"אני מתגעגעת לכפר עזה של יום לפני”, אומרת מור מורביה. זהו היום ה־69 למלחמה, נר שמיני של חנוכה, ואנחנו בקיבוץ שפיים. דקות לאחר מכן, תתכנס קהילת כפר עזה להדלקת נרות משותפת, במהלכה הם יברכו יחד על הנסים בדמויות אדם וארגונים שעטפו את הקיבוץ בחודשיים האחרונים. בנר השמיני, יברכו הם את אנשי הקהילה עצמה “על שכל יום מחדש מתעוררים ובוחרים לחיות”.
ואולי זאת החוויה המובהקת ביותר בשפיים, במפגש עם קהילה שלמרות הכל בוחרת לחיות. למרות החוסר, האובדן, למרות הכאב והשבר, בוחרת להיאחז זה בזאת, ולהיבנות מחדש.
רבות דובר על הזוועות שעינינו ראו, אך מור מורביה שמעה אותן. “אני לא רואה שום דבר, מילדות”, היא מסבירה, “חוויתי את הכל משמיעה. שמעתי את הכל פי שבע. חוש השמיעה שלי מאוד חד. אבל זה להיות הרבה יותר חסר אונים מבן אדם רגיל, כי גם בזמן שהיינו בממ”ד, חשבתי מה אם יקרה משהו לבעלי, איך אני אסתדר עם הילדים. או אפילו בדרך להאמר, כשחילצו אותנו, רעדו לי הרגליים מהמחשבה על איך אני בכלל עולה על הדבר הזה”.
22 שעות הייתה משפחת מורביה בממ”ד, בחושך מוחלט, בלי מזגן, בלי טלוויזיה, כשהילדים משחקים מתחת למיטה. “הם היו מדהימים, הם לא רבו. הם כל הזמן התחבקו”, היא אומרת.
למרות השבר הגדול, הצליחו אנשי כפר עזה כבר בימים הראשונים לאסוף את הקהילה ולבנות מערך מותאם לימים הקשים הללו. תורנויות מטבח, קבורה ואזכרות, שיבוץ חדרים ובתים, ימי הולדת ואפילו הקמת חנות לצורכי הקהילה, היו רק חלק מהמשימות החדשות שהם סימנו לעצמם.
בין המפונים יש גם משפחות חסרות וחטופים ששבו ארצה. נדמה שהאימה של היממה הראשונה פינתה את מקומה לכאב, לשאלות ללא תשובות, לעצב ולרגעים גם לתקווה. קצת כמו שכשאדרנלין חולף מהגוף נותר בעיקר כאב ומסע ארוך להחלמה. “בהתחלה הייתה תחושה שאת לא רוצה לצאת החוצה, את רוצה להיות בתוך הדבר הזה, יחד עם הקהילה, עם האנשים שאת מדברת איתם את אותה שפה", מסבירה פלוס. "רק עכשיו אני מצליחה לדבר יותר עם חברים מחוץ לקהילה”.
“בחודש הראשון בכלל לא הבנו את גודל האירוע”, מוסיף עמיר בן אבו. “אנשים עוד לא הבינו איפה הם נמצאים, היום הם מפורקים לגמרי. בהתחלה אתה עוד עטוף, מתעסק בלמי קרה מה? ואיך קרה? איפה לישון, איפה לאכול, מה לקנות, מה לעשות, איך הפקירו אותך, עכשיו אתה מתחיל להסתכל לדבר העצוב הזה בעיניים ואתה מבין שעברת דבר מטורף. לא הייתי בפחדים כאלה מימיי על הילדים שלי, על כל רעש הכי קטן, ואני אדם חזק”.
בן אבו: “הקהילה מאוד טובה וחזקה, ויש עדיין אנשים טובים שמגיעים ותורמים, וזה מחמם את הלב. באמת. אבל יש ימים שאתה מסתובב פה כמו זומבי, ואם אתה לא עובד, אתה כבר לא יודע מה לעשות. שבתות פה הן הדבר הכי קשה בעולם. מרגישים ריקנות שאין לתאר”.
עמיר בן אבו ואני ממשיכים לשוחח בפאב של קהילת כפר עזה, בכניסה למלון שפיים. הפאב מנוהל על ידי צוות מהקיבוץ. כשהוא נמצא בפאב, בן אבו עומד בדרך כלל מאחורי הבר, כחלק ממשמרת. “אני עוזר במה שאפשר”, הוא אומר, “יש פה צוות שמתפעל את הפאב. גם בקיבוץ היה לנו צוות כזה. בכלל, אנחנו מתנדבים בחדר האוכל, בבית הקפה, איפה שרק אפשר”.
הוא רגיל להיות קשוב לאחרים, אבל אני מתעקשת לשמוע את הסיפור שלו. ולפתע אני שומעת סיפור הרואי שטרם שמעתי. סיפור על אב שעשה הכל כדי שאשתו וילדיו לא יבינו שבחוץ מתחולל טבח ופורצת מלחמה, שלא ייחשפו לזוועות. במהלך השיחה אני מזכירה לו את הסרט “החיים יפים”, ובצניעות, הוא מתנער מההשוואה.
באותו בוקר, בן אבו קיבל טלפון מהשכן שלו שעדכן אותו כי יש מחבלים בקיבוץ. “הוא אמר לי ‘קח את הילדים, תיכנס לממ”ד, תסגור את הדלת ותחזיק את הידית’", הוא משחזר. "שנייה אחרי זה, הילדה שלי מגיעה אליי ואומרת לי ‘אבא יש רעמים בחוץ’, אמרתי לה שזאת התקופה, שמחת תורה, שצריך כבר לרדת גשם”.
ושוב, מילות הנר השמיני, כפי שניסחה הקהילה, מהדהדות מהבמה: “לכל אחד ואחת שמצליחים להסיר את שמיכת העצבות ולבחור לראות את האור, להמשיך הלאה ולא להיכנע”.
התרעות פיקוד העורף