אין רוחץ בחוף הים בתל אביב שלא מכיר את “שמעון ארטיק". מוכר הארטיקים המיתולוגי והססגוני נחשב כבר למעלה מ־40 שנה לאחד מסמליו הבלתי מעורערים של החוף. עם כובע סומבררו ענק, פעמון זהוב נוצץ, צעיף צבעוני, קסטנייטות לעת מצוא, משפטים אייקוניים כמו “אני הולך",
“הלו ארטיק" וחרוזים משעשעים ששלופים מהשרוול כמו “ארטיק בננה – תשחקו אותה עם אילנה", “ארטיק לימון – מונע הריון" ו"ארטיק תות – שחמותי לא תמות" – גידל שמעון דורות על גבי דורות של לקוחות שקנו ממנו ארטיקים בחוף הים.
בשיחה בינינו ניכרת העצבות בקולו של שמעון אלון (69), שהחליט להניח את כובע הסומבררו, להחזיר את הארטיקים למקרר ולסגור את הבסטה החל מיום שישי הקרוב – עם סיום החופש הגדול. “מאוחר מדי להתחיל פרק חדש בגיל 69", הוא מודה. “אז אני לא קורא לזה פרק חדש אלא הרפתקה חדשה. הימים האלה הם מעין מערבולת של רגשות, חשבון נפש וכל מה שנלווה לכך. אולי הייתי צריך להפסיק עם העבודה הזו קודם? המצב הבריאותי שלי כבר לא מאפשר לי להמשיך. אני גם יודע שיהיה לי הרבה געגוע למקום הזה. יותר ממחצית חיי אני בעבודה הזו. זה לא קל, אבל אני יודע שזה הרגע הנכון עבורי לעזוב. הרבה מהלקוחות והחברים שלי לא רצו שאפרוש, אבל הבינו שזה הזמן שלי".
אלון נולד בטבריה בשנת 1954 ובגיל 12 עבר עם משפחתו להתגורר ביפו. “אומנם גרתי ליד הים, אבל אף פעם לא נמשכתי אליו במיוחד. זה היה בילוי, בטח שלא חשבתי שאעבוד בים. זה לא היה בתכנון שלי", הוא מעיד.
בשנת 1972 התגייס לצבא, ובמלחמת יום הכיפורים שימש כנהג בקו הראשון בסיני, בלב התופת והאש. אז גם נפצע ברגלו במהלך אחד הקרבות: “חוויתי פוסט־טראומה קשה עוד בתקופה שעוד לא הייתה מודעות לכך, אבל הרגשתי את זה וטיפלתי בזה. אושפזתי, לקחתי כדורים, עברתי טיפול ועברתי דרך קשה בהתמודדות. זה יצר לי בעיות אישיות ובעיות של עבודה. הפוסט־טראומה שינתה לי את החיים. גם היום קשה להכיר בפוסט־טראומטיים ואתה רואה את המצב, אנשים מתאבדים. זה נוראי. צריך חוסן נפשי חזק להתמודד עם זה. אחרי שנה ושישה חודשים, בעקבות הפציעה שוחררתי משירות צבאי ולא הוכרתי כנכה צה"ל, אבל בשנת 1978 ביטוח לאומי הכיר בי כנכה".
בשנת 1975 נישא לאשתו הראשונה, שכנה שהתגוררה סמוך אליו ואותה הכיר במהלך שירותו הצבאי. “נולדו לנו שתי בנות ואחרי מספר שנים התגרשנו. שמרנו על קשר טוב", הוא מספר. לאורך שנות ה־70 וה־80 עבד בעבודות מזדמנות, כנהג וכשיפוצניק. “הייתי חייב לפרנס את המשפחה. לגנוב אני לא יודע, אז לקחתי כל עבודה אפשרית".
במהלך שנותיו על החוף הוא ראה הכל ואף הציל חיים. “יום אחד מצאתי שיכור שנכנס למים וטבע. משיתי אותו מהמים, הנשמתי אותו והצלתי אותו", הוא מספר. “יום אחרי זה הוא בא להודות לי שהצלתי את חייו. היו לי כל כך הרבה חוויות במקום הזה, זיכרונות טובים ורעים, אבל בעיקר אהבתי את האנשים. רכשתי פה חברים מאיטליה, מקנדה ומארצות הברית שבכל ביקור שלהם בארץ באים לקנות ממני ארטיק. חלקם גם הזמינו אותי אליהם הביתה בחו"ל".
התרעות פיקוד העורף