רב סרן (במיל') יאיר טיקטין, מפקד מחלקת הפת"ן, גדוד 79 חטיבה 14
"אחרי שיצאנו מצאלים על זחלים והגענו לאזור צומת סעד, מצד אחד ראינו את מראות ההרס והמוות ביישובי העוטף, ומצד שני קיבלנו חיבוק ענק מאזרחים שהסתכנו והגיעו עד אלינו. באותו הרגע הבנתי שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי.
את הכתיבה עשיתי בעיקר בשביל עצמי כחלק מתהליך תרפויטי שנועד לעזור לי לעבד את החוויה. חשוב לציין שלצד הקושי וחרדת המוות היה בתקופת המילואים תחושה של 'רוממות רוח' וגם אותה היה לי חשוב לתעד על מנת לסייע לי לנצור אותה להמשך חיי השגרה".
"קיבלתי כמה תגובות מחיילים שכתבו לי שעזרתי להם לנסח את החוויות שלהם מהמלחמה (שטחי הכינוס, הכניסה הראשונה ועוד) לצד מגיבים שכתבו לי שהם מאוד התרגשו לקרוא את הדברים ודרכם הם הצליחו להרגיש כאילו גם הם בתוך המלחמה עצמה, אם כי, באמת, בכל מקרה כולנו בתוך המלחמה, בחזית או בעורף".
שירה (סטופל) פנסטרהיים, סופרת, שחקנית ויוצרת, אשתו של המילואימניק יהודה פנסטרהיים (חיל התותחנים)
“הצורך לתעד את החוויה שלי ברשת נובע משני דברים: מההבנה שכתיבה יכולה לשמש כדרך עיבוד למה שאני (ואנחנו כעם) חווה, ומהידיעה שביכולת הכתיבה שלי אני יכולה לשמש פה להרבה מאוד נשים שלא בהכרח מעלות את החוויה שלהן על הכתב, ולתת להן שיקוף ותיקוף למה שהן חוות".
“גם על הכתיבה שלי וגם בהופעות שלי אני מקבלת אלפי תגובות, בכתב ופנים אל פנים, של נשים שכותבות ואומרות לי שהן ממש בהלם איך כתבתי בדיוק עליהן, שמודות לי שנתתי מילים לרגשות שלהן ומשתפות אותי שהצריכה של התכנים שלי מאפשרת להן להרגיש הכל: לבכות ולצחוק ולהבין שבמציאות כזאת לא נורמלית כל רגש הוא נורמלי".
“אי שם בשנת 2021, במבצע ‘שומר החומות’ הבנתי שאני צריכה לתעד את המבצעים שעוברים עלינו, תושבי העוטף. ילדתי שבועיים וחצי קודם לכן, יצאנו מהבית לשבועיים שלמים. זה היה סבב קשה. כבר שם הבטחתי לעצמי שבכל פעם שיש מבצע בעוטף, אני מספרת את הסיפור שלנו בכל דרך שאוכל".
“אנשים מודים לי על השיתוף האישי, על הרצון לצאת ולספר את האמת. בתגובות אני רואה אנשים שמגיבים לי מכל קצוות הארץ והעולם".
אתמול קמנו מהשבעה של אמא הי"ד. חזרנו לקבר. קראתי בפעם השנייה את האותיות שהופיעו בשלט הקטן “פה נטמנה מרסל הי"ד". אמא שלי הלכה בלי לשוב, זה כתוב שחור על גבי לבן והלב מסרב להאמין. ירדנו לאילת עם הילדים, עכשיו יש לנו שלושה מהם. אבישי בן ה־4, מטר בת השנתיים וחצי ואסיף בת השבוע וקצת.
הגוף שלי עדיין כואב מהלידה והספקתי כבר ללדת בת, לקבור אמא, לשבת שבעה ולהגיע לאילת. הקהילה קיבלה אותנו בכניסה ללובי של המלון בחיבוקים ואהבה, כולם רוצים לעזור.
אני רק רציתי לעלות לחדר ולנוח. אז זה מה שעשיתי, הכנתי קפה שחור חזק ולקחתי חטיף בריאות שאמא קנתה עבורי ללידה לפני שהיא נרצחה. החיים הם דבר משונה.
מטר שאלה אותי כמה פעמים היום על סבתא: “מתי סבתא חוזרת אמא?", ואני אומרת לה, “סבתא לא חוזרת בובה, היא בשמיים עכשיו". מטרי לא מוותרת “אבל אני רוצה את סבתא". אני מתבוננת בה ולוחשת בשקט “גם אני רוצה את סבתא, מאוד מאוד".
הדיונים הקבועים בינינו, למה אני לא מסכימה שהיא תשטוף כלים והעקשנות שלה לשטוף. הגענו למצב שהיא הייתה שוטפת כלים בהיחבא ואני הייתי מגיעה כשהיא צוחקת שתפסתי אותה בשעת מעשה.
אמא לא הייתה שוטפת כלים מוצלחת במיוחד, כל אחיי יכולים להעיד על זה. אבל הרצון שלה לעזור היה כל כך חזק שפשוט לא יכולנו לסרב. אז היא המשיכה בעקשנות המתוקה שלה.
עמוס ברט, חבר קיבוץ סעד, שפונה מביתו, שהה במלון בים המלח במשך שלושה חודשים והשבוע חזר לביתו בקיבוץ
“כשהייתי בן 11 בזמן מבצע קדש כתבתי במחברת יומן על החוויות שלי מהמלחמה, ואני זוכר שהראיתי אותו למורה האהובה עליי והיא אהבה את זה. מאז החלטתי לתעד ביומן כל חוויה קיצונית וחוץ־גופית שחוויתי, ממלחמות ישראל הקודמות, מבצעים וגם דברים אישיים. כשפרצה מלחמת 'חרבות ברזל' וראינו לצערנו מקרוב את כל התופת הזו בצורה קיצונית, היה ברור לי שאכתוב זאת, ואצרף לכל פוסט בפייסבוק תמונה רלוונטית.
בהתחלה קראתי ליומן ‘יומן מלחמה’, אבל בשלב מסוים הבנתי שכדי שהמלחמה תיגמר עליי למצוא שם אחר, אז בשלב מסוים שיניתי את שמו ל’פתיתים / או פטפוטים!’, והחל מהשבוע הוא נקרא ‘חוזרים בתשובה’ כי הוא עוסק בחזרה לקיבוץ אחרי שלושה חודשים. עד כה התפרסמו 80 פרקים, זאת על שום שאני יהודי מאמין, ואינני כותב בשבת".
“תגובות מאוד אוהדות ומחממות לב".
התרעות פיקוד העורף