אבא שלי, זכריה מלצר ז"ל, היה יתום מאב ובן יחיד לאמו", מספר יפי מרגליות, מבעלי חנות התכשיטים “זכריה מלצר" בבירה. “בגיל 16 הוא היה צריך ללכת לפרנס אותו ואת אמא שלו, אז הוא הלך לעבוד בחנות תכשיטים של אדון כוגן. אדון כוגן נקשר לאבא שלי והפציר בו לנהל את העסק כל זמן שהוא בבית אבות, כשהוא ילך לעולמו – העסק יעבור לידי אבא שלי.
בשנת 1946 אבא שלי הפך את החנות ל’זכריה מלצר’. החנות עברה הרבה, מפיצוץ מלון המלך דוד על ידי האצ"ל, דרך המצור במלחמת השחרור ושחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ועד פיגועי הטרור באוטובוסים ברחוב יפו הסמוך באינתיפאדה.
זו הייתה חנות קטנה ומטריפה והיא הייתה כל החיים של אבא שלי. זה היה מוסד: אנשים היו באים אליו בבוקר לשתות כוס תה בדרך לעבודה. הרבה פוליטיקאים, ראשי ממשלה ואנשי צבא עברו אצלנו. אני עבדתי עם אבא שלי 40 שנה בעסק הזה. מאז שאבא שלי נפטר ב־2017, אני, אחיי ובנינו עובדים בחנות וממשיכים את הדרך".
כך אבא שלי הקים את העסק. הוא היה מסביר פנים וחייכני וכך התחיל את האימפריה שלו. בהמשך אמא שלי, אסתר, הצטרפה לעסק ועזרה לאבא שלי. בשנת 73’ הם קנו במקביל את החנות שלנו ברחוב יפו 57. הם עבדו בחנות הזו ואז פתחו חנות נוספת ברח’ אבן ישראל 3, החנות שאנחנו עובדים בה היום. כיום אנחנו שלושה אחים שעובדים יחד לצד אמנו, שעדיין מנהלת את המקום ביד רמה. אנחנו משפחה ירושלמית שורשית של עשרה דורות מצד אמא, ויש לנו את הכבוד הירושלמי שכולם עובדים ביחד ונרתמים לעבודה".
סבא שלי, רחמים בן יוסף, או בקיצור רחמו, היה נהג מונית בצעירותו, סבתי הייתה עקרת בית, והפרנסה הייתה ממש דחוקה", מספרת מירב גיל, מבעלי מסעדת “רחמו" בבירה. “זו הייתה משפחה ירושלמית אסלית. סבתא שלי הציעה לסבי לפתוח בשוק מחנה יהודה מקום קטן להכנת סנדוויצ’ים כי היא חשבה שאפשר להתפתח במקום כזה.
היא התחילה להכין חביתות, סנדוויצ’ים, תה וקפה. בהתחלה זה לא הלך טוב, סבא שלי היה חוזר הביתה ב־11 בבוקר כי לא הייתה עבודה, אבל סבתא שלי הסבירה לו שההתחלה תמיד קשה ודרבנה אותו לא להתייאש. לאט־לאט המקום התפרסם מפה לאוזן, ומסנדוויצ’ים וחביתות אנשים התחילו לדרוש בישולים. אז הם החליטו לעשות תפריט עם ארבע מנות: אורז עם שעועית, חומוס, קציצות בשר טחון ברוטב עגבניות ומרק שעועית. הם נהגו להגיש את המנות האלה בשקיות, ויש אנשים שעד היום זוכרים שהחומוס, האורז והשעועית נמכרו בתוך שקיות מדודות כאלה. בשלב מסוים סבא שלי קנה את המקום, שהיה בדמי מפתח, התפתח והעסיק 14 עובדים במסעדה.
הדבר הכי יפה אצל סבא שלי הוא שהייתה לו נתינה. אם הוא היה רואה אנשים נזקקים שאין להם מספיק כסף, הוא היה מאפשר להם לאכול למרות זאת. היה לו לב רחב. בשנת 1985 סבא שלי חלה, ואמא שלי חיה, שהחלה לעבוד במסעדה מגיל 12, תפסה את המושכות והמשיכה את מעשי הנתינה שאבא שלה החדיר בה. אמא שלי שינתה את הקונספט ודגלה בשירות עצמי, כלומר כל אחד מוזג לעצמו את האוכל ומגיע לקופה, בלי מלצרים ובלי בלגן.
מאז הרבה מסעדות אימצו את השיטה הזו. בשנת 89’ סבא שלי נפטר, ואני, שבדיוק השתחררתי מהצבא, התבקשתי על ידי אמא להתחיל לעבוד במסעדה. בהתחלה לא כל כך רציתי, אבל למדתי לאהוב את זה ולהבין שזה נורא מספק להאכיל אנשים, ולדעת שהאוכל שלי עומד על שולחן שבת. בשנת 1990 אבא שלי הצטרף לביזנס. עבדתי עם אמא שלי עד 2001, ואז פתחתי בברכתה את מסעדת ‘רחמו’ ברחוב נחלת שבעה, כשבמקביל המסעדה בשוק גם פעלה. ב־2017 סגרתי את המסעדה שלי כי אבא שלי חלה. לאחר שהוא נפטר, אני התמקדתי בניהול המקום, בעוד אחותי אחראית על הבישול עצמו".
סבא של אמא שלי, משה אסלן לוי, עלה בשנת 1896 מטורקיה לירושלים על חמורים", מספר מאיר מיכה, הבעלים של מסעדת “פינתי". “בשנת 1907 הוא חזר לטורקיה ופתח שם דוכן מזון, ואחרי מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל. בתקופת השלטון הטורקי הוא קיבל אישור למכור פלאפל וקובה בשייח’ ג’ראח בירושלים על סוס ועגלה.
בהמשך, בשנות ה־30, סבתא שלי ואחיות שלה עבדו איתו בהכנת מזון. בשנת 1948 המשפחה פתחה חנות בשוק מחנה יהודה, וסבי ניהל את העניינים. בפברואר 75’ הקימו אבא שלי שלמה, אמא שלי יהודית ואחי המנוח משה את מסעדת 'פינתי’ בהשראת סבא שלי וסבא של אמא שלי. בגלל שהמיקום שלנו הוא בין רחוב קינג ג’ורג’ לרחוב ההסתדרות, בפינה, בחרו הוריי את השם ‘פינתי’.
בשנת 1976 באתי לחופשת מולדת של עשרה ימים, והמשפחה ביקשה שאשאר במסעדה. זה מה שעשיתי, ואני לא מצטער לרגע. מאז אני מאוהב בעבודה. התחלנו כחומוסייה, ובהמשך שילבנו אורז, שעועית ושאר מאכלים. זה חלק מהדנ"א של המקום עד היום".
אמא של סבא שלי, בובה קרישא, עלתה לארץ יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם, בהם סבי יהושע ברמן, לפני 148 שנה", אומר יצחק ברמן, הבעלים של “מאפיית ברמן". “הם רצו להגיע לירושלים, אבל כל המטען שהביאו איתם התרסק בנמל יפו בדרך. כשהתיישבו בירושלים, סבתא שלי חשבה מה לעשות ואיך להתפרנס, ואז היא ראתה את הצליינים מגיעים לעיר רעבים וצמאים, והיא החליטה שהיא תאפה להם עוגות חרובים.
היא אפתה להם עוגות חרובים וכשהם שאלו אם זה לחם שחור – היא החליטה לאפות לחם שחור. סבא שלי, שהיה בן 15 בסך הכל, הצטרף לעזרה. סבי וסבתי הפכו ליושבי ירושלים הראשונים שפתחו חנות מחוץ לחומות, ברחוב יפו. תוצרי המאפייה הובלו בעזרת סוסים ופרדות ובכרכרות שנרכשו מעודפי הצבא האוסטרי.
סבא שלי הקים גם טחנת קמח באזור בריכת הסולטן. בשנים 1917־1948 המאפייה סיפקה את צורכי השלטון הבריטי והיישוב היהודי. עם עזיבת הבריטים את הארץ ופרוץ מלחמת השחרור, המאפייה, שהייתה מקור האספקה היחיד למזון של האוכלוסייה הנצורה בירושלים, הפכה למטרה אסטרטגית ונעשו ניסיונות כושלים להפציצה. עד 1965 המאפייה שיווקה מוצרי מאפה לכל רחבי ירושלים וסביבותיה מן המפעל במאה שערים. בשנת 1965 עברה המאפייה למשכנה החדש בגבעת שאול והפכה למאפייה תעשייתית וגדולה. סבא שלי נסע לאוסטריה להביא כרכרות להעברת הלחם, ועל הכרכרות היה מוטבע סמל עוגן מהצבא האוסטרי שהפך להיות הלוגו שלנו.
אני הצטרפתי לעסק המשפחתי לאחר שהשתחררתי מהצבא. בשנת 1967 הרחבנו את הפעילות גם מחוץ לירושלים, ובשנת 2001 רכשנו את מאפיית ‘ודש’ ומאפיית ‘לחם הארץ’, ובהמשך גם רכשנו את מאפיית ‘לחם חן’ ומאפיית ‘ליבו’. החתן שלי והבת שלי ממשיכים את הדרך והמותג ממשיך וימשיך בעתיד גם".
אבא שלי, אריה רוזנפלד, עלה לארץ מגרמניה בשנת 1934 בעקבות אחיו, יצחק, ועל רקע עליית הנאצים לשלטון", מספרת שרה מרגליות, הבעלים של החנות “צעצועי רוזנפלד" בבירה. “אבא שלי חשב שילדים תמיד יצטרכו צעצועים, ולכן הוא פתח את החנות. זו הייתה חנות הצעצועים הראשונה בירושלים, וייתכן שאפילו בארץ.
בתחילה החנות מוקמה ברחוב כורש, ולאחר מלחמת השחרור עברה למיקומה הנוכחי. אחרי שאבי ודודי נפטרו, אז אני ובעלי המנוח אריה תפסנו את הניהול. לאבא שלי היה חשוב שאמשיך את המורשת. כיום אני מנהלת את החנות ועובדת יחד עם שתי הבנות שלי, שולמית וטל, דור שלישי בחנות".
המותג ‘מעיין שטוב’ הוקם עוד בגרמניה לפני ארבעה דורות בידי אבא של סבתא שלי, יהודה אלכסנדר שטוב, אשר התחיל כרוכל שעבר מבית לבית ומכר מוצרי סדקית", מספרת רחלי קנטור, מבעלי חנות ההלבשה התחתונה “מעיין שטוב" בבירה. “בתחילה הוא פתח חנות קטנה, ואחר כך חנות גדולה יותר, עד שפתח חנות שהשתרעה על בלוק שלם, השנייה בגודלה בפרנקפורט, שנקראה ‘המעיין של שטוב’.
עם עליית הנאצים לשלטון ופריצה אלימה של אנשי אס־אס לחנות בשנת 1934, נמלטה המשפחה לישראל והגיעה לירושלים. בהמשך שכר אבא של סבתי חמש חנויות קטנות ברחוב יפו. בחנות היו בגדים לכל גיל ולכל עונות השנה. קיבלתי את ניהול החנות לפני 20 שנה, ומאז עזבנו את המיקום המיתולוגי והוותיק בצומת הרחובות יפו וקינג ג’ורג’ ועברנו לרחוב עמוס. כמו כן, פתחתי סניף ברחוב הנביאים. יש לנו גם אתר".
התרעות פיקוד העורף