סמ”ר איתי סעדון (21) מתל אביב, מפקד טנק בגדוד 52 שבעוצבת “עקבות הברזל”, נפל ב־2 בנובמבר בקרב בצפון רצועת עזה. “מגיל 5 איתי דיבר על הרצון להיות טייס”, מספרת אמו, ליאת שדה־סעדון. “בהתחלה חשבנו שזה חלום כמו שכל ילד חולם, אבל הוא ממש דבק בחלום הזה והיה מוכן ללכת איתו עד הסוף: לאורך השנים הוא קנה סימולטור טיסה מאוד משוכלל והוסיף לו כל הזמן פיצ’רים חדשים. הוא צבר מאות שעות טיסה על הסימולטור הזה. הוא גם היה חבר בהמון קבוצות בינלאומיות של סימולטורים וטייסים, והוא היה עוקב ביוטיוב אחרי הרבה טייסים. היה ברור לו שזה הייעוד שלו. גם כשהוא נפל בגיבוש הצבאי לטיס, הוא קיבל את זה קשה אבל אחרי יומיים של בכי הוא קם ואמר: ‘החלום שלי הרבה יותר גדול מזה ואני אלך להגשים אותו, אם לא דרך הצבא אז בדרך אחרת’. הוא אמור היה להשתחרר ב־15 בנובמבר וכבר התחיל לדבר על זה שהוא רוצה ללכת ללמוד תעופה אזרחית בחו”ל כי בארץ אי אפשר ללמוד את זה, כי הוא רצה להיות טייס בחברת תעופה. הוא בירר בכל מקום בעולם ובסוף התביית על קנדה, והחל לעשות מהלכים ובירורים כדי להתחיל את לימודי הטיסה שם. הוא גם אמר לי שאיך שהוא יוצא לחופשת שחרור – אעזור לו לשבת על כל הבירוקרטיה לכך. זה היה קונקרטי לגמרי”.
ה־7 באוקטובר היה היום האחרון של איתי בצבא לפני חופשת השחרור. הוא תכנן לבלות את החופשה יחד עם שלושה חברים בברלין, רכש כרטיסי טיסה והכין את הדרכון. “הוא רצה לנסוע כדי לנקות את הראש ולנפוש, לחגוג קצת את החיים לפני השחרור”, מספרת ליאת. “אבל אז המלחמה פרצה והם הוקפצו לעזה, חבריו עוד לוחמים שם, והוא נהרג לפני שמימש את החופשה הזו לברלין ולפני שהגשים את החלום להיות טייס. כל החיים שלו היו מכוונים לחלום להפוך לטייס. יש לו חברה בשם ליזה, אהבה גדולה, והוא אמר לה: ‘ליזה, החלום שלי יותר גדול מהכל. אני אוהב אותך אבל אנחנו נצטרך למצוא דרך לשמור על הקשר כשאהיה בקנדה כי אני לא מוכן לוותר על החלום הזה’. הוא ידע שהוא יצטרך לשלם מחיר על הגשמת החלום שלו בלהתרחק ממנה”.
סרן איתי כהן ז”ל (22) מרחובות, מפקד צוות ביהל”ם מחיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב מול מחבלים ב־7 באוקטובר. אחרי מותו, מצא אביו, יניב, על מחשבו האישי קובץ וורד בן 16 עמודים שהוא החל לכתוב בחופשת סוכות ובו פירט את תוכניותיו לעתיד, תוכניות שלא יספיק לממש. “איתי חתם קבע בצה”ל לארבע שנים, שזה כולל לימודי תואר ראשון וקורס מ”פ, והוא היה צריך לטוס בסוף החודש הבא לארצות הברית לשלושה וחצי חודשים של אימונים עם הריינג’רס של הצבא האמריקאי. הוא היה החייל היחיד שנשלח לשם”, מספר יניב. “הוא התרגש והתכונן לזה, ונוסף לכושר שהיה לו – הוא היה מתאמן בספרינטים של ריצה והעמיס על עצמו בטירוף. כבר קיבלנו את התאריכים והוא סידר לעצמו את הטיסות, דיבר עם אנשים שנמצאים שם שדאגו לו לרכב ועוד. ביום הלוויה, לפנות בוקר, ישבתי לכתוב את ההספד, פתחתי את הלפטופ וראיתי מסמך וורד ובו התכנון שהוא עשה מעכשיו ועד יולי 2024. הוא לא סיים את זה עדיין, אבל זה היה ממש מתוכנן כמו משימה צבאית. הוא עשה תוכן עניינים, רעיונות, עקרונות כלליים, תאריכים.
"הוא ביקש מהצבא, ואישרו לו זאת, שכשהוא יסיים את האימונים בארצות הברית להמשיך לטיול בדרום אמריקה. הוא פירט מה המטרות של הטיול, ואילו חברים הוא יפגוש שם, ואפילו תכנן להגיע לשבוע התארגנות אצל קרוב משפחה שלנו שנמצא במרילנד. בארצות הברית הוא רצה לראות סדרת חצי גמר NBA, לראות משחקים של לברון ג’יימס, לראות מרוצים של פורמולה 1, הופעות של דרייק ובילי אייליש – ואת כל זה הוא רשם לפי תאריכים מדויקים. כשאמרנו לו שאנחנו רוצים אולי להצטרף אליו לדרום אמריקה, אז הוא גם כתב את זה, והדפיס את מפות דרום אמריקה ולינקים. אנחנו מתכננים להשלים חלק מהדברים האלה לזכרו. הוא רשם רשימות ציוד שהוא צריך, מה הוא ישים בתיק ובמזוודה, מה הוא יקנה שם ועוד. איתי למד בבית ספר למדעים, ועד התיכון הוא שיחק כדורסל והיה אתלט מוכשר. שבועיים לפני שהוא נפל הוא התאמן בבית והשלים חצי מרתון. בשבת בבוקר של ה־7 באוקטובר, כשאיתי ראה את הטילים, הוא ישר אמר לי שעושים פעולות הסחה. הוא התחיל להסתמס עם הצוות שלו, לקח את הרכב ונסע לבסיס. משם שלחו אותו ואת חבריו לפעולות טיהור היישובים. הוא אפילו הספיק לצלם לנו סלפי מהג’יפ הצבאי, שעה לפני שהוא נהרג. הוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים בעלומים, כשמחבל ירה לו כדור בראש. האמבולנס הוביל אותו במצב קשה לבית החולים אבל הוא לא שרד”.
אחרי נפילתו של איתי, שחקן ה־NBA הישראלי דני אבדיה כתב את שמו של איתי על נעלו לפני משחק: “איתי תכנן ללכת לראות משחקים של דני בארצות הברית, וכשראינו את המחווה שדני עשה – פרצנו בדמעות של התרגשות מהמחווה הזו”.
התרעות פיקוד העורף