כשד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר, מסיים לנתח גופות, בדרך כלל את הקשות והמורכבות שבהן, הוא פונה אל הפסנתר. מצד אחד הוא מנתח גופות של אנשים שהיו עולם מלא והגיעו אל השולחן שלו מרוטשות, שרופות, או שסיבת המוות אינה ניכרת לעין; ומצד אחר הוא מנגן שירי ארץ ישראל בסגנון ג'אז בכמה הרכבים מוזיקליים. הניגוד הזה מרפא, מנחם ומשלים. אבל מאז תחילת המלחמה, קוגל, איש שמח ואופטימי, בקושי נוגע בקלידים. “יוצא לי מעט מאוד לנגן כרגע", הוא אומר בצער. “גם בגלל שאני מאוד־מאוד עסוק, וגם בגלל שאני מוטרד. הרבה מחשבות מציפות אותי על מה שקרה ב־7 באוקטובר והמלחמה בדרום ובצפון. זה סוחט גם רגשית וגם פיזית, ובגלל שאנחנו עובדים פה סביב השעון, זה גם משפיע על היכולת שלנו לתפקד. קשה לי להתרכז, ובמוזיקה צריך להתרכז".
כמו רוב תושבי המדינה, השבת השחורה תפסה את הרופא המוערך, בעל אות אביר איכות השלטון, בביתו בתל אביב. תחילה התעורר מהאזעקה וחזר לישון. “ואז הייתה עוד אחת ועוד אחת, וכבר הבנתי שמשהו מתרחש ופתחתי טלוויזיה", הוא מספר. “באותו שלב בכלל לא שיערתי עד כמה גדול יהיה האסון, אבל כן הבנתי שזה הולך לכיוון של אירוע רב־נפגעים. אז כינסתי את העובדים של המכון וביקשתי מכולם להגיע לעבודה בחג. בהתחלה חשבנו על 100 נפגעים. אחר כך על 150. ניסינו להתארגן. אמרנו שנצטרך להביא מכולות קירור, כי לא היה מספיק מקום במקררים".
עוד אנחנו מדברים, וגופת מחבל שהובאה אל המכון נוחתת בחדר הרנטגן. היא עשתה את הדרך לכאן במארז גופה, משמע שאין לדעת מה מכילה השקית השחורה של המרצח. עושים לשקית הסגורה צילום CT ראשוני, ומוצאים שני רימונים. כמה עובדים נזעקים, אבל קוגל רגוע ומאופק. מזמין חבלן לחדר הניתוח. באיזה עולם חוץ מישראל מתנהלות אפיזודות כאלה? איך מטפלים באירוע, אני שואלת, וקוגל בשלווה, פשוט צריך לנטרל. אפשר בכלל לנטרל בנסיבות כאלה? “לא יודע, זו העבודה של החבלן, אני עכשיו בחדר שלי, לא רוצה לדעת. לא מתקרב".
אף שהמלחמה מתנהלת כבר שלושה חודשים, הידיים במכון עדיין מלאות עבודה, והעומס עדיין בלתי נסבל. “עברנו מהשלב של מאות גופות ביום למצב של פינוי הריסות והבאת גופות מחורבות עזה", מאפיין קוגל. “אנחנו בודקים את כולם ביסודיות כדי לוודא שאין בתוכם חטופים או נעדרים. אני כל הזמן מקווה שהחטופים יחזרו בחיים, אבל אנחנו יודעים שיש גם כאלה שנרצחו ורוצים להחזיר אותם הביתה. אז אנחנו עושים המון דברים כדי לאתר את הזהות שלהם, וזה לא פשוט, כי חלק מהגופות מגיע במצב שמאוד קשה להפיק ממנו דנ"א ולזהות אנתרופולוגית".
ככל שעובר הזמן, הרוח נחלשת: “מביאים עוד ועוד גופות, ואתה לא יודע מתי זה ייגמר. יש לנו חובה מוסרית לעשות את המוטל עלינו כמה שיותר מהר, אבל כשעובדים בעצימות גבוהה לאורך זמן, בסוף נשברים. באירוע רב־נפגעים, נניח תאונת מטוס, יודעים בדיוק מי היה על המטוס, זו תאונה סגורה, אתה מחפש את האנשים לפי הרשימה, אין לך אנשים נוספים ואתה יודע שיש לאירוע הזה סוף. אבל מאז המלחמה ממשיכים להביא עוד ועוד גופות, וזה אירוע נורא מורכב, שאף אחד לא יודע מתי הוא יסתיים. אז כשאנחנו בחדר הנתיחה, אנחנו מנותקים. יש איזה ריחוק נפשי. המוח עובד ומתמקד בחקירה המדעית. אבל אז אתה יוצא החוצה וקורא בעיתון על האנשים שכרגע זיהית, על החיים שהיו להם, על המשפחות שלהם, זה מזעזע בכל פעם מחדש, כי רובם מתו מוות קשה. זיהיתי במכון מישהי שהייתה סטודנטית שלי ונרצחה במסיבה. זה מחבר לרגש, לא רק לחקירה המדעית היבשה, וזה מטלטל".
התרעות פיקוד העורף