"ביום האחרון שלי כמפקד פלוגת מג”ב בעזה, המח”ט החליט להכניס שוטרים פלסטינים למחסום ארז כדי לעזור למג”ב כי יש לחץ של אנשים שרוצים להיכנס לישראל לצורך עבודה. צלצלתי למח”ט ואמרתי לו שהוא עשה טעות חמורה כי מספיק ששני מחבלים, במסווה של שוטרים, יהיו חמושים, וזה כבר יוצר מצב של ירי. הגעתי למחסום וראיתי ‘גוג ומגוג’, מלחמה, הכל עולה באש, המח”ט נפצע והסגן שלו היה חדש, שבועיים בתפקיד. תפסתי פיקוד ונכנסתי יחד עם צוות מסתערבים לתוך אזור המחסום ומצאתי את עצמי בתוך מארב. ופתאום ארבעה שוטרים, שניים משמאל ושניים מימין ריססו את הג’יפ. מי בא לחלץ אותי? קובי שבתאי, שהיה אז רב פקד. הוא חטף כדור בכתף וסירב להתפנות עד שאני לא יוצא. למה לא יצאתי? היה לי הרוג שם ועוד פצוע וגם רציתי לספוג את האש ולהוות חוצץ בין המחבלים ובין הפלסטינים עד שיבואו כוחות הגיבוי, כי אם לא היה החוצץ הזה היינו גומרים בעשרות הרוגים. אחרי שהכוחות השתלטו על היורים, יצאתי מהג’יפ והרגעתי את הרוחות”.
זה רק אחד הסיפורים שמספר בפיו ניצב בדימוס חסין פארס, הניצב הדרוזי הראשון במשטרה, אשר כיהן בשלל תפקידים, בהם ראש את”ל (אגף לתמיכה לוגיסטית) ומפקד משמר הגבול וחוויותיו והשפעותיהן מהוות פרק חשוב בביטחון ישראל.
לאורך הראיון ניכרת בקולו של פארס (71) ההתרגשות כשהוא מתחיל להעלות חוויות מ־35 שנות קריירה, אותן סיכם גם בספרו האוטוביוגרפי “המפקד ה־12”, שיצא בימים אלה לאור בהוצאה פרטית. “לאחרונה הסתכלתי אחורה על ההישגים שלי והתפלאתי לפעמים מהחוויות הבלתי נתפסות שעברתי, והגעתי למסקנה שאני צריך לכתוב ולתעד זאת בספר”, הוא מספר. “אומנם הצנזורה צנזרה לי הרבה סיפורים ולא אישרה לי לפרט את הכל, אבל כן סיפרתי לא מעט מהחוויות מהשטח, שמעטים האנשים שיודעים עליהן. זה סוג של חשבון נפש שלי עם עצמי”.
למעשה, נדמה כי פארס סימן לעצמו ייעוד זה עוד כילד: “בכיתה ח’ בבית הספר, כשהתלמידים התבקשו לכתוב מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, אני כתבתי שאני רוצה להיות מפקד משמר הגבול. כל התלמידים צחקו עליי, אבל באמת חלמתי על כך. מגיל קטן נמשכתי למשמר הגבול. הגיסים שלי היו במשמר הגבול וכשהייתי ילד קטן נהגתי להתלוות אליהם, לראות את הלבוש והג’יפים וזה משך אותי”.
בשנת 74’ עבר לימ”מ שרק הוקמה ובשנת 76’ יצא לקורס קצינים בצה”ל אך כשסיים את הקורס וגילה כי מפקד הימ”מ מינה מפקד אחר ליחידת הצלפים, התאכזב וביקש לעבור ליחידת מג”ב בירושלים, שם שימש כמפקד מחלקה. במסגרת תפקיד זה גם נכח באירוע היסטורי כשפגש את נשיא מצרים אנואר סאדאת: “כיוון שדיברתי ערבית כשפת אם, נבחרתי לשמור על פתחי מלון המלך דוד בעת ביקורו של סאדאת בישראל, כשהמקביל המצרי שלי היה בדרגת תת־אלוף ואני כולה מפקח משנה מחורפיש. הזיכרון הכי גדול שלי מכך הוא שהנשיא לחץ את ידי ואמר לי ‘סבאח אל חיר’. זה היה רגע מרגש ונתן לי תקווה שיהיה פה טוב”.
בשנת 1984 התמנה פארס למפקד פלוגת הר הבית, ונחשף לאחד הסיפורים שאף סרט הוליוודי לא יכול להמציא. “דווח לי יום אחד על כדור פורח בשמי העיר ובו מחבלים”, הוא מתאר. “מבט קצר לשמיים אישר זאת. דיווחתי לכל מי שנדרש והמשכתי לעקוב אחרי מסלולו, ותוך שניות שני מטוסי פאנטום הגיעו וחיכו לפקודה לתקוף. אבל אז התחלתי לחשוב: אם זה בלון תופת – אעשה נזק. השתנתה הרוח, הכדור הפורח שינה את מסלולו לעבר העיר העתיקה והר הבית, כששני הפאנטומים בעקבותיו. הייתה לי אינטואיציה שאסור לירות כרגע. בשלב מסוים הכדור הפורח התחיל לאבד גובה, יריתי במבער, הכדור נחת ואז ראיתי שני חניכים של הצופים עם מאבטח חמוש. תאר לך מה היה קורה אילו היינו מיירטים אותם? היינו הורגים ילדים חפים מפשע”.
בשנת 87’ התמנה למפקד פלוגת מג”ב היחידה בעזה ושירת בתפקיד זה גם בתקופת האינתיפאדה. “כיוון שבירושלים התמקצעתי בטיפול בהפגנות המוניות, הייתי, בכל הצניעות, האיש המיומן ביותר ברצועה לטפל באינתיפאדה”, אומר פארס. “לטפל בהמונים זה ממש מקצוע וצריך לדעת איך להתמודד עם זה, בניגוד למפגינים מועטים. זה כמו צונאמי, ולכן הטיפול בזה צריך להיות ייחודי וחכם. לימים, כמפקד מג”ב, יזמתי בית ספר להפרות סדר וכל העולם כיום עובד על פי שיטתי זו. יצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון, התרשם מהרעיונות שלי לפיזור הפגנות בצורה מתוחכמת ולא אלימה ונתן הנחיה שאף מח”ט או כוח לא ייכנסו מבלי שאחנוך אותם. הייתי רב פקד וכל המח”טים עברו חניכה אצלי”. על פעילותו ברצועה בתקופת האינתיפאדה קיבל פארס את עיטור השירות.
ב־1994 מונה פארס למפקד מרחב יהודה ושומרון, על רקע הסכמי אוסלו. “בתקופה הזו עזבנו את ערי הרצועה וביום הפינוי הייתי האיש הכי עסוק במזרח התיכון", הוא מספר. "נדרשתי לעבור מהפך פסיכולוגי - המבוקשים של אתמול הפכו לבני השיח המכובדים של היום. דנתי איתם בתהליך הפינוי. הייתי האיש שקיבל את פני השוטרים הפלסטינים ומסר לידיהם את בסיסי מג”ב ברצועה, השתתפתי גם בפינוי בסיסי צה”ל. בניגוד לסיכומים, הכניסה של השוטרים הפלסטינים לבסיסים שפינינו הייתה מלווה בהתפרעויות ובירי ולנוכח המצב נאלצנו להתפנות מהעיר בלי לקיים את טקס מסירת מפתח העיר.
“יצאנו מהעיר עזה לשטח הפתוח, ווילנאי קבע שבמקרה זה עדיף לוותר על טקס העברת המפתחות מלסכן חיי אדם. יום טוב סמיה, שהיה מפקד הקישור לפלסטינים, ואני הצענו לחזור לבית המושל בג’יפים ממוגני ירי ולבצע את הטקס. נהגנו בג’יפ בודד בחזרה לבית המושל. מפקד המשטרה הפלסטינית גנרל נאסר יוסוף היה כבר במיטתו ללא מדים. הוא הופתע לראות אותנו אבל הבהרנו לו שהאלוף דורש טקס ומסיבת עיתונאים, ויהי מה. בלית ברירה הוא קיבל את הוראתנו ובשעה ארבע בבוקר התקיים הטקס, הטלוויזיה הישראלית תיעדה את הכל וכל העולם ראה את זה”.
בשנת 2000 הפך פארס לניצב הדרוזי הראשון במשטרה כשמונה לראש את”ל: “אין ספק שזו הייתה זכות גדולה עבורי וזה היה מרגש. אני זוכר שלראות את המשפחה שלי נוכחת ברגע ההיסטורי הזה עבורי היה שווה לי הכל”.
בשנים 2007־2004 הגשים את חלום ילדותו ושימש כמפקד משמר הגבול. במסגרת תפקידו עסק בהנחלת ערך זכויות האדם בקרב שוטרי מג”ב ובתקופת כהונתו ירדו תלונות הפלסטינים על אלימות מצד שוטרי מג”ב ביותר מ־60%, כדבריו. “הבנתי שהדבר הראשון שצריך להשתנות קשור ליחסים הבין־אישיים”, הוא מסביר. “אם בעבר נהגו לומר ‘רד מהאוטו!’, אז הנחיתי לומר: ‘בבקשה, תרד מהאוטו’. במקום לפקד, לבקש. זה משפר את התקשורת הבין־אישית”.
בשנת 2007 שב פארס לתפקידו הקודם כראש את”ל, ובשנת 2008 פרש משירותו במשטרה. “אחרי חודש בבית אשתי הציבה לי אולטימטום: או שתחזור לשירות או שתמצא עיסוק אחר”, הוא אומר.
“עוד נושא שהתסיס את הרוחות הוא חוק קמיניץ (תיקון לחוק התכנון והבנייה) שלא התחשב בצורה הוגנת בבני העדה הדרוזית ונתן כוח למנהלים בשטח לתת קנסות של עד 500 אלף שקלים למי שבונה ללא היתר באדמה פרטית שלו. ההפגנה בנושא הטורבינות רק הייתה הפתיל שהדליק את הצעירים לצאת ולהפגין. כאב לצעירים הדרוזים שלא הולכים לקראתם, וזה הביא לנקודת רתיחה.
התרעות פיקוד העורף