“זה אחד האסונות הכבדים בצה"ל בכלל ועבור החטיבה בפרט", אומר רס"ן (במיל’) אבי עמור, סמג"ד גדוד 6261 לשעבר (עד דצמבר 2023), המשרת בחטיבה מאז 2005. “התחושה קשה מאוד. שני גדודי המילואים של החטיבה הפועלים במסגרת חטיבה דרומית, איבדו ממיטב בניהם ואין מילים לתאר את כובד האסון. החטיבה כחטיבה פעלה בצפון הרצועה, סיימה את הפעילות שלה בתחילת ינואר ושוחררה הביתה. ב־20 השנים האחרונות הייתי קצין בחטיבה, בעיקר בגדס"ר, והחטיבה בכללותה מוזנת כולה מלוחמים של חטיבת גבעתי, רוח לחימה גבוהה מאוד ורצון להישאר עד הסוף. זה מה שאני שומע מהשטח עד עכשיו בכל שיחת טלפון עם הקולגות. הרצון להישאר ולהכריע את הקרב עד הסוף, למרות המחירים הקשים".
חטיבה 261, בפיקודו של אל"ם יהודה ואך, מסופחת לבה"ד 1 (בית הספר לקצינים של צה"ל). בשעת חירום משמש הבה"ד כחטיבת מילואים הכפופה כיום לאוגדת עזה על ידי גיוס שלושה גדודי מילואים וצוערי גדוד “גפן" מתוגברים בפלוגה מסייעת במילואים. החטיבה נטלה חלק במרבית מלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה השנייה, מבצע "צוק איתן" וכיום במלחמת "חרבות ברזל".
“אני שירתי בחטיבה בשנים 1994־1984 והיינו אז יותר בה"ד מאשר חטיבה לוחמת", מספר אמציה דויטש, לשעבר קצין הקשר בחטיבה. “זו הייתה תקופה יחסית רגועה, למעט פה ושם תעסוקות באינתיפאדה הראשונה, פעילות באזור יהודה ושומרון וכו’, אבל בעיקר עסקנו בתרגילים. החטיבה מאוד יוצאת דופן כי מצד אחד היא חטיבת חי"ר של מילואימניקים ומצד שני חצי מחבריה הם צוערים בסדיר, כך שהחטיבה הזו נחשבה תמיד ליותר טובה מהחטיבות האחרות. במלחמת המפרץ הייתה תוכנית מגירה לפלישה לעיראק, עשינו תרגילים והיינו מיועדים להיכנס לשם. ידעו שאנחנו אלה שניקרא לדגל. בסוף זה כמובן לא קרה אבל זה ממחיש לך את המעמד והיוקרה של החטיבה. זו חטיבה שנחשבה לאיכותית מאוד. זו הייחודיות שלה, לדעתי".
“בסביבות 2007, כשהשתחררתי משירות סדיר והגעתי לגדוד 8208 לפעילויות בבקעת הירדן, הייתה אווירה של סתלבט, של ‘גבעת חלפון אינה עונה’, גרסת המציאות", מספר א’, לוחם לשעבר בחטיבה שהשתחרר ב־2019. “באיזשהו שלב סיפחו את החטיבה לבה"ד 1 ועברנו מהפך מקצה אל הקצה - חוויות המילואים שלי מאותה נקודה היו יותר קרביות מכל השירות הצבאי שלי: נכנסנו לכפרים ערביים, ביצענו מעצרי מבוקשים, והשיא מבחינתי היה ב’צוק איתן’: נכנסנו לעזה, ובצפון הרצועה עשינו חיפוי להנדסה קרבית במציאת מנהרות ויאיר אשכנזי מהגדוד נהרג בהיתקלות עם מחבלים בלילה שבו נכנסנו. התעסוקה המבצעית אחרי ‘צוק איתן’ נתנה הרגשה שאתה חייל סדיר בן 19 מבחינת המשימות הקרביות. זה מה שמאפיין לדעתי את החטיבה ואת הגדודים, המשימות הקרביות המורכבות האלה".
“החטיבה הזו היא מיקרוקוסמוס של אנשים טובים מכל המגזרים, הפסיפס האמיתי של ארץ ישראל היפה", אומר שלומי נחומסון, לשעבר רס"פ פלוגה א’ בגדוד 8208 וכיום מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. “זו קבוצה מאוד מיוחדת של אנשים שמחויבים אחד לשני, שאוהבים את המדינה, את הארץ ואת העם. זה מרגיש קלישאתי להגיד, אבל יש פה את המתנחלים, את הדוסים, את השמאלנים, את הימנים, יש את היורדים מהארץ שממשיכים להגיע למילואים בכל פעם. אלו חבר’ה מאוד טובים ואכפתיים. אחוזי התגייסות למילואים מאוד גבוהים. עבורי החטיבה הייתה כמו בית שני, עם אימונים ותעסוקה מבצעית מדי שנה מאז השחרור".
נחומסון השתחרר מהחטיבה בתום מבצע “צוק איתן", מבצע שבו החטיבה איבדה את סא"ל דולב קידר ז"ל, מפקד גדוד “גפן", במהלך הסתערות על מחבלים במהלך כניסה קרקעית לעזה, ואת רב סמל ראשון (במיל’) יאיר אשכנזי ז"ל. “זה היה אחד הקרבות הקשים וההרואיים שהחטיבה נטלה בהם חלק, ועד היום אנחנו מלווים את משפחותיהם כמו המשפחה שלנו", הוא אומר. “גם אז וגם היום, באסון הנוראי הזה, כולנו עם משפחות הנופלים. אתה מסתכל על פסיפס תמונות הנופלים ואתה רואה את ארץ ישראל היפה, אנשים מכל המוצאים, המגזרים והרקעים, אנשים טובים במהות שלהם, אנשים שהבינו את גודל השעה ב־7 באוקטובר, עזבו את הכל ובאו כדי להגן עלינו ועל הילדים שלנו כדי שיוכלו לישון בלילה. זה מה שהוציא אותם מהבית בשלושת החודשים האחרונים, ואנחנו חבים להם חוב שאף פעם לא נוכל לפרוע, ואני אומר את זה בלי טיפה של ציניות".
“אחד הדברים הבולטים בחטיבה הוא הגיוון של האנשים", אומר א’. “למשל, אחד הלוחמים הבולטים בחטיבה הוא הומו מוצהר שחי עם בן זוג בלונדון וזה לא מונע ממנו להיות חבר נפש מאוד טוב של מישהו אחר מהגדוד, חרדי. כל המרקם האנושי נמצא בחטיבה הזו, וזה משהו שמאוד מסמל אותה, וגם הפעילויות המבצעיות מאוד מגוונות. ב־15 השנים האחרונות לא היה מקום שבו החטיבה לא פעלה, מגבול מצרים, דרך אילת ועד עזה. השירות היה מאוד מגוון, בדיוק כמו האנשים. המוטיבציה של החטיבה חזקה יותר מהכל וזה החוסן והכוח שלה להתמודד גם עם מצבים קשים כמו אובדן כזה".
ב־7 באוקטובר, עוד בטרם לוחמי החטיבה קיבלו צו 8, הם כבר יצאו למשימה. “מרבית לוחמי החטיבה הגיעו לימ"חים עוד לפני חייגן החירום של צו 8 וב־12 בצהריים כבר היינו מוכנים למשימות", אומר עמור. “ב־8 באוקטובר הוצבנו ביישובי העוטף ועסקנו בטיהור השטח, כולל ניהול קרבות מול המחבלים. אלו מראות נוראיים וסוריאליסטיים שראינו, חשבנו שזה לקוח מתוך משחק מחשב. לראות ולא להאמין. זה היה צו השעה עבורנו, הקרב על המדינה".
בחודש הראשון למלחמה תפסה החטיבה גזרה במרחב הגדר, באזור מחנה זיקים, ובסביבות אמצע נובמבר נכנסה לצפון הרצועה. “החטיבה פעלה עם חטיבות נוספות בצפון הרצועה, ושני הגדודים המדוברים (8208 ו־6261) סופחו לחטיבה הדרומית ופעלו בדרום הרצועה ותרמו להכרעת האזור", מוסיף עמור. “הגדודים נתקלו במחבלים, חיסלו מחבלים במרחב היישובים בשטחינו ולאחר מכן קיבלו אחריות גזרתית על מרחב הגדר עוד כשהתמרון היה בצפון, ואז עברו ללוחמה בדרום הרצועה".
לדברי עמור, על אף המכה הקשה שחטפה, כרגע על החטיבה להמשיך להילחם: “זו נוסחה פשוטה מאוד – ממשיכים להילחם כל הזמן. יהיה זמן להתעסק באבל. ההתמקדות בפעילות המבצעית מאפשרת להם להתמודד טוב יותר עם האובדן. לאורך השנים זה הוכיח את עצמו, גם בתקופתי בשירות הסדיר כשאיבדנו גם לוחמים וגם מפקדים. המפתח הוא תמיד להמשיך בפעילות על אף מה שקרה, להרים את הראש. יהיה זמן להתעסק באבל, בצער ובאובדן בהמשך. מה שהכי חשוב כרגע זה להמשיך בפעילות השוטפת עד הניצחון, על אף כל הקושי. אין דרך אחרת".
התרעות פיקוד העורף