כמו בכל המוקדים שהופתעו, היישובים הפורחים, המוצבים השלווים והמסיבה התוססת שלא שיערה את אקורד הסיום האיום, גם בשדרות לא היו סימנים מקדימים לזוועה שפקדה את ישראל בשבת השחורה ההיא. בעיר הדרומית האמיצה, זו שעל כל קסאם שנשלח לעברה השיבה במשפחות חדשות שהרחיבו את גבולותיה, התעוררו לבוקר של חמין והקפות, דגל ותפוח בדבש - עד שמלאכי החבלה עם הקלשון פרצו את השערים.
ככל שנקפו השעות, התרבו האירועים. ואף שמחבלים רבים חוסלו במהלך הלחימה, נדמה היה שמספרם הולך וגדל. “ניהלנו את הקרבות עם מעט כוחות, היינו צריכים לתעל אותם למקומות הכי חיוניים", מספר דוידי. “חברת מועצה שלנו הייתה לכודה בתחנת דלק עם שמונה תושבים ופצוע אחד. ירו עליהם ולא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלכוון את הצבא לאזור ולקוות שיצליחו להגיע בזמן ולהציל אותם. הקרבות התנהלו ממש בתוך העיר, ופינוי הפצועים נעשה תחת אש. זה היה כמו סרט אימה: ניסיון להגיע לפצועים, שיחות עם התושבים, ניסיונות להרגיע את האימה והבהלה ובמקביל להזרים את הכוחות למקומות שקיבלנו עליהם אינדיקציות מהתושבים. כל זה במקביל לסרטונים שקיבלנו, ואנשי שדרות ששמעו רעשים בחוץ וראו את המחבלים בחצר או בעד החלונות ודייקו לנו את המקומות".