בחודש שעבר, הממשלה החליטה לאפשר פינוי יישובים שנמצאים במרחק של עד 5 ק"מ מגבול לבנון, אך בפועל פינתה יישובים שנמצאים עד 4 ק״מ בלבד מגדר הגבול. נדמה שמערכת הביטחון עוד סבורה שאפשר לנהל שגרה כרגיל באותם היישובים שלא פונו - אך בפועל תושביהם נאלצים כבר מעל לחודש להישאר בחזית הלחימה, לספוג איומי נ״ט ולשמוע בומים ופיצוצים בימים ובלילות, תוך חסימות צירים של צה״ל מחשש לירי שמגבילות משמעותית את חופש התנועה. כל זה בעוד שתושבי היישובים השכנים, שנמצאים עד 4 ק״מ מהגבול ופונו מהבתים - מתארחים בבתי מלון, מכניסים את ילדיהם למסגרות חינוך מסודרות וזכאים לסיוע כלכלי.
״צרחנו, זעקנו לפינוי מהיישוב, הגעתי לאלוף פיקוד צפון, אלוף פיקוד העורף, למי לא? אך אנו נתקלים שוב ושוב באוזניים אטומות״, הוא מתאר. ״בפועל, אנחנו מרגישים בתוך בסיס צבאי, הילדים שלי מתעוררים כל לילה מרעם התותחים - איך אפשר לנהל שגרה ככה? אנחנו 40 ימים נצורים בתוך היישוב, והתושבים הגיעו כבר לתחושת אכזבה גדולה מהמדינה, לתחושה שמפקירים ומזניחים אותם״.
מירב עוזיאל, תושבת המושב גם כן, ואם לחמישה ילדים מספרת על הקשיים בעת הזו: ״מה שקרה בדרום ב-7 באוקטובר, הוביל לתחושת חוסר אונים אצל כל אזרח במדינה, אך במיוחד למי שכמונו רואה את הגבול יום-יום מביתו. תמיד הייתה לנו הרגשה של מוגנות, ידענו שנגד איום ירי רקטי או ירי נ״ט מלבנון יש ממ״דים, אך נוכחנו לדעת בשבת השחורה שהממ״דים בגדו באנשי הדרום. כהורים עם חמישה ילדים, שגרים ביישוב שיש בו 10 שניות התרעה בלבד להיכנס למרחב המוגן, היה לנו ברור שאנחנו חייבים לפנות את עצמנו מכאן, שלא נוכל לשמור על הילדים שלנו בבית, ושתהיה סכנה ביטחונית פיזית לילדים שלנו. בסוף, הבסיס שלי כהורה, הוא לשמור על ילדיי מבחינה ביטחונית״, היא אומרת.
״לכן, אני ובעלי קמנו ב-8 באוקטובר והתפנינו בצורה עצמאית. מבחינתי, לא הייתה אופציה אחרת מלבד לעזוב. מצד אחד, אני מבינה שלממן מלון עבור תושבים רבים, זה יקר למדינה, ואכן צריך לשים קו ולהגיד עד כאן. מצד שני, חייבים לחשוב על פתרון עבורנו, לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים לשלם על הארנונה שלנו ועל הדירה במנות כשאנחנו לא שם. כעת אני בחופשת לידה, אך כאשר בקרוב היא תסתיים, אמצא את עצמי ללא מי שישמור על הילדים שנותרו ללא מסגרות חינוך - ולכן לא אוכל לצאת לעבוד. אז השכר יפחת כי רק בעלי יוכל לעבוד, ובמקביל נמשיך לשלם שכר דירה בקיבוץ שהתפנינו אליו לפחות עד חודש יוני״.
אור רונן, תושבת היישוב הקהילתי אבירים בגליל המערבי, אשר לא זכאית גם כן לפינוי על ידי הממשלה על אף שאבירים נמצא פחות מ-5 ק״מ מהגבול, חשה תחושות כואבות דומות: ״ב-18 באוקטובר, אבירים נכנס לרשימת הממשלה של קטגוריית יישובי קו העימות עד 5 ק״מ מהגבול שזכאים לפינוי, אך עד עכשיו לא התקבלה הפקודה מאלוף פיקוד צפון לפנות אותנו. נפלנו בין הכיסאות״, אומרת. ״מי שיכול לממן לעצמו שהות במקום אחר, עשה זאת כי מבחינה עובדתית אי אפשר להישאר כרגע באבירים, ובטח שלא לנהל כאן שגרה. יש כעת ביישוב נוכחות צבאית גדולה מאוד, מטחים כבדים, הפסקות חשמל, בומים ופיצוצים, המסגרות החינוכיות סגורות. בנוסף, יש דרך גישה אחת לאבירים, שחסומה רבות משעות היום, ובכל פעם כאשר שיש חשד לאירוע ביטחוני, אין דרך להגיע לאבירים״.
מעבר לעובדה שלא מפנים אותם, אור מסבירה כי תושבי היישוב לא זכאים להטבות על אף הקשיים באזור קו העימות מתחילת המלחמה: ״תושבי היישוב מפוזרים בכל רחבי הארץ ולא זכאים לכלום - אנחנו משלמים ארנונה כרגיל כי לא נחשבים למפונים, לא זכאים להטבות מהבנקים, ויוצא שאנשים משלמים שכירויות כפולות או גם משכנתא וגם שכירות בבית החדש ששכרו לעת עתה. המצב אבסורדי לחלוטין, המשפחות לא מצליחות להחזיק ככה, כולם כבר בקריסה כלכלית. בנוסף לכך, גם מקומות העבודה והפרנסה שלנו, שרבים מאיתנו מתפרנסים מעסקי התיירות, סגורים מתחילת המלחמה. אנחנו אזרחים ללא הכנסה עם הוצאות כפולות - בלי שום עזרה מהמדינה, ויש לנו תחושה שהפקירו אותנו. אמנם העם שלנו מדהים, ועושה מחוות שאין מילים אבל אני חושבת שהמדינה היא זו שמוכרחה לקחת עלינו אחריות. אם אנחנו נחשבים ליישוב קו עימות - למה בזמן מלחמה אף אחד לא סופר אותנו?״, היא תוהה. ״ממש נעקרנו והופקרנו״.
מכאן היא פונה למקבלי ההחלטות: ״אי אפשר לקיים חיים כאן, אני מזמינה את כל מקבלי ההחלטות להגיע למתחם האירוח שלי באבירים, שיבואו עם המשפחה לבלות ושינסו להעביר שם לילה. הם לא ישרדו כאן אפילו לילה אחד עם הנוכחות הצבאית המוגברת, בתוך היישוב ומחוצה לו, בתרגילים עם נשקים, בומים ללא הפסקה, התרעות של אירועים ביטחוניים בגזרה - בין היתר חשש לחדירת מחבלים עם איסור מוחלט לצאת מהממ״ד. וכל זה, בזמן תגובה אפס״.
התרעות פיקוד העורף