"עקיבוש, עקיבא ואני מכירים מגיל 19. התקבלנו יחד לצוות הסיור, הוכשרנו יחד, לחמנו יחד במבצעים רבים ובמלחמות השונות – מ’עופרת יצוקה’, דרך ‘צוק איתן’, וכמובן במלחמה הנוכחית. איך אוכל להיפרד ממך? כבר כמה ימים שאני נאבד בגעגועים אליך שמפלחים לי את הלב. הלוחם הכי ידען ומקצוען, חזק וטוב לב, צלף חד־פעמי ששמו הלך לפניו. היית תופס אותי בלילות אחרי שכולם נרדמו, ומדייק אותי. היית לי למצפן ערכי ומוסרי. מהרגע שהתעוררתי בטיפול נמרץ שאלתי אם שרדת. סיפרת לי על התואר שסיימת והספקת לזרוק לי בדיחה צינית אחרונה: ‘אתה רואה עמדי? יש אנשים שעושים משהו רציני בחיים שלהם’. אני מעריך אותך ואני אוהב אותך לעד. למשפחות של גברי ועקיבוש, אני מצטער שלא עמדתי במשימתי כמפקד להשיבם הביתה בשלום. הכאב הזה ילווה אותי כאות קין עד יומי האחרון".
הוא נולד בשם דמיטרי (דימה) יסינסקי בעיר קטנה במזרח אוקראינה. “עקיבא למד בבית ספר אוקראיני ובגיל 14 עלה לארץ לבד. הוריו שלחו אותו ללמוד בבית ספר דתי כי חשבו שזו תהיה מסגרת טובה עבורו, למרות שלא הייתה זיקה דתית בבית", מספרת אולגה. “הוא נכנס לידיים טובות, למד בבית ספר דתי בעפולה במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), התחבר מאוד לחבריו מבית הספר. הוא המשיך במסלול הדתי, ולמרות שכמעט כל חבריו לספסל הלימודים הפסיקו לשמור על המסורת, הוא הקפיד מאוד לשמור. למרות שכשהוא הגיע לארץ הוא לא ידע את השפה, הוא התמיד וסיים את הבגרות בהצטיינות".
בגיל 17, לפני גיוסו לצבא, החליט יסינסקי להתגייר ואימץ את השם העברי “עקיבא". “הוא מאוד אהב את סיפורו של רבי עקיבא, שמאוד השפיע עליו, והיהדות הייתה חשובה לו", אומרת אולגה. “הרב ישראל יונגרייז סיפר לי בשבעה שכשהוא ראה את עקיבא בפעם הראשונה הוא התפלא, הוא לא היה רגיל לראות בחור שלבוש ונראה הכי לא ישראלי אבל עם כיפה, הוא התחיל לשאול את עקיבא שאלות ועקיבא סיפר לו שהוא התגייר. הרב הזמין את עקיבא לארוחת שישי אצלו בבית והחברות עם הרב נמשכה לכל אורך חייו של עקיבא, וגם עכשיו הרב מאוד עזר לנו בארגון וסידורי השבעה".
בתום לימודיו עלו הוריו של עקיבא ארצה והגיעו לקריית ביאליק. בהמשך עברה המשפחה להתגורר ברמת גן. “עקיבא לקח כמה עבודות עד הגיוס כדי להרוויח כסף ולעזור להורים שלו להתאקלם, כי המצב באוקראינה היה מאוד קשה והם לא באו עם הרבה כסף לארץ", אומרת אולגה. “כשהוא התגייס לצבא, היה ברור לו שהוא רוצה להיות חייל קרבי כדי להגן על המולדת. זה היה חשוב לו. הוא התקבל להנדסה קרבית ושירת בתור צלף וחבלן. הוא מאוד אהב את זה והכיר אנשים טובים מאוד והם היו בקשר עד עכשיו. אחד מהם, עידן עמדי, היה עם עקיבא עוד מהשירות הסדיר והם היו בקשר מאוד טוב ועמוק, אבל עקיבא לא נהג להצטלם איתו כי הוא ידע שעידן אדם פומבי והוא לא רצה להפריע לו. הוא חשב שעדיף לתת לעידן לנוח מכל התמונות והסלפי. הם היו חברי אמת בלב ובנפש. קיבא מיעט לדבר על החברות עם עידן, ורק בדיעבד הבנתי כמה עמוקה היא הייתה".
עם שחרורו מהצבא התקבל עקיבא ללימודי הנדסת מכונות בטכניון, אז גם נרקם סיפור האהבה בינו ובין אולגה. “עקיבא היה האדם הראשון שראיתי בארץ", היא מספרת בחיוך. “חברה הכי טובה שלי מסנט פטרסבורג עשתה עלייה לישראל, ובשנת 2013 הגעתי לבקר אותה, לראות איך היא מתאקלמת. כיוון שהיא הייתה מיודדת עם עקיבא, היא ביקשה ממנו לאסוף אותי משדה התעופה, ולכן הוא היה הראשון שפגשתי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. זה היה בערב ראש השנה, ובילינו יחד אומנם יום אחד בלבד, אבל הרגשנו שאנחנו נפשות תאומות".
אחרי ביקורה בארץ שבה אולגה לרוסיה, ושמרה עם עקיבא על קשר בעיקר דרך הודעות: “בשלב מסוים הוא הגיע לבקר אותי ברוסיה, ואחרי שנה עליתי לארץ. בשנת 2014 התחתנו והתחלנו את החיים שלנו יחד".
ב־8 בינואר, לפני היציאה למבצע שממנו לא חזר, צלצל עקיבא לאולגה, אמר לה שהוא אוהב אותה ושלח לה כהרגלו צילום סלפי שלו מהשטח. “הכל בסדר אצלי", הוא אמר לי. “אנחנו יוצאים למשימה ואדבר איתך כשנסיים".
אולגה ומשפחתו של עקיבא מתכוונים להמשיך את המורשת שלו באמצעות הנצחה: “אנחנו חושבים על מספר פרויקטים, וכבר עובדים על הכנסת ספר תורה על שם עקיבא וגבריאל ז"ל, אנחנו גם חושבים על תוכנית הכנה לגיור לעולים חדשים על שם עקיבא, וקטיה, האחיינית שלו, מתכננת לעצב ספר לזכרו. אנחנו גם חושבים להנציח אותו דרך משהו שקשור לטכנולוגיה כי הוא מאוד אהב טכנולוגיה. המורשת שלו תחיה איתנו לנצח. הוא יהיה איתי עד יומי האחרון".
התרעות פיקוד העורף