בשנים האחרונות, מספרת קדרון, האגף עבר שינוי משמעותי גם בתפיסת השירות, בקיצור תהליכים, בצמצום בירוקרטיה ובהרחבת מענים. "היינו בהתייעלות on going. ה־7 באוקטובר לצערי תפס אותנו בעיצומו של תהליך שינוי ומימוש רפורמת 'נפש אחת'", היא אומרת. "נערכנו לקליטת הפצועים. יש באגף השיקום עובדים נהדרים. לא היה צריך להגיד הרבה וכולם נכנסו תחת האלונקה בצורה מעוררת הערכה. אנחנו מקבלים את הפצועים אחרת, גם בעקבות תובנות מהעבר וגם עקב הקולות שעלו קודם מהשטח, מהשיח עם הזכאים ומרצונותיהם. את הפצועים של 'חרבות ברזל' אנחנו מקבלים אחרת".
בשלב זה, מציינת קדרון, האגף מאפשר לפצועים החדשים לא לעמוד בפני ועדה רפואית למשך ארבעה חודשים. "אנחנו לא עומדים עם סטופר, שלב ההכרה יגיע אחר כך", היא אומרת. "אנחנו חושבים שנכון שהם יקבלו עכשיו מעטפת טיפולית ורווחתית ונוכל לפנות אותם לעסוק בהחלמה ובשיקום שלהם בלי הלחץ הזה של הוועדות. הוועדות לקביעת אחוזי נכות יגיעו. כמובן שאם מישהו מבקש לעמוד עכשיו בפני ועדה רפואית, נעשה זאת כמה שיותר מהר. יחידת הוועדות הרפואיות גם עושה ועדות על סמך מסמכים רפואיים, גם בביקור בבית חולים. איפה שאפשר להקל, אנחנו שם. בינתיים הפצועים מקבלים טיפול רפואי כולל בפציעה שלהם וסיוע רווחתי - אם זה מקדמות על חשבון תגמולים, מענקים בזמן השהות באשפוז, הלנה לבני המשפחה בקרבת בית החולים, החזר אובדן שכר להורים ששוהים ליד הבן או הבת, וגם סיוע פסיכולוגי לפצועים ולבני משפחותיהם".
עם הזמן, אומרת קדרון, יגיע גם הגל השני, כאלה שלאו דווקא נפצעו פיזית, אך סובלים מפוסט־טראומה. "גם לזה אנחנו נערכים עם הרחבת מטפלים, עם התקשרויות שונות, איתור ספקים, קבוצות תמיכה. אנחנו יודעים שגם צה"ל עושה כל מיני קבוצות מניעה ותמיכה", היא אומרת. "האגף שכר שירותים של חברה אסטרטגית שתסייע לנו להיערך למצב הזה. הם מעריכים שיהיה גידול משמעותי בהיקף הפוסט־טראומטיים עד סוף 2024. הם מדברים על כ־13 אלף זכאים חדשים מ'חרבות ברזל' שיהיו מוכרים רק על פוסט־טראומה".
"המערכת נאלצה להתמודד עם מספר גדול מאוד של פצועים בזמן מאוד קצר. זה באמת אתגר גדול מאוד", אומר גם ד"ר ירון סחר, מנהל אגף השיקום במשרד הבריאות. "זה גם העומס שנפל על בתי החולים הכלליים בתחילת הדרך, ובהמשך נגזר מזה עומס על מערך השיקום. בנקודת הפתיחה מערכת השיקום הייתה מערכת מאוד עמוסה ביומיום, אבל מאוד איכותית, ואני חושב שזה משחק לטובתנו. אנחנו צריכים לפעול להרחבת היכולות".
"מרכז לשיקום במרכז רפואי צפון־פוריה קורם עור וגידים ברגע זה, ואני מקווה שהם יוכלו לזרז את פתיחת המחלקות. גם בירושלים האיצו מאוד את הבנייה ואני מקווה שכבר בשבועות הקרובים זה ייכנס לפעולה. בעדי נגב - נחלת ערן ליד אופקים נפתח לפני כמה חודשים מרכז לשיקום. בנוסף, בתי חולים באזור המרכז עשו מאמצים להגדיל את היכולות והקיבולת שלהם, אפילו אם באופן זמני, כדי לתת לנו מענה".
הנדבך הנוסף, מציין סחר, הוא חיזוק שירותי השיקום בקהילה, בעיקר דרך הקופות, אבל לא רק: "צריך להבין שאדם שמתחיל את השיקום באשפוז, אז בהמשך, עם ההחלמה והשיפור במצבו, הרבה פעמים הוא ימשיך את השיקום בקהילה. בנוסף לכך, יש אנשים שלא הזדקקו לשיקום באשפוז בתחילת הדרך, אבל כן נזקקים לשיקום אמבולטורי. כאלה שלא זקוקים לסיעוד ולסביבה המותאמת של מחלקת האשפוז, אבל כן צריכים את הטיפול וההתערבות, ולכן אדם כזה יופנה לשיקום במסגרת האמבולטורית ולא יעבור דרך מסגרת אשפוז. לכן אנחנו חושבים שחיזוק החלק האשפוזי הוא חשוב מאוד, אבל זה לא מספיק, ואנחנו צריכים לשים דגש גדול מאוד גם על חיזוק היכולות האמבולטוריות".
נכון להיום, לדברי סחר, כמה מאות פצועים ממלחמת "חרבות ברזל" נמצאים במערכת השיקומית בכל רגע נתון, אם זה במסגרת אשפוז או במסגרת אמבולטורית. זאת בנוסף לאנשים שמקבלים שירותי שיקום מכל סיבה אחרת: "אחד האתגרים הכי גדולים שלנו כמנהלים במערכת הזאת, כרגולטורים, הוא לוודא שאותם אנשים שזקוקים לשיקום מכל סיבות השגרה - למשל אדם מבוגר שעובר אירוע מוחי ועוד - לא ייפגעו. לכן הצורך להרחיב את המערכת מהר הוא צורך אמיתי. אנחנו עושים כל מיני מאמצים כדי שאותם אנשים לא ייפגעו, החל מדרישות מבתי חולים שלא לצמצם את הטיפול לאותה אוכלוסיית שגרה, שהמיטות לחיילים יהיו מיטות תוספתיות, וגם דרך כל מיני מהלכים יזומים לאתר אנשים שאולי קצת נפלו דרך המסננת הזאת וזקוקים לטיפול. זה אתגר מתמשך".
"כרגע מספר הפצועים הוא מטורף לחלוטין, וזה לא כולל את אלה שעל טהרת הפוסט־טראומה, שאנחנו צריכים מיד לטפל בהם", אומר עו"ד עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל. "מבחינתנו כארגון, המספר המטורף הזה של פצועים אומר שאת כל תוכניות 2024 זרקנו לפח. כבר מ־8 באוקטובר התחלנו להיערך מחדש. זה אומר הגדלת כוח אדם, שבמקום רכז פוסט־טראומה אחד, יהיו לנו שישה רכזים; במקום שני רכזי צעירים, יהיו ארבעה; זה עוד פיזיותרפיסטים. כמו כן, זה גם הגדלת המתקנים (בתי הלוחם), הקדמת תוכניות עתידיות שהיו אמורות להיות ב־2026 ל־2025־2024. במלחמה הזאת, אגב, יש דברים שונים מכל המלחמות האחרות. יש למשל הרבה יותר נשים, מה שאומר להקים להן תוכניות ייעודיות, כי לפצועה יש צרכים שונים מפצוע, אם זה מבחינת פוריות, ועוד. כבר פתחנו תוכנית שנקראת 'עכשיו אני' המיועדת לנשים פצועות. אצלנו זו היערכות שלמה ושונה לאירוע חסר תקדים בחומרתו מאז מלחמת יום הכיפורים".
המלחמה, מוסיף קלימן, דורשת גם היערכות להרחבה אדירה של התוכניות הייעודיות לפוסט־טראומטיים שיגיעו בעתיד וגם לפצועים פיזית שכבר נקלטו במערכת: "הפצועים של 'חרבות ברזל' עברו קרבות מאוד קשים וראו זוועות ב־7 באוקטובר. זה אומר שאנחנו צריכים לתת להם גם מעטפת הוליסטית הרבה יותר רחבה, מעטפת שיקומית הרבה יותר טובה. לא הכרנו תופעה כזאת, לא בכמות שלה ולא בעצימות שלה. זו היערכות אחרת".
"אנחנו פונים לספקים חיצוניים ועושים איתם שיתופי פעולה. למשל הקמת חוות חוסן; שיתופי פעולה שסגרתי עם בתי חולים שיבא, איכילוב והדסה; סגרתי כבר עם אוניברסיטת רייכמן, ועכשיו אני לקראת סגירה עם אוניברסיטאות תל אביב וחיפה, לגבי מסלולי לימודים לפצועים החדשים. אני לא מחכה למדינת ישראל. חייבים שהאנשים האלה לא יירקבו בבית. הם חייבים לצאת לחברה החיובית, השאפתנית והתורמת בחוץ ולהשתלב בה. אני חייב לשים אותם במסגרות תומכות, של רשת ביטחון, של מקפצה. להגיד להם: 'הנה בתי הלוחם פה בשבילכם, בואו עכשיו, תתאמנו פה, תתחזקו פה, תבנו פה קהילה תומכת ואנחנו נעזור לכם במרוץ החיים'".
התרעות פיקוד העורף