אלון נמרודי, אבא של תמיר, מגיע באיחור לפגישה שלנו בכיכר החטופים בתל אביב. שיירת ראש הממשלה הגיעה לקריה לדון בעסקת החטופים, והתנועה בצירים מסביב כבדה. זה כמעט סימבולי, ביום שבו מגיעה השיירה לקריה, דווקא אלון תקוע בפקק מאחור. בנו תמיר, שנחטף ממנהלת תיאום וקישור עזה, חצה את הגבול כשהוא בריא ושלם, אולם כעת ברור לאביו שבסלקציה האכזרית שישראל מצאה את עצמה בה, תמיר ייבחר, ככל הנראה, אחרון. לכן אלון זועק מעל כל במה, “אל תפקירו את החיילים".
ב־7 באוקטובר תמיר נמרודי, מש"ק חינוך בבסיס תיאום וקישור ליד מחסום ארז, ישן במיטתו. זמן קצר לפני כן עוד ישב עם חברים בחדר המבצעים, אך עזב אותם כי היה עייף. הם ניצלו, הוא נחטף. “הכל הסתדר נגדנו", משתף בכאב האב. “תמיר התנדב לעשות את אותה שבת, הוא בכלל לא היה אמור להישאר. לאחרונה התברר לנו שעד 4:30 בבוקר הוא היה עם חברה טובה שלו בחדר המבצעים. היא ביקשה ממנו להישאר עוד קצת והוא אמר שהוא עייף והולך לישון. שעתיים אחר כך זה קרה".
דקות בודדות הספיק תמיר להתכתב עם אמו, חירות נמרודי. בין 6:45 ל־6:49 הוא שאל אותה מה שלומה ומה שלום אחיותיו, כשענתה כי מבחינתן הכל בסדר ושאלה מדוע הוא שואל, ענה פשוט: “טילים!".
בחזרה לכיכר החטופים. לא רחוק מהמקום שבו אנחנו יושבים, עשרות אנשים שרים את “לו יהי", השיר שכתבה נעמי שמר ב־1973, בזמן מלחמת יום הכיפורים. בעיניים של נמרודי תהום של כאב כשהם שרים, “עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד, כל שנבקש - לוּ יהי". נמרודי מסביר כמה קשה לו לספר שוב ושוב את מה שקרה לבנו. אבל חשוב לו שיידעו, “אני רוצה שיידעו מי זה תמיר, אני רוצה לזעוק את הזעקה שלי ושלו".
בזמן שהמחבלים פרצו לישראל, טבחו בתושביה וחטפו מאות מהם, הוא היה ביוון עם בת זוגו. הודעותיה של בתו הקטנה עמית, שסיפרה לו על הטילים, העירו אותו. “ניסיתי לצפות בערוצים כדי להבין במה מדובר", הוא מתאר. "ניסיתי לתקשר עם חירות, גרושתי. עוד לא ידעו כלום, אבל כבר ברגע הזה התחושות היו קשות וכבדות. בסביבות 8:00 בבוקר כבר רעדתי ממש, הייתי בלחץ. הבנתי שמשהו לא טוב קורה".
אביו מתגאה במיוחד בפתק קטן שנמצא בין החפצים האישיים שלו, ובו שלושה ערכים שהוא רוצה לחיות על פיהם: להצליח לעזור להרבה אנשים, ליצור מעגל חברתי קרוב, לא לפגוע. ב־15 בנובמבר היה יום הולדתו ה־19 של תמיר. באותו יום ביקש אביו להפריח בלון צהוב לכבודו. יותר מחצי מיליון בלונים צהובים מילאו את השמיים, ודימוי התקווה הזה ליווה את עסקת החטופים, שיצאה לדרך בדיוק לפני שבוע. כשהוא רואה את מראות החטופים ששבים הביתה, נמרודי מתאר שמחה גדולה ותקווה לצד כאב עצום. “אני רואה הורים מחבקים את הילדים שלהם", משתף, “אני גם רוצה חיבוק".
במקביל לחטופים שמשוחררים, מדינת ישראל המשיכה לדרוש מארגון הצלב האדום שיבקר את החטופים ויעדכן במצבם. “כבר ראינו מה קרה לחיילת שנכנסה על הרגליים וחזרה בארון", אומר אלון, “הארגון הזה הוא מחדל מיסודו. זה ארגון שדורש מאיתנו לנהוג על פי כללים הומניטריים אבל לא דואג לאנשים שלנו שם. לא יכול להיות שהם לא שולחים רשימה שמית, מי פצוע, מי חי, מי בריא. הם לא נותנים להכניס תרופות או משקפיים או נעליים. המשקפיים של תמיר נשארו מאחור. גם המשאף של רון שרמן, שנחטף עם תמיר. מישהו דואג לזה?".
השבוע נפגש נמרודי עם נשיא גרמניה פרנק־ואלטר שטיינמאייר, שהגיע לביקור הזדהות בישראל. בפגישה עלתה הדרישה להתערבות של הצלב האדום: “הרי עכשיו הצלב האדום יודע מאיפה וממי הוא מקבל את החטופים, הוא יכול להגיע למי שצריך. הוא חייב לספק רשימות ולהכניס תרופות ואת כל הצרכים הנדרשים, זאת דרישת חובה, לא בקשה".
התרעות פיקוד העורף