ליטל: “אני בת 38 מבר גיורא, נשואה עם שני ילדים ואחד בדרך, ואני עובדת בתור נציגת שב”ס בהיכל הזיכרון הממלכתי. אנחנו ארבעה אחים, שני בנים ושתי בנות. דקל, הצעיר ממני ב־15 שנה, הוא האח הקטן, פער גילים שלא הורגש מעולם. דקל היה ילד צנוע וביישן מאוד אבל רודף צדק ומאוד בוגר לגילו. בגיל 15 הוא החליט ללכת לפנימייה הצבאית בחיפה מתוך רצון לעצב את עצמו. לאחר מכן הוא יצא לשנת שירות באטלנטה מטעם הסוכנות היהודית, וזו הייתה מעין סגירת מעגל כי לפניו אני הייתי גם שליחה של הסוכנות היהודית באטלנטה. אחרי שנה הוא התגייס לצבא והגיע למגלן. בסיום המסלול הוא יצא לקורס קצינים, שם הוצע לו להגיע לגולני, והוא קיבל זאת בידיעה שהוא יוכל לקבל טירונים ולעצב אותם ולהחדיר בהם את הערכים שלו.
“הפעם האחרונה שבה פגשתי את דקל הייתה בסוכות, כשלאורך ביקורו הוא הספיק לבקר חייל פצוע שלו, לפגוש את המשפחה המאמצת שלו מאטלנטה ולהשתתף בערב בבית חב”ד ביישוב. יום אחרי כך הוא נסע עם אבא שלי למערת המכפלה ואז אבא שלי לקח אותו לבסיס. לפני כניסת שמחת תורה דיברנו בטלפון עם דקל. הוא איחל לנו חג שמח, שבת שלום וקבענו לדבר בצאת החג. זו הייתה השיחה האחרונה.
“בשבת ה־7 באוקטובר היינו כל המשפחה אצל הוריי. בשעה 06:30 בבוקר אבא שלי שיחק בחצר עם הבן שלי רגע לפני שהוא יצא לבית הכנסת, ואז אמא שלי ראתה שהטלפון של אבא שלי צלצל, מה שלא קורה בדרך כלל כי אנחנו שומרי שבת. פתחנו טלוויזיה וכשאמא שלי ראתה את הטנדר של המחבלים בטלוויזיה, היא איבדה את זה והבינה שיש סכנה ממשית לחיי החיילים במוצבים. מכאן ואילך את כל המידע קיבלנו דרך התקשורת מבלי לדעת יותר מדי פרטים. אבא שלי, אל”ם במילואים, גויס בצו 8 וב־11 בבוקר כבר עלה על מדים ונסע לשטח. ניסינו להתקשר לדקל בכל דרך ולא היה שום מענה ממנו כי הוא היה בלחימה והיה המפקד היחיד במוצב מגן בארי. מהסיפורים שחייליו סיפרו לנו, דקל רץ כמו מטורף מעמדה לעמדה, טיפל בחייליו הפצועים, חילץ אותם והכניס אותם לתוך מיגונית, נלחם במחבלים תחת אש מאוד כבדה ופצמ”רים תוך כדי ורימונים ו־RPG שנורים לכיוונו ולכיוונם. כשדקל הגיע לחמ”ל כדי לחלץ את החייל רועי פרי שנפצע, הייתה היתקלות עם קבוצה של מחבלים ודקל ורועי נפלו בקרב אחרי שהוא חיסל עשרות.
“ניסיתי להפעיל את כל הקשרים שלי כדי להבין מה עם דקל כי הוא לא ענה לטלפון. הוא גם לא היה ברשימת הפצועים או ההרוגים, אז קיווינו שאולי הוא נלחם ולכן אין לנו תקשורת איתו, עד שביום שני בבוקר, יומיים אחרי שהוא נהרג, קיבלנו את הבשורה שהוא נפל”.
ליאורה: “האובדן קשה מנשוא, והשנים שחלפו מאז שמתן נפטר היו מלאות בקשיים. תהליך האבל מאוד חשוב, והטראומה, הכאב, הצער והדאגות תמיד שם, אבל יש גם צמיחה וקורים גם הרבה דברים טובים. מקבלים פרופורציות. מהבחירה בחיים ולא לתת לכאב להפיל אותך אתה מבין שהדברים הטובים שקורים לך בחיים מקבלים עוצמה אחרת, דווקא בגלל האובדן והידיעה שהכל יכול להשתנות ולהיגמר ברגע. כל המשמעות של מוות מקבלת מקום אחר בחיים. הקושי העצום הזה יסתדר ויעבור. האובדן והכאב יישארו אבל יביאו לתקופות טובות. החיים לא נפסקים ואפשר להתגבר על זה כי אנחנו בחיים וגם אנחנו חשובים בעולם הזה”.
עדן: “סהר, אחי הקטן, עבד בצפון בחקלאות בעבודה מועדפת, וביום שישי ה־6 באוקטובר הוא חזר הביתה לנתניה. אחרי הקידוש האחרון שעשינו ביחד הוא נסע עם חברים למסיבה ברעים. בשבת בבוקר הספקתי לדבר איתו בטלפון כשהבנתי שיש אזעקות בדרום. אמרתי לו שישמור על עצמו ושיישמע להנחיות, והוא אמר שהוא וחברים שלו באים אלינו לנתניה והולכים לים. הוא כנראה לא הבין את גודל האירוע, ובשעה 08:30 בבוקר הוא כתב לנו שהוא וחבר שלו עוזרים לפנות פצועים בשטח המסיבה ושהוא עוד מעט יחזור הביתה. זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלנו ממנו. בדיעבד הבנו שהוא נשאר בשטח המסיבה כדי לפנות אנשים ולא ברח, אבל אין לנו מידע לגבי מה באמת קרה שם ואיך הוא נרצח. סהר גם הוגדר במשך שבוע כנעדר וזו הייתה אי־ ודאות נוראית, סיוט של ממש. אחרי שבעה ימים, בארוחת שישי, אמא שלי שמה צלחת ריקה בשולחן ואמרה שבע”ה בשבוע הבא הוא יהיה אצלנו, אבל באמצע ארוחת שישי דפקו אצלנו בדלת והודיעו לנו שהוא נרצח”.
מתנאל: “כאח שכול אתה צריך לקחת את הדברים בפרופורציה. ברור שבכל שמחה חסר משהו בלב, אבל אתה גם לומד לא להתרגז מדברים קטנים כי אתה מבין שיש דברים יותר גדולים שיכולים לקרות. בימים הראשונים קשה לראות את זה אבל לבחור בחיים וללמוד לחיות מחדש זה אפשרי וזו לא קלישאה”.
התרעות פיקוד העורף