היום (רביעי), בשעה 17:00, במלון מנדרין בתל אביב, יתקיים טקס השקת קרן "אור אופיר" ע"ש אופיר ליבשטיין, שמטרתה להמשיך להגשים את חזונו ליצירת קשרים בין יהודי התפוצות למדינת ישראל, תוך דגש על שיקום וחיזוק העוטף.
"אופיר השאיר לנו חזון מאוד ברור ותוכניות עבודה ל־50 השנים הקרובות", אומרת ליבשטיין. "הייתה לו דרך מאוד ברורה וכל מה שנשאר לי זה רק לממש. כמובן שאני לא יכולה לעשות זאת לבד, כי אלה תוכניות ענק. יש פה המון שותפים לעשייה. בשלב הראשון אני עוד לא מדייקת את הדרכים שבהן אני רוצה להנציח את אופיר. כרגע יש כל כך הרבה אנשים וגופים שרוצים להמשיך את הדרך שלו, ואני רק מצטרפת אליהם. וויקיבוץ, הפועל בעשרות קהילות יהודיות בינוניות־קטנות ברחבי העולם, הוא אחד המשמעותיים".
"רצה שנחיה ונחייך"
"באותה שבת התעוררנו כמה דקות לפני השעה 06:30 לאזעקות, ודי מהר התקבלה הודעה שיש חדירה ליישוב וכל כיתת הכוננות קופצת. ראשי רשויות לא יכולים להיות חברים בכיתת כוננות, אבל לאופיר זה היה מאוד חשוב, ולכן הוא היה רשום בכל זאת בכיתת כוננות. הוא כמובן קפץ, יצא עם אקדח ועם אפוד ורץ לכיוון הנשקייה. אנחנו יודעים שהוא הספיק להגיע לנשקייה, לאסוף נשק, וגם להכווין אנשים לכיוון המחבלים שהגיעו במצנחי רחיפה. הוא רץ לכיוון מצנחי הרחיפה. הדרך בין הנשקייה למצנחי הרחיפה עברה ממש ליד הבית שלנו, ושם באופן סמלי, מתחת לעץ הזית, בכניסה לבית שלנו, הוא פשוט נהרג".
"בינתיים במגורי הצעירים ניצן היה איתנו כל הזמן בקשר", היא ממשיכה לספר. "כולנו היינו בשקט בממ"ד, מתכתבים בהודעות. ניצן כתב שהוא נורא מפחד. אחרי שעתיים הבנו שנטע, האחיין שלי, הבן של אחי, שגם היה במגורי הצעירים, נרצח. בסביבות השעה 12:30 ניצן התקשר ואמר שהחזיק את דלת הממ"ד ושירו בו כדור דרך הדלת בעורק הראשי של הירך. אנחנו הנחינו אותו איך עושים חוסם עורקים. היינו איתו על הקו, ובקו השני ניסינו להשיג חילוץ. ב־14:45 נגמרה לו הסוללה בטלפון, ומאותו רגע לא ידענו שום דבר. התפללנו, כמה שזה נשמע הזוי, שהוא חטוף. זה היה נשמע לנו יותר טוב מהרוג. חילצו אותנו רק ביום ראשון ב־11:00 בבוקר מהבית, יצאנו משם בלי כלום. רק 12 יום לאחר אותה שבת קיבלנו את ההודעה שמצאו את גופתו של ניצן ושהוא נרצח".
ליבשטיין, שעבדה כמנהלת קהילה בקיבוץ בית קמה, מנסה לחזור עכשיו לשגרה ("מקווה שזה יצליח לי"). את הביקור בקהילות היהודיות היא מסכמת כמאוד מרגש. "זה היה מרגש מאוד לראות את כמות האנשים בעולם היהודי שהכירו את אופיר, שהראו לנו תמונות שלו מחובק איתם, שסיפרו שהוא חבר שלהם, כמה השפיע עליהם, וכמה הביקורים שהם עשו אצלנו באזור הותירו בהם רושם", היא מספרת. "למשל בכנס של ארגון JNF בדנוור ראיתי כמה אנשים מההנהגה שהכירו את אופיר ורצו לעשות איתו פרויקטים. היו להם הרבה תוכניות משותפות, חלקן כבר נסגרו וחלקן יקודמו בעקבות תהליכים שאופיר התחיל. אירוע מרגש נוסף היה מפגש בסן דייגו, שהיא הפדרציה היהודית שמאמצת את שער הנגב. הרבה מהאנשים שלהם גם היו אצלנו בבית. אופיר מאוד אהב לארח אנשים בבית. אני עצמי מאוד התרחקתי מביקורי פוליטיקאים וכדומה, אבל כשהיו מגיעים אלינו מקהילות התפוצות, הייתי יודעת שזה נורא חשוב להם ולאופיר. לכן כשרק הם היו, אז גם אני הייתי נשארת ולא נעלמת מהבית".
"הלב של המשפחה"
אופיר, היא מציינת, "היה קודם כל איש של אנשים. היו לו המון חברים, תמיד הייתי צוחקת שלא משנה באיזו שעה אני נכנסת לבית, אין לי מושג כמה אנשים יהיו בו. שבוע לפני ה־7 באוקטובר אופיר אמר לי בלילה: 'נראה לי שבני גנץ יגיע עם עוד שניים־שלושה אנשים'. אמרתי לו, 'טוב, אארגן את הבית'. ואז בבוקר הוא שלח לי הודעה: 'בני גנץ יגיע עם עוד 30 איש', וידעתי להתארגן לזה. היינו מאוד רגילים לזה, בכל החגים בני המשפחה היו אצלנו, שישי־שבת היינו מארחים. אופיר, כאמור, היה איש של אנשים. תמיד היה אומר כשנכנס להיות ראש מועצה שהדבר הכי חשוב לו הוא שאחרי שיצא משם בתוך עשר שנים - הוא יישאר אותו בן אדם, עם אותם חברים ואותם ערכים".
התרעות פיקוד העורף