, “מהזכות לכבוד האדם גזר בית המשפט העליון זכויות רבות שלא הוכרו בחוק במפורש: חופש הביטוי והזכות לשוויון, חופש הדת והחופש מדת, כולן הוכרו כחלק מכבוד האדם. ברבות השנים הן הפכו, מתוך הכרה זו, לזכויות חוקתיות מרכזיות בעצמן. מהלך פרשני מרחיק לכת זה לא נעשה ביחס לזכויות החברתיות. הפרשנות שניתנה לזכויות אלו הייתה מצומצמת יותר, התמקדה במינימום הנדרש לקיום, והן נתפסות, עד היום, כאחיות החורגות של הזכויות האזרחיות והפוליטיות.

ד''ר תמר הוסטובסקי ברנדס (צילום: יובל נתן)
ד''ר תמר הוסטובסקי ברנדס (צילום: יובל נתן)


“לא ניתן להצדיק גישה זו. הזכויות החברתיות והכלכליות, ובראשן הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לדיור והזכות לתנאי מחיה נאותים הן זכויות יסוד, המהוות עמוד תווך מרכזי של החוזה בין המדינה לאזרחיה. הזכות לקיום אנושי בכבוד אינה זכות לקיום מינימלי, אלא זכות לקיום המאפשר לאדם השתתפות מלאה ושווה בחיים החברתיים ובמוסדות החברה".

“רובד שלטוני חדש"

סוגיה נוספת שמעלה המכון היא נושא השלטון האזורי. “המטרה היא ליצור רובד שלטוני בן 11־20 אזורים, שיאגם את כל המשאבים", מסביר פרופ' בן־זקן, “המדינה תאציל סמכויות אזרחיות ותאפשר גביית מסים, מה שיאפשר להם לפעול באופן דמוקרטי מקומי ולגבש אופי מסוים המותאם לאוכלוסייה ולמשאבים, כך כל קבוצה תוכל לדאוג לענייניה".

מרדכי כהן, לשעבר מנכ״ל משרד הפנים ועמית המכון, מוסיף כי "החלוקה המוניציפלית בישראל שימרה זהויות קהילתיות והעמידה שכנים אלה מול אלה בתחרות על משאבים אזוריים. אלה התיישבו על מבנה של שלטון מקומי המשקף למעשה את המציאות של ישראל בשנת 1949, מדינה צעירה אשר ניסתה לייצב את הגבולות שלה באמצעות ביסוס ערים קיימות, ובאמצעות ייסוד מועצות אזוריות ועיירות פיתוח בספר.
“לאור הניסיון הרב שנצבר במדינות רבות בעולם ולאור הכשלים החמורים בתפקוד ראוי של השלטון המקומי בישראל, אנו מציעים לקדם שינוי מבני שעיקרו יצירת רובד שלטוני חדש בישראל, רובד שלטוני אזורי. בכדי לחזק את אמון הציבור בשלטון, לצמצם פערים כלכליים־חברתיים ולקדם לכידות חברתית בישראל המשוסעת יש לקדם שלטון אזורי דמוקרטי".

מרדכי כהן (צילום: יובל נתן)
מרדכי כהן (צילום: יובל נתן)


פרופ׳ אווה אילוז, סוציולוגית בכירה ועמיתת המכון, מוסיפה: “חוסר אמון נפוץ וקבוע הינו מחלה של חברה. מחלה זו חודרת לעורקים הקטנים של חיי היומיום, והיא זו שאחראית על התחושה הרווחת שלא מכבדים אותנו, שלא רואים אותנו, שלא מפרגנים למי שאנחנו, שהמדינה ‘קשה'. תחושות אלה נראות אולי כזוטרות לעומת נושאים פוליטיים ‘גדולים', אך הן מביעות בצורה ישירה האם מוסדות של חברה מיטיבים, או לא מיטיבים עמנו. תחושות של חשדנות, עוינות וחוסר אמון מאיימות על התשתית של הקיום המשותף, והמוסדות הפוליטיים שאנו חיים בצלם הם אחראים במידה רבה על הקשר שאנו מקיימים עם הזולת".

במסגרת הוועידה, כבכל שנה, יעניק המכון פרסים מיוחדים: ספר העיון של השנה העוסק בישראליות ע"ש הלל קוק; ספר הפרוזה העוסק בישראליות ע"ש ז'קלין כהנוב; הסרט התיעודי העוסק בישראליות ע"ש אלי קליר; פרס עבודת הדוקטור העוסקת בישראליות ע"ש צבי כסה. המטרה היא להעמיק את הקשר החברתי מול האזרח. “אנו עוסקים ברגשות", מדגיש פרופ' בן־זקן, “הנחת מסד של אמנה חברתית משותפת היא קריאת כיוון לישראל סוערת, מאוימת מגליה שלה המאיימים לטרוף את ספינת הישגיה הכבירים.

פרופ׳ אווה אילוז (צילום: יובל נתן)
פרופ׳ אווה אילוז (צילום: יובל נתן)


חוף המבטחים של חייה הראויים, קשור בהחלטה להיות מדינה ככל העמים, בעלת מוסדות דמוקרטיים יציבים עם אזרחים החשים תחושה חיה שהם בעלי הבית במדינה, ועם הסכם חוקתי לדורות. כך יוגשם חלומם של ישראלים רבים, אלה שאיתנו היום ואלה שלא איתנו היום. הקהל הרחב מוזמן להגיע לוועידה השנתית שמקיים המכון ולשמוע עוד מעיקרי האמנה הישראלית שעליה עמלנו בשנה האחרונה". 