הקלאסיקה הישראלית "חורף 73'", השיר המרגש שכתב שמואל הספרי והלחין אורי וידיסלבסקי, עסק בילדים שחלמו עליהם "לראשונה עם שחר, בתום הקרבות", בימים בהם מדינת ישראל עוד הייתה מוכת דמע והלם, והחברה שביקשה אט־אט לרפא את פצעיה הביאה דור חדש לעולם.
אלא ש־50 שנים אחרי, הדמוגרפים פרופ' סרג'יו דלה־פרגולה וד"ר אליהו בן־משה מהאוניברסיטה העברית מפריכים את מיתוס ה"בייבי בום" לאחר מלחמת יום הכיפורים. ובעוד שאכן שיעור הילודה לא מצביע על עלייה חדה, סיפורי ילידי 1974 מהדהדים בכל זאת את מילות השיר, כשהם מתארים כיצד גדלו על המלחמה, עוצבו בדמותה ועד כמה נועדו למלא את החסר.
"בצער אני מפריך את המיתוס", אומר דלה־פרגולה. "על פי הנתונים לא היה 'בייבי בום' לאחר מלחמת יום הכיפורים. ייתכן שהיה קצת 'בייבי בום' אחרי מלחמת ששת הימים, אבל גם צנוע למדי. הילודה, או הפריון, מבחינה היסטורית נטו לרדת קצת באותה תקופה. לכן, מצד אחד היה אפקט של צמצום ומצד שני אפקט של חיזוק, אבל כשהחיזוק הופיע הוא היה די חלש".
"עצם השימוש במונח 'בייבי בום' בהקשר הישראלי הוא הגזמה גדולה מאוד", מוסיף בן־משה. "המקור של ה'בייבי בום' הוא הרי במלחמת העולם השנייה, מפני שבזמן מלחמות ישנו תהליך של דחיית לידות. כלומר כשהתותחים רועמים אנשים לא כל כך ממהרים לעשות ילדים, ואז ישנה תופעה של ירידה דרסטית בשיעור הילודה במהלך המלחמה, אבל אנחנו מדברים על מלחמות עולם. בישראל, אומנם באופן תיאורטי אנחנו במצב של סמי־מלחמה מתמדת, אבל המלחמות עצמן, גם הגדולות בהן, קצרות. ולכן הרעיון של 'בייבי בום' הוא מושג שלא קשור במציאות הישראלית".
דלה־פרגולה: "על פי הנתונים, אחרי מלחמת ששת הימים ישנה מגמת גידול במשך ארבע שנים. אבל אז נגמר הבום וחזרנו למגמה כללית של צמצום הדרגתי. לכן, בשנה־שנתיים שלאחר מלחמת כיפור מצב הילודה היה די יציב, אבל מיד אחר כך, לקראת סוף שנות ה־70, יש פער של כמעט חצי ילד פחות. כך שאנחנו רואים תהליך של ירידה, ואני חושב שהוא משקף יותר מכל דבר את הקשיים שהיו במשק כאמור. ההשלכות של המלחמה היו מאוד שליליות מבחינת המרגש, אבל לא פחות גם מבחינת התנאים הכלכליים של החברה, וכל אלה הם גורמים שליליים ביכולת להרחיב את המשפחה".
בן־משה: "אין אף אחד שהצליח להוכיח עד היום שהיה 'בייבי בום', לא ב־67' ובוודאי שלא ב־73'. צריך גם לזכור שהמלחמה ב־73' השאירה אותנו מאוד חבולים, ולכן קשה לחשוב שהאפקט של פוסט־מלחמה יוביל ל'בייבי בום'".
“חיים לא קלים”
"נולדתי בנובמבר 1974. אותי באמת חלמו בתום הקרבות", משתפת מורן שדה מאורנית, בתו של משה שדה שטיינפלד ז"ל, "אבא שלי השתתף גם במלחמת יום הכיפורים, נמנה עם צולחי התעלה והיה מהאחרונים שנשארו על אדמת מצרים. הוא שהה בפאתי העיר איסמעיליה במשך חצי שנה מאז אוקטובר 73'".
שדה מספרת על חייו המורכבים של אביה, כבן לניצולי שואה שעלו יחד איתו על אוניית המעפילים "אקסודוס" ובהמשך כמי שהשתתף במלחמות ישראל, ולמרות פציעתו הפיזית ופציעתו הנפשית, הוא נשלח שוב ושוב לחזית: "אבא נפטר לפני כמעט שלוש שנים והיום יש בי המון כעס, פספוס והחמצה. אף אחד לא הסביר לי שזה הלם קרב. אם רק היו מסבירים לי את זה בהיותי נערה מתבגרת זה היה יכול להציל אולי את המצב. אבל במקום, הרגשתי שאני אף פעם לא מספיק טובה, ושאני אף פעם לא בסדר, לא משנה מה אני עושה".
"בחירת ההורים בלידת תינוק לאחר מלחמה מחייבת תשומת לב והתבוננות גם לחוויה הפרטנית של הילדים שנולדו לאחר המלחמה", מסבירה ד"ר חנה חימי, דיקאנית הפקולטה לייעוץ, לטיפול ולתמיכה חינוכית במכללה האקדמית בית ברל ומדריכה בכירה ביחידה הקלינית בנט"ל. "איזה משא הם מחזיקים במסע חייהם? מה צף בעולמם הרגשי? מה מאפיין את זיכרונות ילדותם?".
“דור שני קלאסי”
"אם היום אני מסתכל ימינה ושמאלה, אז רוב החברים שלי, בני גילי, מזדהים עם סיפור המלחמה שהפכה להיות נקודת המוצא שגדלנו עליה. גם אם ההורים שלהם לא נלחמו", אומר שגיא בלומברג מהרצליה, בנו של שלום בלומברג ז"ל.
אחד הסיפורים שבלומברג מציין שמהדהדים עד היום במסדרונות הפנימייה, הוא סיפורו של "טנק הצוערים", שבו היו ארבעה חברים בוגרי מחזור י"ח של הפנימייה הצבאית, שכולם היו צוערים בבה"ד 1 כשפרצה המלחמה. ישעיהו בן דב, ברוך ליסיצקי, יורם גור ונמרוד גזית ז"ל לחמו בחזית הדרומית בגבורה אך נפלו בקרב הקשה בחווה הסינית והוענק להם צל"ש הרמטכ"ל לאחר מותם.
"הם היו ארבעה חברים שגדלו ביחד, נלחמו ביחד ומתו ביחד", מתאר בלובמרג. "הטנק הזה היה במשך שנים בבסיס חיל החימוש ולפני כעשור הביאו אותו לפנימייה בחיפה. היום הטנק נמצא בתוך הפנימייה בתור אנדרטה וכל ילד בפנימייה בדרכו מהמגורים לבית הספר, עובר לידו וחושב על ארבעה בוגרי הפנימייה שנלחמו ונהרגו יחד בחווה הסינית. הסיפור הזה משמעותי מאוד בהתפתחות של ילדים שהייעוד שלהם הוא להתגייס לצבא. ומולו הם תמיד מחזיקים בראש שיש סיכוי לא רע שגם הם יהפכו להיות שם על הקיר בערב יום הזיכרון".
דור ציני
איתי רפל, בנו של ההיסטוריון והעיתונאי יואל רפל ממהר להדגיש כי "במשפחה שלנו לא היו הרוגים". רפל, יליד 74', מספר כי "אבא שלי גויס והיה עורך הדף הקרבי של פיקוד המרכז, ושני האחים שלו לחמו בתעלה. בתור ילד, אני זוכר בעיקר את העור המוזר שהיה לדוד שלי, מתניה רפל. הטנק שלו נפגע והיו לו כוויות דרגה שלוש. עד היום רואים את הסימנים והצלקות, בתור ילד זה היה נראה לי מוזר ורק היום מנקודת מבט של מבוגר, אני מבין כמה מדהים זה שהוא הצליח לחלץ את עצמו ועוד לשרוד את כל הטיפולים אחרי. הוא עצמו תיאר שברגע הזה הוא היה כמו לפיד אש. הוא שרד משהו שאי אפשר לדמיין בכלל".
התרעות פיקוד העורף