“אילו היה חוזר בחיים מהמלחמה אין לי ספק שהוא היה ראש ממשלה במדינה דמוקרטית", אמרה צפרא דוויק חרמוני, אחותו של רס"ן עודד חרמוני.
אבל עודד חרמוני ז"ל, שהיה קצין החינוך של גייסות השיריון, נהרג במלחמת יום הכיפורים בלילה של ה-7.10.1973. מותו נגרם בתאונה כשהקומנדקר בו נסע עם צלמים ואנשי תקשורת בציר אל עריש ניסה לעקוף שיירת טנקים, נפל לתעלה בצד הדרך, וכשניסה לשוב ולעלות על הציר, כשתנאי ראות קשים, הוא נפגע בעוצמה מטנק והתהפך. עודד חרמוני ועוד שניים מנוסעי הקומנדקר נהרגו, שניים נוספים נפצעו ואחד, נחמן שי, יצא ללא פגע. לימים הגדיר שי את התאונה כ"האירוע המכונן של חיי".
כשצפרא דוויק פורשת את סיפור חייו המלא והגדוש בעשייה של אחיה נחמץ הלב על הצעיר ברוך הכישרונות והעשייה שחייו הצעירים נגדעו בדיוק ביום הולדתו ה-28.
חרמוני נולד בתל אביב להוריו בתיה ויעקב חרמוני שעלו בשנות ה-30 לארץ ישראל ונמנו עם מקימי קיבוץ גבעת השלושה. לפני שעודד נולד שכלו הוריו את בנם הקטן אביק מפגיעת אוטובוס בשנת 1943.
כשעודד היה בן עשר וצפרא בת שש עברה המשפחה מתל אביב לאזור. עודד חזר לתל אביב וסיים את לימודיו בתיכון חדש.
"עודד נולד עם גנרטור פנימי לעשייה פוליטית וחברתית. כבר בגן הילדים הוא התחיל להיות פעיל", סיפרה צפרא ברגש. כשהיה בכיתה א' הוא נבחר לוועד קרן קיימת, בכיתה ב' נבחר לוועדת קישוט ובהמשך לוועדת תרבות. בתיכון סלל את דרכו הציבורית אל מועצת התלמידים ואל חברות בפרלמנט הנוער. ב-1963 מונה הנער עודד חרמוני להיות ראש עיר הנוער הראשון בישראל. "בן גוריון, אבא אבן, גולדה מאיר וגם שגריר יפן בישראל הגיעו לעיר הנוער. ראש העיר מרדכי נמיר נתן לו את מפתח העיר ופולה בן גוריון התפעלה מהנער וסיפרה שפגשה 'פיין אינגלה'".
לדברי האחות, הראש של עודד עבד כל הזמן. הוא הגה רעיונות ופעילויות, ידע לחבר בין אוכלוסיות של נוער יהודי ערבי, ילדים נכים. כשדן עם חברי כנסת על נושא העתודות האקדמאית הוא הדף את טענת הח"כים כאילו בני 18 אינם בוגרים דיים להיות בעתודה. "עודד ענה להם ואמר: 'הלא בגיל 18 הם בוגרים דיים כדי להתגייס לצבא ולהגן עליכם'", נזכרה צפרא.
כעתודאי הוא לימד היסטוריה בגימנסיה הרצליה. "הוא היה מורה יצירתי. כשלימד על מסעות הצלב לדוגמא, הוא ערך עם התלמידים סיאנס לריצ'ארד לב הארי, ועל פי השאלות שהילדים הפנו ללב הארי הוא ידע אם הם קראו את חומר הלימוד", צחקה דוויק.
באוגוסט 1967 התגייס לצה"ל. בשל בעיית ראייה הוא לא צורף לחיל קרבי והיה לקצין חינוך של חטיבת שיריון ובהמשך קצין החינוך של גייסות (חיל) השיריון.
בתקופה לימודיו באוניברסיטה היה פעיל פוליטית במשמרת הצעירה של מפא"י, שימש יו"ר אגודת הסטודנטים בתל אביב במסגרתה יזם והקים מפעלים שונים בהם חוג ריקודים עמים וקונגרסים בהשתתפותם של סטודנטים מאסיה ואפריקה שהגיעו לישראל ללימודי הנדסה חקלאית, ובין היתר אומצו בעידודו אצל משפחות ישראליות. "גם אנחנו אימצנו בחור מסנגל שלימים התחתן ונשאר בארץ", סיפרה צפרא.
עודד יזם פעילויות חברתיות בהן שיעורי עזר לתלמידים בפרברי תל אביב, אימוץ אסירים בבתי הכלא והפעלת חוג תיאטרון לאסירים בבתי הכלא תל מונד ואיילון ביחד עם פיטר פריי, עדנה שביט ועוד.
הוא אהב ספרות וספרות ילדים בפרט. היה חובב מוזיקה קלאסית, מוזיקה קלה ושירים עבריים.
"כשעודד עזב את הבית ועבר לגור ברמת אביב הייתי באה לבקר אותו כי התגעגעתי. בדירה שלו תמיד היה אקשן, ערבי שירה ומסיבות מדהימות אליהן הגיעו גם שרי רז ודן בירון", גילתה צפרא.
באחד מימי שישי כשהרעש מדירת הסטודנטים גבר, השכנה מהבניין הסמוך, גולדה מאיר, שלחה את המאבטחים שלה בדרישה שהאחראי על הרעש יבוא אליה לדיבור צפוף. עודד בא, ופגש את גולדה במטבח. "נוצרו ביניהם יחסי ידידות. הוא סיפר לה על בעיות הסטודנטים, על שכר הלימוד, המחסור במגורים, ועוד. מאז אחת לחודש הם היו נפגשים לכוס קפה. כשהוא הועלה לדרגת סרן גולדה התעקשה לענוד לו את הדרגות".
גם בצבא אהבו אותו מאד. הוא פעל להקניית השפה העברית לחיילים ויזם הקמת מדרשה חינוכית ביפו לחיילי הגיס שלאחר נפילתו הוסב שמה ל"בית עודד".
"היה לנו קשר נהדר. היינו חברים טובים, צוחקים בלי הפסקה, מדברים על הכל לתוך הלילה, עד שאבא היה משתיק אותנו. 'ילדים לילה'", מספרת צפרא.
הקשר החברי העמוק בין האחים עודד וצפרא התקיים גם מתחת לחופה כשהשניים התחתנו בחתונה כפולה ב-15.12.1971. עודד התחתן עם מירה, וצפרא נישאה לעמי דוויק. "לא משאירים אחות קטנה בבית", כך אמר.
בימי המלחמה אשתו של עודד, ד"ר מירה חרמוני לוין, מדענית וציירת, הייתה בחודש התשיעי להריונה. ב-16.10.1973, תשעה ימים לאחר נפילתו של עודד, נולד בנם הבכור שנקרא על שם אביו, עודד רן חרמוני.
הידיעה המרה על נפילת אחיה במלחמה תפסה את צפרא בדאלאס טקסס שבארצות הברית, לשם נסעה עם בעלה עמי דוויק בשליחות הסוכנות. "אמא בכתה בטלפון שלא שומעים מעודד, והביעה את חששה ש'קרה לו משהו'. ניסיתי להרגיע אותה, אבל זה באמת היה מוזר שלא שמענו ממנו. להורי הייתה תחושת בטן שבישרה רע".
ואז הגיע הטלפון מהארץ.
"אחות של בעלי התקשרה. היא רק אמרה 'הלו' והבנתי. טסתי לארץ", מתארת צפרא.
ב-4 באוגוסט 1974 נערכה הלוויתו של חרמוני. ארונו הועבר לקבר הקבע שנמצא במרחק 50 מטרים מהקבר הקודם בבית העלמין הצבאי בקרית שאול.
בתום שהות בת שבועיים בארץ חזרה צפרא לארה"ב. "הייתה לי מחויבות, בעלי חיכה שם, והייתי בסוף התואר השני. הייתי צעירה בת 25 ובטח ציפו ממני לטפל ולשמור על ההורים. מהצד השני הייתה אלמנתו של אחי, עם תינוק שאך נולד".
"חזרתי לארה"ב מבלי לספר להורי שבתקופה ההיא הייתי בעיצומם של טיפולי פוריות בארה"ב. כמובן שכעסו עליי שנסעתי, ועד היום יש עליי כעסים, אבל עשיתי את הבחירות שלי", אמרה.
בשובה לארץ בספטמבר 1975 צפרא שינתה את נושא המחקר שלה למ.א. וחקרה התמודדות עם מוות של צעירים ובני עשר בישראל ובארה"ב. "רציתי להבין למה בעצם אני מופתעת כל כך ממותו של עודד. הלא היו לנו מלחמות", היא אומרת.
היא הצטרפה לאגף השיקום, בתחילה כרכזת מתנדבים ולאורך 30 שנות עבודתה כאן צמחה בתפקידים שונים עד לתפקיד הבכיר ביותר כממונה על התגמולים וההטבות. "הגעתי לאגף השיקום מתוך רצון לטפל בעצמי ולהבין מה קורה לי. לא הייתה ספרות שעסקה בהתמודדות עם אובדן. בטח לא לאחים ואחיות שלא ספרו אותם".
לאחר אסון צור ייסדה לראשונה קבוצות תמיכה לאחים שכולים, ובהמשך גם הנחתה קבוצות תמיכה. "תוך שלושה חודשים פתחנו שישים קבוצות תמיכה להורים, אלמנת ואחים".
צפרא היא אמא לארבעה ילדים וסבתא לנכדים. בעלה עמי דוויק נפטר בשנת 2000. לימים היא כיהנה כיו"ר העובדים הסוציאליים, ולאחר שפרשה החליטה לחזור לאהבתה הישנה: ספרות. היא השלימה תואר בספרות וייסדה מועדוני קוראים.
במסגרת המיזם היא פגשה חיילים במצפה מודיעין ויער בן שמן וסיפרה להם את סיפורו של אחיה, ובסיומו שבה והרהרה בשאלה מה היה עושה אחיה המוכשר בחייו לולא נהרג במלחמה.
"אני חוזרת על מה שאמרתי בראשית דבריי: 'אם עודד היה כאן, הוא היה ראש הממשלה שלנו, והארץ הייתה שוקטת ונבנית באחדות ובכבוד הדדי לתפארת, כי כזה הוא היה".
התרעות פיקוד העורף