באופן סימבולי ומצמרר, אחד הטילים ששוגרו אל עבר העוטף פגע דווקא במוזיאון "משואה לתקומה" בקיבוץ יד מרדכי. הרקטה הרסה את קיר הכניסה לבונקר המשוחזר של מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ’, שעל שמו נקרא הקיבוץ.
הרחק מאותו המוזיאון, והרחק מאותו הקיבוץ, בחזית מלון ריזורט שבחדרה אני פוגשת את שולי שניידר (57), מיכל ארדנינג (67), נסיה ליבנה (52) ועדנה דגן (62), ארבע חברות קיבוץ יד מרדכי שהחליטו לקחת על עצמן את ניהול חיי הקהילה החדשים במלון. “יש הרבה מאוד מתנדבים”, מציינת ארדנינג, ושניידר מוסיפה: “אנחנו לקחנו פיקוד על כל מיני אגפים בתפקוד הקהילה כמו תרבות, חינוך ומענים רגשיים”.
כבר שישה שבועות שחברי הקיבוץ לא בבתיהם, והם מנהלים שגרת חיים חדשה בחדרה. כדי לשמור על הקהילה יחד, כמחצית מבני הקיבוץ מתגוררים במלון ונוספים מתגוררים במלון סמוך. כיום כבר ברור לצוות המתנדבות כי ייקח עוד זמן עד שישובו למרחבים המוכרים, ועל כן חללי המלון הפכו לביתו החדש של הקיבוץ: בית הכנסת הפך לגן הילדים, הרופאה מקבלת מטופלים במשרד מנהל הקבלה של המלון, אולם האירועים הפך למחסן בגדים והלובי משמש כחמ”ל שממנו הכל מנוהל.
לא מסכנים - מצולקים
אלא שגם ההתארגנות המהירה לא מצליחה להשכיח את קשיי ההתמודדות עם אירועי ה־7 באוקטובר, ואלה הופכים קשים יותר מיום ליום. “בכל יום שעובר נופל לי האסימון שיכולנו להיות בסטטיסטיקה של השכנים שלנו", אומרת דגן. "אני מחזיקה את הנכד וחושבת שהוא יכול היה להיות אחד מהחטופים. מיום ליום אני מבינה איזה ביזיון זה היה, איזו הפקרות זאת הייתה. כמה זמן צריך לקחת לצבא הכי חזק, הכי חכם בעולם, לתת לנו להרגיש שאנחנו מוגנים?”.
שניידר: “אנחנו באמת רגילים לסבבים, מתורגלים באריזות כשאנחנו יוצאים להפוגות, אבל כבר בשבת כשברחתי עם הילדים בחשיכה, הבנתי שהפעם זה אחרת”.
ארדנינג: “לי קשה עם המונח בריחה”.
שניידר: “יש בינינו ויכוח על איך להגדיר את הפינוי. אני בפירוש אומרת שברחתי. הייתי במשך כל היום הזה בפחד נוראי, במיוחד כשהייתי סגורה עם שלושת ילדיי בממ”ד. זה היה פחד קיומי, הבן שלי אמר לי שזה היום המפחיד ביותר בחיים שלו”.
ארדנינג: “בדיעבד, אני חושבת ששולי צודקת, אבל עדיין קשה לי עם המושג בריחה, יש לזה קונוטציות של חולשה, כישלון”.
ליבנה: “לי גם קשה עם המונח פליטים. אנחנו אולי פליטים כי אנחנו לא יכולים להיות בבית שלנו, אבל יש לנו קהילה מאוד חזקה. ידענו את זה קודם, ועכשיו אנחנו עוד יותר רואים את החוזק שלה. כבר מהיום הראשון למלחמה, גם כשעוד היינו בממ”דים, צוות צח”י עדכן, דיווח והרגיע, וברגע שניתן היה עבר בית־בית. גם מהרגע שערכנו את הפינוי, מיד התארגנו כולנו”.
דגן: “אנחנו לא מסכנים. לא חסר לנו שום דבר, רק חסר לנו מקום בטוח בבית שלנו”.
4שניידר: “אנחנו מצולקים”.
“אני חייבת לציין את עיריית חדרה שמתנהגת אלינו באופן מדהים, ומהיום הראשון שלחה לפה צוותים של עובדות סוציאליות שנותנות לנו מענים לכל דבר", מוסיפה ליבנה. "זה לא מובן מאליו. כך גם כל התושבים פה בסביבה. זכינו לראות את עם ישראל בגדולתו, וזה נותן לנו המון כוח”.
“תחושת הבית שבעל המלון והצוות נותנים לנו היא מדהימה, מהמנכ”ל ועד למנהל הקבלה", אומרת שניידר. "אני אומרת שהם בעצמם כבר חברי קיבוץ. אנחנו חבים להם תודה ענקית. זה מאוד מקל על הסיטואציה הבלתי נתפסת שאנחנו נמצאים בה. אנחנו כרגע בחיים שליד".
ובקיבוץ, כמו בקיבוץ כולם תורמים את חלקם ועל כן, ארגנה דגן בחדר האוכל של המלון “יום הפוך” שבו חברי הקיבוץ החליפו את צוות המלון ושירתו את צוות המלון. “המלון נתן לנו תחושת בית, אז בבית כמו בבית כולם שותפים. זה העלה המון חיוך בקרב החברים ובקרב הצוות”, היא מספרת.
הנס של יד מרדכי
במשך חודשים התכוננו בקיבוץ לחגיגות ה־80 להתיישבותו. חברות הקיבוץ מתארות שלקראת ה־19 באוקטובר, מועד החגיגות המתוכננות, נרשמה תכונה רבה והתרגשות אדירה. בבוקר הטבח אף היה אמור להיערך טריאתלון כחלק מהחגיגות. “הרבה מאוד אנשים אמורים היו להשתתף בטריאתלון, ואני ביניהם", מספרת שניידר. "תוכננה שחייה בבריכה, רכיבה על אופניים מיד מרדכי ועד לכרמיה, ואחר כך ריצה. רק כמה ימים אחרי זה ירד לנו האסימון שהטריאתלון הציל לנו את החיים. לי בטח באופן אישי. כי אם לא הטריאתלון כבר הייתי ברכיבה לכיוון הים. אני כל שישי־שבת יוצאת לרכוב, כלומר, אם לא הייתי מתכוננת לטריאתלון שהיה אמור להתחיל מעט מאוחר יותר, בשעה הזאת הייתי יוצאת לרכוב. יש גם עוד שיוצאים לרוב בשעות האלה לרוץ”.
“באמת קרה לנו נס", מסכימה דגן. "המחבלים הגיעו אלינו ותכננו לטבוח גם בנו. אבל אחד מהשכנים שלנו שהגיע עם רכב פגוע מנתיב העשרה הודיע שהם בדרך אלינו. למזלנו יש לנו בסיס קבוע של משמר הגבול ביד מרדכי אז ההתארגנות הייתה מהירה, והזעיקו את הימ”מ ואת כיתת הכוננות שלנו וחיסלו אותם מהר מאוד, לפני שהם נכנסו”.
שניידר: “הלוחמים הדפו אותם שלוש פעמים. ילדים בני 19־20 הצילו את החיים שלנו”.
בשנת 1943 הקים גרעין של השומר הצעיר את יד מרדכי, ששמו הראשון היה קיבוץ מצפה הים. “יד מרדכי קם עוד ב־1936 בנתניה, מול היישוב מצפה הים. המייסדים של הקיבוץ גרו שם עד 1943”, מסבירה ארדנינג, שהוריה היו בין המייסדים. “לכן אנחנו קוראים למלון מצפה הים 2. גם ההורים שלי עברו את שלב הפליטות מהיישוב, במלחמת השחרור, הקיבוץ פונה למשך חצי שנה. אנחנו חוזרים על החוויה שלהם בדרך אחרת”.
הפינוי שאליו מתייחסת ארדנינג התרחש באמצע מאי 1948, וכפי שאירע גם הפעם, עד לרגע הפלישה הוא שמר על שגרה מלאה, לרבות השארת הילדים במשק. כידוע, עם ההכרזה על מדינת ישראל ב־14 במאי 1948, השתנו פני המלחמה שהתחוללה זה חודשים בין האוכלוסייה היהודית והערבית בארץ, כאשר צבאות ערב פלשו. הצבא המצרי נע צפונה בשני צירים, וערב פלישתו לקיבוץ, עלה חשש כבד לגורל הילדים והוחלט לפנותם. “
אני גדלתי עם המסר ‘יד מרדכי לא תיפול שנית’”, מתארת ארדנינג, "אבא שלי לחם במלחמת השחרור בקיבוץ ואמא שלי והאחים שלי פונו. הם היו חצי שנה פה באזור, בעמק חפר. זאת הייתה תקופה אחרת, הקיבוץ נהרס לגמרי והיה צריך לבנות אותו מחדש. אחר כך, היה הקיבוץ, במשך שנים, קיבוץ מאוד עצוב ואני חוששת שהדפוס שאנחנו גדלנו איתו, יקרה להרבה קיבוצים אחרים באזור, דפוס של קיבוץ שאיבד כל כך הרבה אנשים”.
ליבנה: “זכינו בקהילה גדולה ותומכת, ומה שנותן לנו את החוסן והתקווה לעתיד, זה הביחד שלנו”.
דגן: “אז אני מציעה שנסיים בצורה אופטימית ואני אספר שנולדה לי פה נכדה”.
ארדנינג: “הראשונה שנולדה במלון ריזורט”.
דגן: “נכון, והיום יש ברית לילד אחר שנולד במלון. אז נהיה אופטימיים, שכן ירבו, ונאחל שלא ייוולדו יותר ילדים בבתי מלון”.
התרעות פיקוד העורף