שלושת בניו קרביים. אחד טייס ותיק, השני רק סיים את הקורס. הוא עצמו קצין מילואים שטחן שבועות ארוכים במלחמה הזו לצדם. “היה שלב שבו הייתי בחלק המערבי, בן נוסף היה בערך קילומטר בקו אווירי מצפון לבית החולים שיפא, ומעל היו ההפצצות של חיל האוויר עם הבן הגדול. אמרתי לחבר'ה שלי, ככה נראה ריכוז משפחתי בעזה".
המטבח הוא המטה המרכזי. הכל מתנקז אל שולחן העץ הכבד ומחבתות הבדיל התלויות מעליו. הדלת עצמה היא פסל עץ שטוח ובעל נוכחות כבירה, על המדפים עבודות קרמיקה עדינות של הרעיה ענבל, ובתווך ניחוח בית חמים ומאיר פנים. אבל בחוץ, בניגוד משווע, שרון נאבק לא רק בעזה אלא גם בהטרדות פוליטיות. “אנחנו פה שישה קילומטר וקצת מגבול הרצועה. מה שקורה בעזה משפיע עליי לא פחות מאשר על אחרים", הוא אומר בלי מרירות, כמציין עובדה. "בית הספר שלי ושל הילדים שלי מטווח ללא הפסקה, אני עושה חקלאות, שנים עשיתי מילואים, כולל במלחמה הזו לצד שלושת הבנים הקרביים, אז אפשר להסכים שיש לי פרספקטיבה וכלים לגבש עמדה משלי, גם אם היא לא זהה לעמדתם של קנאים. ועדיין, לא משנה מה תעשה וכמה תתרום, העיקר שתחשוב כמותם. ואם לא, הם מתנפלים, איך אתה לא רואה את האור, למה אתה לא מתנצל".
"זה נורא להגיד, אבל לאורך השנים הייתי לא מעט בלבנון, בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, בגבול הצפון ובעזה, ובכל המקומות האלה הרגשתי בטוח לעומת מקומות שחיים בהם יהודים כמוני, ששם פחות בטוח בשבילי להסתובב. ואני לא מדבר כבר על גידופים וקללות וקריאות למוות. זה טירוף מוחלט. למה אתם לא מסוגלים לקבל את האפשרות שיש מישהו אחר, פטריוט לא פחות מכם, שחושב אחרת. מאיפה השנאה הפנימית הזאת. פתאום אתה מתחיל להבין מה קרה פה בבית שני, למה מחסני המזון בירושלים נשרפו עוד לפני שהרומאים הגיעו לחומות העיר. נגיד את זה ככה: היהודים יודעים לשנוא בעיקר אלה את אלה".
כששרון מדבר על שנאה פנימית, הוא מכוון למתקפה עליו ועל אביו לאחרונה בחלק מערוצי הימין וברשתות החברתיות. כך למשל, העיתונאי ינון מגל פרסם הקלטה של אריאל שרון, שבה נשמע מלגלג על אזהרות הימין מפני פינוי גוש קטיף. “האיראנים עם הסורים, חיזבאללה יפגעו מצפון, החמאס ישתלט על עזה מדרום, מזל"טים מעל, מנהרות מתחת, אני רוצה לצעוק: שקט, תהיו רגועים, יעשה כל אחד את המוטל עליו בתחום אחריותו". שרון קיבל שקט, הוסיף מגל, ואנחנו את כל השאר.
השבוע ימלא עשור למותו של ראש הממשלה לשעבר שרון. חבר מפלגת הליכוד שפרש וייסד את מפלגת קדימה, היה לפני כניסתו לחיים הפוליטיים אלוף פיקוד הדרום ונחשב כמי שהכריע את הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה־70. אבל יותר מכל היה חקלאי ואיש משפחה. בשמונה השנים האחרונות לחייו היה שרוי בתרדמת, וילדיו גלעד ועמרי סעדו אותו במסירות. “אבא נולד בתוך פרדס בצריף מוקף עצים בכפר מל"ל", מחייך בנו בגעגועים. “הוא היה פרדסן בנשמתו, וכששקע בתרדמת, הייתי מביא לו תפוז או אשכולית, מקלף לו שיריח, אחר כך הייתי שם לו כמה טיפות על הלשון, שיטעם את פירות המשק שכל כך אהב".
"על העובדה שנתניהו היה שבוי בקונספציה וסיפר לכולם שחמאס מורתע אין מחילה. בכל שנות שלטונו, נתניהו הוביל מדיניות של הכלה וחולשה. הם יורים וחופרים מנהרות טרור, שורפים את שדותינו, והוא ממשיך להכניס פועלים לישראל וחשמל ודלק ומים ומזוודות של כסף לרצועה ומממן את הדבר הזה שנקרא חמאס וטרור. הוא לא הבין שמרגע שיצאנו מעזה, אין לנו אחריות עליה. וזה ממשיך גם עכשיו, עם האספקה לאויב בשעת מלחמה. האמריקאים תספקו את הטליבאן או את סדאם חוסיין בזמן המלחמה? העזתים זקוקים נואשות לאספקה כדי להחזיק מעמד ולהילחם, ואנחנו במקום להדק את הטבעת ולחנוק אותם כדי לסיים את המערכה מהר ככל האפשר, מאפשרים את הגישה האווילית הזו של אספקה לאויב שמאריכה את המלחמה. וכולם מסתכלים על הטירוף הזה ולא עוצרים אותו".
"לעומתו, ראש הממשלה הנוכחי מכנס כל רגע מסיבת עיתונאים, משדר היסטריה, כל אחד מאיים עליו, סוחט אותו, פעם זה בן גביר פעם זה סמוטריץ', הוא לא מעז לעשות דיון אם הוא לא מקבל אישור מכל מיני סיעות. וככה זה שנים על שנים. מה הוא חשב לעצמו כשדחף לחמאס את כל מיליוני הדולרים, לאן הוא חשב שזה הולך? ואז, כשהכל מתפוצץ הוא, שתמיד ראשון לקחת קרדיט, האחרון לקחת האחריות".
ב־7 באוקטובר הקפיץ שרון את בנו ליחידתו כשהחל הירי לעוטף. חזר מהנסיעה ושני בניו ואחיו כבר היו בעמדות הירי בחוות שקמים. “זה היה קרוב מאוד, המחבלים הרי הגיעו רחוק יותר מהבית שלנו", הוא אומר בפשטות, “אז הבן הגדול ארגן את ההגנה על המשק, וכולנו היינו בעמדות מוכנים להילחם. רק כשראיתי שהמחבלים לא מגיעים אלינו, רצתי למילואים".
"יהיה צורך לנקות את הריקבון לעומק ולייצר סדר חדש, לא רק בפוליטיקה, לא רק בצבא. כי מה שקרה פה לא היה קשור רק למחסור בכסף או בציוד אלא גם במערכת היחסים בתוכנו. בחלוקה הלא שוויונית, במערכות המסואבות. בכל תחום שאת נוגעת בו יש בעיות. אנרכיה בנגב, אובדן המשילות, הפשע שמשתולל, הסחבת בפרקליטות, האכיפה הבררנית, חלוקת נטל המס, חלוקת נטל השירות. כל העסק צריך להיראות אחרת לגמרי. גם השירות הציבורי חייב להיות ידידותי לאזרח. מבחוץ זה נראה מחוץ לכל הקשר, אבל מצב שבו כשצריך היתר בנייה ושולחים אותך עם טופס טיולים לעשרה משרדי ממשלה שיחתמו לך במקום לגמור סיפור תוך שבוע, מעיד על ריקבון מלמעלה שחלחל לכל המערכות. ואני בכלל לא מדבר על הטירוף של משרדי הממשלה המיותרים. משרד המורשת ומשרד המסורת, משרד למודיעין ומשרד לפיתוח אזורי. איך הם לא מתביישים להתעקש על קיומם המיותר בזמן המלחמה. צריך לנער את כל זה ולדרוש שירות לאומי משמעותי מכל האזרחים גם החרדים והערבים. שיראו בזה זכות, רק ככה תהיה איזו משמעות לקורבן הנורא שנאלצנו לשלם".
המשק של משפחת שרון גדול ומשגשג גם בזמן מלחמה. הבתים שבתוך האחוזה מתרווחים להנאתם על כרי דשא עצומים, מוריקים ומטופחים. כל המשפחה בחווה. עמרי, שהיה הדומיננטי מבין שני הבנים ונעלם מהרדאר הציבורי, מתגורר בצמידות לגלעד וביחד הם מנהלים את המשק בשגרה וגם בשעת חירום.
“עמרי הרבה במילואים", אומר שרון בחמימות. "בזמנו הוא הגיע לעזור לאבא בכל הנושא הפוליטי, כי אבא שלי היה שר טוב וראש ממשלה מצוין, אבל היה פחות בקי בענייני המנגנון המפלגתי. אני זוכר שפעם הגיעה קבוצת שתדלנים וניסתה להדיח אותו למשהו, והוא, בלי גינונים מיותרים, נתן דפיקה אדירה על השולחן ואמר, ‘שוד לא יהיה פה'. בתוך הפער הזה עמרי נכנס כדי לסייע לאבא, והיה שותף לחוק החופים ולהקמת חדר היולדות בסורוקה, וגם היה פעיל מאוד בוועדת החוץ והביטחון. היום הוא פקח מתנדב ברשות הטבע והגנים, ומומחה גדול לצמחים, לבעלי חיים, למוזיקה ולאמל"ח. הוא רבגוני, אבל הפוליטיקה כבר לא מעניינת אותו".
"המדיניות שלו בכלל לא קשורה למדיניות הליכוד. הכלת הטרור, תשלום פרוטקשן לחמאס, אספקה לאויב במלחמה, זה לא ליכוד, ואם הליכוד חפץ חיים ורוצה להיות מעורב בתיקון, בשיקום ובבנייה של ההרס והחורבן הזה, הוא יהיה חייב להתנער מנתניהו. אנחנו בליכוד נהיה חייבים להחליף את ההנהגה הכושלת הזו שלא לוקחת אחריות".
התרעות פיקוד העורף