“מִזְמוֹר לְדָוִד ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי", חזרה רויטל ינאי (44) שוב ושוב על הפסוקים הללו מתהילים ב־7 באוקטובר, בעודה מערסלת בידה תינוקת בת ארבעה חודשים, במיגונית בקיבוץ ניר עוז, כשהיא מנסה לשמור שתהיה בשקט. “נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי", חזרה ושיננה. לצדה עמדו השכנים, שאליהם היא ובתה התינוקת, עלמא יסמין, ברחו כמה שעות קודם לכן, רגע אחרי שבן זוגה, רביד כץ, יצא להגן על משפחתו ועל חבריו לקיבוץ. שבועיים וחצי אחר כך נודע לה שהוא נחטף לעזה. "יום קודם הייתה לי התלבטות מאוד גדולה איפה נעשה את החג ושקלנו לנסוע למשפחה שלי במרכז", היא מספרת. "בסוף נשארנו בבית. בבוקר התעוררתי כמה דקות לפני שהכל התחיל. רביד לא היה לידי במיטה, הוא נרדם בסלון. כששאלתי אותו מה הוא עשה בסלון, הוא אמר לי שהוא השתעל חזק ולא רצה להעיר אותי ואת הקטנה. הלכנו לחדר השינה, ואז שמענו שני יירוטים, וברשת הפנימית של הקיבוץ שמענו שגם יש מחבלים".
על פי ההודעות שהתפרסמו ברשת הקיבוץ, נצפו באותו שלב ארבעה מחבלים סמוך למפעל בכניסה לקיבוץ. התושבים תיארו כי הם לבושים במדים ונוסעים בטנדר. כץ החליט לקחת את הנשק ולצאת להילחם עם חבריו. “הבנתי שזה חזק ממנו, הצורך שלו להגן עלינו", היא אומרת. “הוא לא בכיתת כוננות, אבל הוא רצה להגן עלינו, על אמא שלו, שגרה בקיבוץ, על החברים שלו. קיבוץ זה משפחה".
היא לקחה את עלמא התינוקת, כמה טיטולים ואת התיק והם רצו לשכנים, הורים לשלושה ילדים: “במחשבה לאחור, המחבלים היו יכולים להרוג אותנו באותה שנייה. הם כבר היו בכל מקום, נכנסו משלושה מוקדים לקיבוץ". הוא המשיך והיא נשארה איתם.
שתי המשפחות וכלבה אחת היו ביחד בממ"ד: “שמענו הרבה יריות, ופתאום השכנה אמרה ‘הם נכנסו לאמא שלי׳. רצו מלא התכתבויות בקבוצות וברשת המקומית, אנשים כתבו ‘הם אצלנו בבית׳, ‘יש פה שלושה׳, ‘יש פה ארבעה׳. אחרי כמה זמן שאלתי אותה מה קורה עם אמא שלה, והיא אמרה לי שהמחבלים יצאו והיא בסדר. שאלתי אותה איך, והיא ענתה שהיא החזיקה את הדלת חזק. אז הבנתי שאפשר לצאת מזה, שאפשר גם להישאר בחיים. אבל עדיין הפחד הוא פחד אימים".
למחרת התפרסם בטלגרם תיעוד של אלמה כשהיא מובלת על אופנוע לכיוון הרצועה. “זה עשה לי טוב", אומר אברהם. “ראיתי אותה חיה. ראיתי שהיא שרדה את הדרך לשם".
הוא מספר כי מסע חייה של אמו, שנזקקת כיום לתרופות על בסיס יומיומי, לא היה פשוט ולמרות זאת, כעוף החול היא הרימה את עצמה שוב ושוב ולא הפסיקה לחייך: “היא אישה מדהימה. נודניקית, אבל עם לב אדיר של נתינה, תמימות וחוכמה. אישה שתמיד מסבירת פנים, כל הקיבוץ הם ילדיה, כל מי שרק עובר בשביל ליד היא אומרת לו ‘בוא תשתה קפה, תאכל עוגיות׳".
בשנה וחצי האחרונות רועי היה קרוב לאמו, בעודו בונה בכוחות עצמו את ביתו החדש ליד ביתה: “הייתי נכנס אליה כל בוקר, ואז בהפסקת צהריים הייתי יושב איתה".
אל השגרה הזו הוא מייחל. בינתיים, הוא מתאר, היום יום שלו מתנהל כמו שבעה: “אחרי שפינו אותנו למשמר העמק, חברים ומכרים שלי היו סביבי מהבוקר עד הלילה. מהר מאוד הבנתי שיש בזה את הטריקיות של שבעה, שאתה מוקף באנשים שלא נותנים לך ליפול. חיבקתי את זה. אבל תוך כדי יש חזיתות שדורשות הרבה תשומת לב - להחזיר את אמא, להבין מה עם הבית, לאן חוזרים, מתי חוזרים או אם בכלל חוזרים. כל פיסות הפאזל של כל החיים מפוזרות לחלוטין. אני מנסה לעשות סדר ולאסוף את החיים. שלושת השבועות הראשונים היו שוק, אני חושב שאני אחרי השוק, אבל זה עדיין קשה. אני מכיר עשרות שנרצחו, שנחטפו ומעל כל זה יש את אמא, שזה מחיר אישי, קרוב ומאוד כואב".
ברחבת מוזיאון תל אביב, שנקראת כעת בשם המצמרר “כיכר החטופים", עומדת איילה יהלומי לוזון מגני תקווה. היא מחזיקה בתמונת אחיה אוהד יהלומי ובנו איתן, שנחטפו מניר עוז. נדמה כי די במבט בעיניה כדי להבין את גודל הכאב והייסורים. “אני ביום הארוך בחיי", היא אומרת. “זה לוקח זמן, יותר מדי זמן. החיים התהפכו, יש לי משפחה, יש לי בעל, יש לי תינוק, אבל אני במשימת חיי. אני לא אשקוט ואני לא אנוח. אני אעמוד עם התמונות שלהם פה בכיכר או בכל מקום אחר כדי שיראו אותם, כדי שיזכרו ולא ישכחו, עד שהם יחזרו. והם צריכים לחזור היום, עכשיו. הפשע היחיד שלהם היה שהם גרים שני קילומטר מהגבול, והם יהודים. זהו. זה הכל. שום פשע אחר".
היא מתארת את אחיה אוהד, בן 49, כאדם הטוב ביותר שהכירה: “הוא מלח הארץ, הוא יד מכוונת, החבר הכי טוב שלי, הוא אחי הגדול והגיבור, הוא תמיד היה גיבור מאז שאנחנו קטנים. הוא אדם שעושה המון טוב לאנשים, איש מיוחד שמגן על האחר והחלש". גם בנו של אוהד, איתן, בן 12, נחטף. איתן, שנולד ביום הולדתה ה־30, היה מתנה עבורה. ילד שכדורגל הוא עולמו, אוהד של מנצ׳סטר סיטי, אוהב חיות ותלמיד מצטיין בכיתת מדעים.
“הכיכר היא בית חדש עבורנו, בעל כורחנו", היא אומרת. “אני מקבלת כוח מלהביט בתמונות שלהם. להגיע לפה, לראות את האנשים שעומדים איתנו, שרוצים לשמוע את הסיפור ושכואבים איתנו נותן המון כוח, הרוח לא נשברת. אני מקווה שכבר הלילה כל זה לא יהיה רלוונטי. אבל כל לילה אני אומרת ‘הלילה׳, לא יודעת כבר כמה לילות. אם נצטרך להמשיך להגיע לכאן, אז אני מקווה שהאזרחים והתקשורת ימשיכו להגיע, למלא את הכיכר הזאת. שלא ייתנו לנו להישאר פה לבד".
מעל חודש הם בעזה, מאז שמטח כבד של טילים העיר את כולנו אל סיוט. “אחי עם אשתו ושלושת ילדיהם נכנסו לממ"ד", היא מתארת. “הייתה בעיה בדלת של הממ"ד, והם הבינו שיש מחבלים בחוץ. בשלב מסוים אחי קיבל החלטה לצאת החוצה כדי להגן עליהם בגופו. כשהמחבלים פרצו את דלת הבית, הם ירו באחי ואז הם פתחו את דלת הממ"ד ושלפו משם את גיסתי ואת שלושת הילדים שלהם. כשהמחבלים הוציאו אותם החוצה, הם ראו אותו פצוע, בהכרה. הוא אמר להם שהוא אוהב אותם, והוא אמר להם ‘לכו איתם, תעשו מה שהם אומרים׳. ארבעה מחבלים לקחו את אשתו בת שבע, את איתן, את הילדה שלהם בת ה־10 והתינוקת בת השנה ושמונה חודשים".
התרעות פיקוד העורף