"31 שנים אני רופא, ראיתי וחוויתי הכל, אבל מעולם לא חוויתי רגע כזה היסטורי", מספר ד"ר דורון מנחמי, מנהל אגף הפנימיות בבית החולים וולפסון.
וולפסון הוא אחד משישה בתי חולים שנערכו לקבלת החטופים - ילדים, בוגרים וקשישים - לטיפול רפואי ראשוני וקריטי, והיו המקום הראשון שאליו הגיעו החטופים ובו פגשו את משפחותיהם. "קודם כל זו גאווה גדולה, גאווה לאומית", ממשיך ד"ר מנחמי. "לא רק שלי, אלא של כל הצוות. ההתרגשות של המשוחררות יחד עם המשפחות שלהן זה דבר מרגש בצורה שאי אפשר לתאר במילים, וזו התרגשות נפשית שלנו. אנחנו מאוד שמחים. לצד השמחה, חלק מהתחושות הראשונות שלנו היו גם עצב כי חלק מהמשוחררות גילו לראשונה כשהגיעו אלינו שהבעל, האבא או הבן נרצחו או נמצאים בשבי, וזה מטלטל. זה משהו מתגלגל שלא מסתיים פה. יש פה מעטפת שלמה ותהליך ארוך".
ד"ר אשכנזי מציין כי בית החולים ספרא הכין מתחם מבודד לקבלת הילדים המשוחררים, שאין בו ולו רמז אחד לעובדה שמדובר בבית חולים: "זה מתחם מבודד ברמה של בית מלון. אין בו שום דבר שקשור לבית החולים. מיטות עם מצעים אחרים, בובות, מיטת חלומות של נסיכות, צבעים שבנות אוהבות, נעליים מפנקות, אוכל ושתייה ברמה הכי גבוהה שיש. הכי חשוב זה שאין לנו לחץ של זמן. ניתקנו אותם מהצורך של לבדוק ולשחרר. פה זה הפוך. נותנים להם את הספייס, זמן איכות עם המשפחה, וחלק מהבדיקות הרפואיות נעשו יום אחרי שהם הגיעו כדי לא ללחוץ ולתת להם את השליטה בזמן, לתת לילדים לקבוע לנו את הלו"ז".
בית החולים שמיר (אסף הרופא) קלט עד כה חטופים תאילנדים וחטוף אחד פיליפיני. בניגוד לבתי החולים האחרים, בו לא היו בני משפחה שיקבלו את פניהם, מה שיוצר סיטואציה מורכבת ומאתגרת יותר עבור הצוות הרפואי. "כולנו, כמו כל תושבי מדינת ישראל, עצובים ביותר ומתרגשים מאוד לקבל חטופים, ומבחינתנו זו ממש שליחות לקבל אותם. זכינו, ולו במעט, לתרום באיזשהו אופן גם לרווחתם של החטופים", מספרת ד"ר רונית זיידנשטיין, מנהלת מערך הפנימיות ומנהלת מחלקה פנימית א'. "אני לא מעוניינת לפרט על מצבם אבל רק אגיד שהיו מצבים שונים. מרביתם במצב יציב. נערכנו לקבלתם בצורה יוצאת דופן. כל מערכות בית החולים היו מעורבות, החל מהמערך הניהולי, עבור במערך הטיפולי, הצוות האדמיניסטרטיבי, האחיות והעובדות הסוציאליות עשו עבודה מדהימה. החטופים שלנו הם אנשים שהמשפחות שלהם לא היו כאן כדי לקבל את פניהם, והרגשנו שהם צריכים אותנו, שכולנו נתגייס עבורם. ישראל היפה במיטבה התגייסה למענם. ניסינו לתת להם תחושה של בית. אתן לך אנקדוטה קטנה כדי שתבין לאיזו רזולוציה הדבר הגיע: הגיעה אלינו אחת החטופות, וסידרנו לה משקפיים יפים באופן מיידי וגם הבאנו לה מניקוריסטית ופדיקוריסטית שתפנק אותה, קנינו לה בגדים, ודאגנו לפינוק המיטבי כדי להקל את החזרה שלהם. חשוב לציין את התפקיד החשוב של הצוות הסוציאלי שעשה עבודת הכנה יוצאת דופן, צוות התזונאיות הכין להם תפריט. דאגנו שהחטופים ידברו בטלפון עם המשפחות, גם בעזרת מתורגמנית שעזרה לקשר בינינו לבינם. הייתה מעטפת מאוד גדולה, ולהיות עדה לשיחה שלהם עם המשפחות שהייתה מאוד מרגשת זאת תחושה של הצפת רגשות. מצד אחד זה מאוד מרגש ומצד שני זה נורא עצוב כי עוד נשארו אנשים בשבי".
בהקשר הסוציאלי, בבית החולים שמיר אומרים כי כיוון שאין לאזרחים התאילנדים משפחה בישראל, העובדות והעובדים בשירות הסוציאלי הפכו להיות בני משפחותיהם הלכה למעשה, ומהווים כתובת לכל צורכיהם ומקור תמיכה רגשי ראשוני וחשוב בימים שלאחר השבי. "זוהי זכות גדולה עבורי ועבור הצוות שלי בשמיר אסף הרופא לתת לשבים הרגשה של משפחה ובית בטוח וחם למרות המרחק הפיזי שלהם מהבית בתאילנד", מציינת ורד שנער, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים. "אני כבר חושבת על הקושי הרגשי בפרידה מהם בבוא היום לאחר שנכנסו לכולנו עמוק ללב".
התרעות פיקוד העורף