"לא ייתכן שאם חייל וילדה נהרגו בפיגוע, אז משפחת החייל תקבל תנאים יותר טובים"

מוזס (73), שנולד בהודו, עלה לישראל בגיל 17 ושירת בחיל האוויר. עם שחרורו פנה לעבוד כמנהל מבצעים ופקח טיסה בחברות תעופה והקים משפחה לתפארת. ב־11 באפריל 1987, מוצאי שבת של לפני חג הפסח, נסעה משפחת מוזס מאלפי מנשה לכיוון תל אביב כדי לקנות מתנות לחג. באוטו היו אשתו של אייבי, עפרה, אז בהריון מתקדם, וכן ילדיו: עדי (אז בת 8), ניר (אז בן 13 וחצי), החבר שלו יוסי והבן הקטן טל (אז בן 5). בדרך, ליד הכפר חבלה, הושלך בקבוק תבערה עם נפט ודלק לעבר החלון, והאוטו החל לבעור. “כשהאוטו החל לבעור כמו לפיד, אינסטינקטיבית ניסיתי להוציא את מי שהצלחתי מהאוטו”, הוא משחזר. “אחרי שהוצאתי את הילדים, מיהרתי להוציא את עפרה, אבל מהחום לא הצלחתי לפתוח את הדלת. הילדים ואני עמדנו בחוץ וראינו אותה נשרפת למוות מול עינינו. גם טל לא הצליח לשרוד ונפטר מפצעיו לאחר כשלושה חודשים”.

שאר הילדים נפצעו באורח קשה וסבלו מכוויות, וגם מוזס, שנשרף בפעולת החילוץ, הובהל לבית החולים במצב אנוש. כיום הוא מוגדר כנכה קשה. “כמו שאמרתי לרב ליאו די, מי שהרים אותי באמת היו הילדים שלי”, הוא מספר. “אחרי שבכינו החלטנו שצריכים להמשיך הלאה. ניסינו לחזור לחיים נורמליים עד כמה שאפשר. לא הפסקתי לעבוד לרגע, וזה מה שעוזר לי לשרוד”.