בל"ג בעומר התשט"ז, 29.4.1956, היו אמורות להתקיים חמש חתונות בקיבוץ נחל עוז. בין האורחים באחת החתונות היה הרמטכ"ל משה דיין, שהיו לו קרובים בקיבוץ. באותם ימים, שיטת ההתגוננות מול חוליות הפדאיונים מעזה - שרק 850 מטר הפרידו בינן לבין נחל עוז - הייתה הגנה מרחבית. כל יישוב היה למעשה יחידה צבאית, ומפקד האזור (מא"ז) בנחל עוז היה סגן רועי רוטברג, בן 21, נגר מהקיבוץ, נשוי ואב לבן קטן. באותו בוקר יצא רוטברג לרכיבה על סוסתו לאורך הגבול עם עזה, כדי לבצע משימת אבטחה. לקראת 12 בצהריים הגיעה הסוסה לשערי הקיבוץ לבדה.
אני יושב אצל שר החקלאות לשעבר, אברהם כ"ץ־עוז, בביתו שברעות. הוא היה בגרעין המייסדים של נחל עוז, שעלה על הקרקע ב־1953, וחי שם עם משפחתו במשך 47 שנים, עד שעזב בגלל מלחמות יהודים רגילות, שעליהן נספר בהמשך.
שנתיים אחרי מותו של רועי, מת אביו שמריהו בגיל 56, ונקבר ליד בנו בחלקת הנרצחים של נחל עוז. כ"ץ־עוז, או כצל'ה כפי שקוראים לו, כבר בן 89 אבל חד כתער ורב־פעלים. הוא הגביל לי את משך הראיון, כי מיהר לאחריו להרצאה על עזה מול גמלאים, תושבי היישוב. הוא קם ב־7 באוקטובר לשבת רגילה לכאורה: “בחדשות לא היה כלום. בסביבות 10 בבוקר אני מקבל טלפון מיענקל'ה, חבר גרעין שלי, שעדיין גר בקיבוץ, ואומר לי ‘אני ושרה יושבים עכשיו סגורים בממ"ד, כי בחוץ יש מחבלים שרוצחים והורסים את הקיבוץ, ואין צבא'. אני אומר לו ‘יענקל'ה, על מה אתה מדבר שאין צבא, מה אתה רוצה שאעשה?', ויענקל'ה אומר לי ‘תתקשר לפיקוד דרום ותגיד להם שאין צבא, והקיבוץ נהרס'".
כצל'ה המבוהל, שהבין את חומרת המצב לפי הקול והטון של חברו ב־70 השנים האחרונות, ניתק והגיע ללשכת מפקד הפיקוד, כי תמיד היו לו כל המספרים שצריך. ענתה לו פקידה צעירה, וכצל'ה אומר לה בהתרגשות: “גבירתי, תני לי דחוף את אלוף הפיקוד". היא עונה שהאלוף איננו. “פרצו מחבלים לנחל עוז", הוא אומר לה, והפקידה עונה שהיא יודעת, אבל האלוף, איננו. נסע.
כצל'ה: “חזרתי ליענקל'ה ואמרתי לו שהאלוף לא עונה. ‘נסה אצל שר הביטחון', הוא ביקש, והתקשרתי, אבל לא השגתי אותו. ניסיתי את בני גנץ. בני ואני בידידות גדולה. כשבני השתחרר מהרמטכ"לות, נפגשנו. הייתי יו"ר המועצה לישראל יפה, והזמנתי אותו כי בני היה תלמיד בכפר הירוק, שלמד חקלאות כמוני. את אבא שלו, נחום, מיניתי לנספח חקלאי בגרמניה, ואחר כך בהונגריה. אמרתי לבני שיום אחד הוא יהיה ראש ממשלה. חזרתי ליענקל'ה. השעה הייתה כבר 11, והוא סיפר שהגיעו חיילים, אבל יש עדיין יריות, שהם רעבים, והם רוצים לצאת מהממ"ד. אמרתי לו שלא יעזו. שחררו אותם ב־10 וחצי בערב".
אשתו אילנה, שהייתה מורה, מחנכת ומנהלת בית ספר בשער הנגב, מתערבת לרגע ונזכרת 67 שנים אחורה: “ב־1956 נכנסנו עם הצבא לרצועה. הייתי אחראית על הפיקוח מטעם המנהל ונכנסתי לכיתה ג' בבית ספר בח'אן יונס. ראיתי תערוכת ציורים של ילדים. הייתה בציור אישה בהריון עם כידון בבטן שלה, ועל ראש הכידון מגן דוד. ראיתי שהם גדלים בידיעה שהישראלים מפלצות. היינו עוברים שם הרבה, כי הדרך לתל אביב דרך הרצועה הייתה חוסכת בערך עשרה קילומטרים. אתה רואה שם ילדים בני 3־4 מסתובבים בשדות המרעה, ונחשפים לעדרים, לשחיטת הכבשים. מבחינתם שחיטה של כבש או בן אדם זה אותו דבר, מורגלים לזה". אגב, אילנה הייתה גם מורתו של עמיר פרץ. היא אומרת שכולם קראו לו בכלל עמירם.
הסבא רבא של כ"ץ־עוז, בכור ישעיה, עלה מסופיה לארץ ישראל ב־1848, קנה חצר בעיר העתיקה בירושלים, ברחוב משגב לדך, ונולדו לו 12 בנות. אחת מהן, סולטנה, התחתנה עם הסבא, שמואל חזקיה טאג'יר. הם עזבו את החומות ועברו לנחלת שבעה, ומשם ירדו ליפו, שם נולדו להם שלושה ילדים. הבכורה הייתה ציונה (לימים תג'ר, יקירת העיר תל אביב), אמו של כצל'ה, שנולדה ב־1900. לסבא הייתה חנות רהיטים ביפו, וב־1909 הם היו בין 66 המשפחות שייסדו את אחוזת בית, וסבו בנה בית ברוטשילד 3. ציונה למדה בגימנסיה הרצליה, והחלה ללמוד ציור למרות התנגדות הוריה. היא למדה בבצלאל ובפריז, והציגה תערוכות בקהיר, פריז ותל אביב. ב־1933 התחתנה עם מרדכי כ"ץ, שמשפחתו ברחה מאוקראינה לאלכסנדריה אחרי פרעות קישינב.
המשפחה הייתה חילונית, וסבא אברהם היה תופר ומנהל תיאטרון חובבים יהודי באלכסנדריה. אביו נולד ב־1903 במצרים, ובגיל 18 עלה והפך לחלוץ בקיבוץ חולדה, עזב והיה משווק של פרי הדר מטעם חברת פרדס. בהמשך פתח חנות למוצרי חשמל בתל אביב, וכצל'ה, שנולד בעיר ב־1934, למד בגיל 15 חקלאות בפרדס חנה, והיה חבר בתנועה המאוחדת. ב־1953, בגיל 19, יחד עם חבריו בגרעין הנח"ל, עלה לנחל עוז.
הוא היה החקלאי של הקיבוץ, מרכז המשק, ובגיל 24 יצא ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות - והפך לאגרונום שמתמחה בטיפוח צמחי תרבות. ב־1968 נבחר למזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים של מפא"י, שכלל 83 קיבוצים, וכיהן בתפקיד במשך שש שנים. הוא היה שותף למימוש תוכנית אלון, ואחראי על החלק ההתיישבותי של הקיבוצים. כ"ץ־עוז הקים את קיבוצי האיחוד בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגולן ובפתחת ימית.
הציור המצמרר שצייר אחרי הטבח ביישובי העוטף, ובקיבוצו, שבו נראית כף יד מדממת מכסה על מגדל שמירה, מביא אותי לשאול אותו על כישורי הציור שלו, והאם רכש אותם מאמו, הציירת הידועה: “אני הייתי מבקר הבית של אמא שלי. היו לנו הרבה ויכוחים על ציורים, ורק ב־1988, כשהיא נפטרה, התחלתי לצייר. היו אומנם קצת ציורים שלי על הקירות בקיבוץ, אבל לצייר באמת, התחלתי אחרי שהיא נפטרה. היא תמיד הראתה לי את ציוריה ושאלה אותי אם זה טוב. כל חייה היא ציירה, ומזה גם התפרנסה. היו בבית אצלה תמיד הרבה ציירים, והיו שיחות על שיטות ואסכולות של ציור. אמא ציירה עד החודש האחרון בחייה, וכשהיא נפטרה, נשארו אחריה המון צבעים, ניירות ובדים והחלטתי לעבוד עם החומרים שלה. עד היום נשארו לי צבעים ודפים ממנה".
בוועדת השרים להתיישבות, בממשלות אשכול וגולדה הוא התווכח עם ישראל גלילי וחיים גבתי על ההתיישבות בבקעת הירדן, צפון ים המלח, הגולן, פתחת ימית, גוש קטיף וסיני, ולפני מהפך 77' הפך ליו"ר אגף הארגון במפלגת העבודה וארגן את המפקד והוועידה, שקבעה שפרס יהיה מועמד המפלגה מול מנחם בגין. כ"ץ־עוז היה במטה רבין, וב־1978 נכנס לראשונה לכנסת מהמקום ה־34. לעבודה היו 33 ח"כים, אבל יצחק נבון התפטר כדי להיבחר לנשיא המדינה, וכצל'ה נכנס במקומו. בכנסת ההיא היו שני אברהם כ"ץ, הוא, וחבר נוסף מהליכוד: “יו"ר הכנסת אז, יצחק ברמן, בא אליי ושאל איך אני רוצה שיקראו לי, אברהם כ"ץ א' או אברהם כ"ץ ב'. עניתי לו שלא א' ולא ב', אלא כ"ץ־עוז. הוספתי את עוז על שם הקיבוץ שלי, שבו גרתי 47 שנים, מרגע שקם".
ב־1979, כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה, הגיש הצעה לצאת מרצועת עזה, ובמקביל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן ורמת הגולן. במפלגה איימו לזרוק אותו משורותיה. שלושה חודשים מאוחר יותר הגיש ראש הממשלה בגין, יחד עם שריו דיין ועזר ויצמן, הצעת שלום שכללה הורדת 35 יישובים, כולל העיר ימית. יצחק שמיר, חברו של בגין, התנגד להצעה, כך שלבגין לא היה רוב בקואליציה. גם במפלגת העבודה, שהורכבה מיונים ונִצים, פרץ ויכוח. במשאל בתנועה הקיבוצית היה רוב של כמעט 80%, שאותו הוביל אהרון ידלין, לתמוך בהצעה של בגין להוריד יישובים. כצל'ה, כנציג הקבוצות והקיבוצים, היה בדעת מיעוט, שאסור להוריד. מרכז מפלגת העבודה הצביע בעד, והמפלגה עזרה לממשלת בגין להעביר את ההחלטה בכנסת.
התרעות פיקוד העורף